איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב

Mar 02 2012

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט אורח בבלוג של דובי קננגיסר שבו התייחסתי לביקורת כלפי השתיקה של ארגוני זכויות האדם בישראל נוכח הזוועות שמתרחשות בסוריה. בינתיים המצב בסוריה החריף, ומוקד הוויכוח עבר מ”לגנות או לא לגנות” ל: התערבות צבאית – כן או לא. כמעט כל יום מופיע מאמר נוסף, לרוב משמאל, שקורא להתערבות צבאית בסוריה. בכולם נשאלות אותן שאלות: איך אנחנו יכולים לשתוק כשהעולם שרוי ב”חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי“? איך יכול להתנהל פשע כל כך גדול, ממש לידנו, ואנחנו אפילו לא מנסים להושיע? איך נינצל מה”אסון המוסרי” שאי-ההתערבות תמיט עלינו?

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – “העולם”, “המערב”, ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-“קודם לעשות, אחר כך לחשוב”. אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה “חייבים לעשות משהו!!” דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי “לעשות משהו” הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

אני מודה שזו לא הפעם הראשונה שבה התפרצות משהואיזם שולחת אותי מודאג למחשב. לפני חמש שנים כתבתי על הקמפיינים הנוצצים של העשור הקודם למיגור העוני באפריקה והנזק שהם גרמו לאפריקה, ומאוחר יותר גם על האופן שבו המנהג להטיל סנקציות וחרמות רק עודד עוד מלחמות ועוד הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הכתבה השלישית בסדרה הייתה מתוכננת להיות על “התערבות הומניטרית” והנזקים שלה, אבל מכל מיני סיבות, לא מצאתי מאז זמן להשלים אותה. חלק מהדברים שאני אכתוב בפוסט הנוכחי, ובבלוג הזה בכלל, אם הוא יפתיע את צוות הרופאים וישרוד, מבוססים על התחקיר שהתחלתי אז על הנושא.

אבל לפני שאני מגיע להגיד משהו על המצב בסוריה, ולפני שמישהו מהקוראים ההיפותטיים של הפוסט הזה פותח מולי מטריות שחורות, אני אקדים ואומר שהביקורת שלי על המשהואיזם לא נובעת מתמיכה בהתעלמות פייסנית מעוולות, או מסגידה עיוורת לרעיון הריבונות הלאומית ועקרון אי-ההתערבות. אני חושב שלאנשים בודדים, לארגונים, לתקשורת, למדינות ולמוסדות בינלאומיים יש תפקידים קריטיים במניעת אסונות אנושיים כאלה, וחלה עליהם חובה מוסרית למלא אותם. אבל אותה חובה גם מחייבת את כולנו להתאמץ ולמצוא את הפעולות שבאמת עשויות לעזור, לא רק כאלה שיגרמו לנו להרגיש קצת יותר טוב כשאנחנו מסתכלים בראי.

אז מה קורה בסוריה? אסד, ללא ספק אחד הרודנים הדכאניים ביותר של זמננו, טובח ללא הבחנה בבני עמו שמפגינים כדי להשתחרר מלפיתתו ולכונן דמוקרטיה חופשית בארצם. כל זה נכון, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. מאז תחילת הארועים הלכו והתרבו הדיווחים על כך שהמאבק האזרחי, בהשראת האביב הערבי, הפך בהדרגה למלחמת גרילה בין כוחות רשמיים ולא רשמיים של המדינה לבין קבוצות חמושות כאלה ואחרות, שאין להן חזון פוליטי משותף או אפילו תכנית פעולה מוסכמת.

מהתמונה המוגבלת שהאינטרנט יכולה לספק ללא-קורא-ערבית כמוני, נראה שגם בקרב המחנה הדמוקרטי הסורי יש חילוקי דעות קשים בין אלה שמרגישים שהמחאה נחטפה, שצריך לתת למשטר הזדמנות לבצע רפורמות,ושהתערבויות זרות רק מחריפות את המצב, לבין אלה שחושבים שהנשיא החמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו לרפורמות והגיע הזמן להפיל אותו. נראה גם ששורר ויכוח פנימי בין גורמי האופוזיציה לגבי התערבות צבאית זרה. רוב ההנהגות הגולות שלהם עדיין מתנגדות, בזמן שהלוחמים על הקרקע מזהירים שאם מטוסי נאט”ו לא יופיעו בשמיים בקרוב, הם יהפכו את המלחמה למלחמת דת קדושה – לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה ליברלית. אז למי להקשיב? איזו גרסה של “רצון העם הסורי” עלינו לאמץ?

הסיקור התקשורתי של סוריה, כמו כמעט בכל סכסוך אלים, עוזר לנו לשכוח שרוב מוחץ של האוכלוסייה לא מעורב באלימות – לא כחיילים או מיליציות של הצבא, לא כלוחמי גרילה, לא כמפגינים, וגם לא כקורבנות חפים מפשע שלה. העמדה של הרוב הזה על המצב היא לא חומר שמספק כותרות ופותח מהדורות. עיתונאים לא מסכנים את חייהם כדי לספר לנו על הלך הרוח הכללי ברחובות חאלב או דמשק. מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע”ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג’די נגד האימפריה, לסייע לתושבי “ציון” להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג’ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

למען ההגינות, ישנם “מתערבנים” שנשמעים שקולים יותר. קחו למשל את אן מארי סלוטר, עד לא מזמן בכירה במחלקת המדינה האמריקאית, שפרשה תכנית סדורה להתערבות צבאית שתהיה מוגבלת אך ורק להגנה על אזרחים. אם צבא המורדים יעבור לפעולות התקפיות, היא מתחייבת, הסיוע הבינלאומי ייקטע. אם יהיו פעולות נקם, הן ייתקלו באפס סובלנות. במילים אחרות, הכוחות הבינלאומיים ימצאו את עצמם בתוך מבוי סתום פוליטי, נלחמים נגד שני הצדדים. נשמע כמו תכנית? לי זה נשמע כמו כיסוי הומניטרי להחלפת שלטון כפויה מבחוץ, ואלה בדיוק התכניות שכבר שני עשורים מחרבים גם את עקרון הסיוע ההומניטרי וגם תהליכים פנימיים של דמוקרטיזציה ויישוב סכסוכים. אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה: ככל שהם גוברים, הצד החלש בסכסוך מקבל תמריץ לדחות כל נסיון לפשרה פוליטית, ואף לעלות את הדרישות המקוריות שלו, מה שמביא להחרפת האלימות, ולעוד לחץ להתערבות צבאית.

אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שהמודעות לנזק שגורמות התערבויות כאלה גבוהה יותר היום מבעבר. אם זה מומחה אחד שהזהיר ש”חימוש המורדים והבאת סוריה לכדי מלחמת אזרחים יאריכו את חיי המשטר”, או דיפלומט מנוסה שקבע שהתערבות צבאית תהיה “מתכון בטוח לאסון”, או מרצה מפורסם לזכויות אדם שחושב שחימוש המורדים וקביעת מסדרונות הומניטריים ישחקו לידיים של אסד. מעניין גם לקרוא את המאמר החריף נגד התערבות שפירסם לאחרונה דייויד ריף – בעבר תומך נלהב של התערבויות הומניטריות. תוסיפו לכל אלה את חוסר התיאבון המופגן של מנהיגי המערב לשלוח חיילים להסתבכות כמעט בטוחה, ותקבלו סבירות נמוכה להתערבויות מהסוג הזה בעתיד הקרוב.

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם. המעבר ממדינת משטרה לדמוקרטיה הוא תמיד מסובך, רגיש, ואיטי. בהיסטוריה אין חוקים לגביו, אבל יש בה כמה טיפים. אחד מהם הוא שלחץ חיצוני, בעיקר אם הוא הופך להתערבות צבאית, לא מסייע לכוחות הדמוקרטיים. אינטרסים מדיניים תמיד ימשכו מדינות ומעצמות לבחור צד בעימות בין השלטון למתגדים לו, וככה בדיוק תהליך פנימי של שינוי פוליטי מתדרדר והופך לסכסוך עקוב מדם. ככל שאני קורא על זה יותר אני מגיע למסקנה שזה היה מרכיב מרכזי במתכון לדייסות העכורות של יוגוסלביה ורואנדה בשנות ה-90 (שלהן שווה להקדיש פוסטים נפרדים).

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

נניח שהפנטזיה הזאת תתממש, האם היא תביא לפתרון מיידי של המשבר הפנימי בסוריה? די בטוח שלא. אבל עצם המחשבה שאנחנו יודעים איך, או צריכים לפתור אותו היא מגוחכת בערך כמו המחשבה של כל אותם אנשים טובים בעולם שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושהם צריכים לעשות את זה. הרי גם הם חייבים “לעשות משהו”.

 

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972mag וניתן לקרוא אותו כאן.

16 תגובות

  1. שמח שהחלטת לקפוץ לביצת הבלוגים! (אם כי אני מבין שהחלק השני שהובטח לי לפוסט אורח כבר לא יקרה…)

    ואיך אפשר לכתוב פוסט כזה בלי לשלב פנימה את זה: http://www.youtube.com/watch?v=vidzkYnaf6Y

  2. תודה דובי 🙂
    כן, האירוח שלך פתח לי את התיאבון, ותיארתי לעצמי שלא תרצה לקבל ממני פוסט אורח כל שבוע.
    באופן כללי, כל דבר עדיף מלא לכתוב כלום על משהו, לא?

    אני יותר מאשמח אם תסכים לארח את פוסט הבכורה הזה גם אצלך במקביל.

  3. ניר רוזן – אחד הכותבים הכי מעניינים ואמינים על עניינים כאלה – היה בסוריה כמה חודשים ומציג תמונה הרבה יותר מעודדת של האופוזציה הסורית בתוך המדינה. לכן התמונה שאתה מייצג של דעת קהל מפולגת כנראה מוגזמת – למרות שאין להם קול פוליטי ברור בחו”ל.
    לסיקור נרחב
    http://www.aljazeera.com/indepth/spotlight/insidesyria/

  4. […] לקרוא בהם. כל ההתחלות מבטיחות, וחלקן מבטיחות יותר. אולם יש שבפוסט הראשון שלהם אותם אנשים מוכשרים וידענים מקדיש…; כזאת אירע בבלוג החדש של יוני […]

  5. יאיר, תודה על ההפניה לכתבות של ניר רוזן. לא הכרתי אותן והן מאוד מעניינות. אני לא בטוח שהשתכנעתי שהתמונה של האופוזיציה שהוא מצייר היא מעודדת במיוחד. הוא מתאר אוסף של קבוצות חמושות חסרות הנהגה מרכזית שחלקן נוקטות בהוצאות להורג של חשודים בשיתוף פעולה עם המשטר, מפיצות לתקשורת מספרים לא מדוייקים של אזרחים הרוגים כל יום, ויש להם מנהיגים שרואים בהפגנות רק כלי בשירות ההתקוממות האלימה. בעיניי זה די טרגי שתנועת המחאה נבלעה בתוך עימות חמוש כאוטי כזה. רוזן כותב שלוחמי המיליציות של האופוזיציה תומכים בהתערבות צבאית זרה, אבל לא ראיתי שהוא מזכיר תמיכה כזו בקרב תנועת המחאה הרחבה יותר או קבוצות אחרות בציבור. בינתיים קבוצה שמעולם לא נבחרה בצורה דמוקרטית, וחלק נכבד מחבריה לא חיים בסוריה כבר שנים, מקבלת את הכרת העולם כנציגי העם. אגב, אליזבת צורקוב מעלה בטוויטר ממש עכשיו תרגום של דיווח שכדאי לקרוא מעיתונאי שיצא מסוריה. הנה קטע אחד מהסדרה:
    https://twitter.com/#!/Elizrael/status/176432020581396481

  6. האם אתה באמת מציג “אלטרנטיבה”?
    אם אני מבין נכון, לתוכנית שלך שלושה שלבים מקבילים, שזורים זה בזה, ובעלי מטרות שונות:
    לחץ להפחתת האלימות, עזרה לאוכלוסיה אזרחית נפגעת, ותהליך הידברות בין הצדדים.
    ראשית, כל לחץ להפחתת האלימות עומד באותם קריטריונים כמו ההתערבות הצבאית שאתה יוצא נגדה; הוא יהיה אפקטיבי רק אם אסד יאמין שיש סכנה אמיתית שיהיו “מטוסי נאט”ו בשמיים”, אם אסד יאמין בכך זה ימריץ את המורדים להשתהות עד להגעת המטוסים, ויש למנהיגי המערב סיבות פרקטיות להימנע מהתערבות צבאית. כך שאין דרך להפעיל לחץ כזה בלי ליפול במלכודת שאתה מדבר עליה.
    תהליך הידברות בין הצדדים דורש, קודם כל, מיצוי האופציות האלימות. אסד לא יישב לשולחן הדיונים אם הוא יחשוב שיש לו עדיין גיבוי של הצבא, והמתנגדים לו לא יישבו לשולחן הדיונים אם הם יאמינו שהם יכולים להחליפו בהפיכה צבאית. זה לפני שהתייחסנו לנקודה שאתה העלית לגבי הפיצול הפוליטי. קרי, מי ישב בצד השני של השולחן מול אסד? אם הוא משיג הפסקת אש תחת הבטחה שישב למו”מ ויקדם רפורמות, הוא רק צריך לשאול “אוקי, מי יו”ר הוועדה שמנסחת חוקה?” ואז להישען אחורה בזמן שהם קורעים אחד את השני לגזרים.
    לגבי הנקודה השלישית, לא ברור מה מבדיל אותה מההצעה של סלוטר מלבד זה שהצעתך מתרחשת במקביל להפסקת אש, שתמנע את הסיטואציה של “מלחמה בשני הצדדים” שהצגת. יכול להיות, אם כך, שהעולם מוכן להתערבות הומינטרית מסוג זה, אבל רק אחרי שהקרבות ייפסקו.

  7. Grim things but someone must say them.
    A Syrian colleague of mine is a strong opponent of the intervention. As you said, he is on the outside, it’s easy for him to talk.

  8. מזל טוב על הבלוג החדש, ותודה על הפוסט.
    הערה על “משהואיזם”: נראה לי שזו פשוט צורה חריפה יותר של משהו שכבר יש לו שם, “אקציוניזם” (actionism), שזה לעשות משהו על־מנת להרגיש שאתה עושה משהו. בעצם בהגדרה הזו זה בדיוק אותו הדבר.
    לא יודע כמה משתמשים במונח הזה ואיפה, אני מכיר אותו דרך התנועה לחינוך דמוקרטי בגרמניה (גם את המונח, וגם את צורותיה הרגועות יותר של התופעה.)

    בהצלחה עם הבלוג!

  9. בעיכוב מסויים, התייחסות למה שגרייף כתב. אבל קודם, תודה מיכאל. לא הכרתי את המונח, אבל באמת נשמע שהוא מתכוון לאותו הדבר. מן הסתם, גם בפוליטיקה, הביקורת על פעולה שעיקר מטרתה הוא לענות על הצורך “לעשות משהו” היא ממש לא חידוש שלי.
    ועכשיו כמה מילים לגרייף. מה שכתבת בדיוק מתאר את מה שניסיתי להסביר: המצב מסובך ואין ממנו מוצא פשוט. בינתיים מהשליחות של קופי אנאן נראה שאסד מסרב לדבר עם המורדים כל עוד הם נלחמים בו, והאופוזיציה לא מוכנה לדבר עם אסד כל עוד הוא לא מוכן לוותר על השלטון. הדיפלומטיה עובדת עכשיו שעות נוספות, וצריך לראות מה תהיה התוצאה. אני מקווה שהמערב מצד אחד וסין ורוסיה מהצד השני יצליחו ללחוץ על שני הצדדים להסכים בשלב ראשון על הפסקת הלחימה, ובשאיפה גם על המשך תהליך הרפורמות. כמו שכתבתי, אני לא רואה איך המשבר הזה ייגמר בקרוב, אבל גם לא רואה איך התערבות צבאית תזרז את הפתרון במקרה הזה.
    אני גם לא שותף לביטחון שלך שהתערבות צבאית תדחק את אסד לקיר ותאלץ אותו להתגמש במשא ומתן. ציטטתי כאן כמה אנשים שיודעים עליו ועל סוריה יותר ממני שטוענים שככל שהמאבק יהיה יותר צבאי, ככה יהיה לו קל יותר לזכות בתמיכת הצבא והציבור, והמחאה נגדו תאבד חלק ניכר מהתמיכה שלה. יש הרבה קולות של פעילים למען דמוקרטיה בסוריה שמתנגדים נחרצות לפן הצבאי של המאבק והרעיון של התערבות צבאית זרה מפחיד ומקומם אותם. לפני שרצים לתמוך בתקיפה, לדעתי כדאי לפחות להקשיב גם להם, ולא רק לעיתונאים הזרים שמבלים שבועיים בלב הקרבות וקוראים לנאט”ו לבוא מהר להפציץ בלי בכלל לשקול את ההשלכות (וכן, אני מתכוון לג’ונתן ליטל). הנה דוגמא אחת, של מישל קילו, שהוא למיטב ידיעתי אחד הפעילים הותיקים והמוערכים על ידי תומכי הדמוקרטיה בסוריה:
    http://www.google.com/hostednews/afp/article/ALeqM5iXDw-pObVsac6xPYSQt4i6JU-EBA?docId=CNG.21683a828449f21039c34f41afe003f8.11

  10. אני מקווה שלא אואשם בגזענות אם אקח דוגמאות מאפגניסטן ומצרים, למרות השוני בין המדינות והעמים השוכנים בהם. באפגניסטן, טיוח של מנגנונים דמוקרטיים הורכב על חברה שבטית שלא מוכנה לקבל אותם, והסתלקות האמריקאים הובילה להתפוררות המנגנונים הללו. אז החלפנו שלטון צבאי אחד באחר, ואולי קראזי יהיה טוב יותר למערב מאשר שלטון הטאליבן, אבל הוא לא יוחלף בלי אלימות. כנ”ל במצרים: המפגינים חזרו לכיכר בגלל שהצבא טרם ויתר על כוחו לטובת המנגנונים הדמוקרטיים שהם דורשים.

    תחת הסייג הכבד שסוריה אינה מצרים ובוודאי שאינה אפגניסטן, “רפורמות” בסוריה הן פשוט שם קוד ל”לתת להמונים אחוזון קטון מהמיליארדים” כפי שעושים בסעודיה. זה לא יגרום לסוריה להפוך לדמוקרטיה ייצוגית.

    אני אומר את זה כהכנה לאמירה רחבה יותר, שהיא התנגדות להתערבות צבאית שמטרתה החלפת השלטון וקידום מנגנונים דמוקרטיים במקומו. הסכמתי עם האמירה שלך שיש בעיה גדולה בהתערבות צבאית; אני חושב שהעולם צריך למצוא דרך להתייחס להתערבות צבאית מוגבלת שלה מטרות הומינטריות נטו. משהו בסגנון “אנחנו נפציץ במשך שלושה ימים רצוף את בסיסי הצבא שלך בכל פעם שתהרוג אזרחים ללא הבחנה” (סלח לי על ההומור הברוטאלי; מן הסתם אין לי הצעות אופרטיביות אמיתיות, משום שאינני איש צבא).

    אני חושב שיש ערך להתנגדות להתערבות כשזו דורסת את הריבונות הסורית, ויש ערך רב יותר לקריאה להתערבות כאשר המשטר טובח באזרחיו, אל מול עיניו הפקוחות לרווחה של העולם.

  11. גם אני מסכים אתך שכשמשטר טובח באזרחים צריך להתערב ולעצור אותו. אבל כשהפגיעות האלה באזרחים קורות בתוך מלחמת אזרחים בין מורדים שמנהלים לוחמת גרילה כדי להפיל את המשטר, העניין נהיה מורכב יותר. בעצם הכוח המתערב מתערב במערכה להפלת המשטר, גם אם המטרה המקורית היתה לכאורה להגן על אזרחים. זה בדיוק מה שקרה בלוב, וזו אחת הסיבות העיקריות שעכשיו סין ורוסיה לא מוכנות להצטרף להחלטת מועצת הביטחון. אני שותף לתקווה שלך שיוקם מנגנון בינלאומי יעיל לבלימת הרג כזה של אזרחים חפים מפשע, ושמנגנון כזה לא יהיה בעצם כיסוי לאינטרסים כמו הפלת משטרים והמלכת אחרים במקומם. לא שאני מתגעגע לקדאפי, או שאזיל דמעה על אסד. אבל אפגניסטן, עירק, ועכשיו גם לוב מלמדות עד כמה הפלת המשטר הישן והמרושע על ידי צבא זר היא רק התחלת הסיפור בשביל האזרחים שנשארים מאחור אחרי שכתבי המלחמות ממשיכים למשימה הבאה.

  12. נזכרתי בדיעבד שהשימוש שאני מכיר ב”אקציוניזם” מכוון בעיקר לכיוון של “דברים שעושים בשביל לעשות משהו, ובעצם לא מהווים פעולה משמעותית”, שזה אולי דבר שונה מ”דברים שעושים בשביל לעשות משהו, ובעצם רק מזיקים למטרה”… אבל אולי זה בערך אותו הדבר.

  13. […] שלום שלום, בלון אדום […]

  14. Hello, of course this paragraph is in fact nice and I have learned lot of things from it concerning blogging. thanks.

  15. Hi! I simply want to offer you a huge thumbs up for your great info you have here on this post. I’ll be coming back to your site for more soon.

  16. Howdy! Do you know if they make any plugins to help with SEO? I’m trying to get my blog to rank for some targeted keywords but I’m not seeing very good gains. If you know of any lease share. Many thanks!

הוספת תגובה