שלום שלום, בלון אדום

May 02 2012

אני קוטע את התרדמת הקצרה שנאלצתי להפיל על הבלוג הזה כמעט עם לידתו כי קשה לי להתאפק כשתוקף אותי צורך עז להודות ולברך. וזו בדיוק התחושה שהרגשתי הבוקר כשקראתי על השערוריה סביב הדברים שהשמיע הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג – אביה המייסד של הדיסציפלינה האקדמית של לימודי שלום ופתרון סכסוכים. עם קצת מזל, הדברים האלה יקברו לא רק את המוניטין המפואר של האיש אלא גם את מפעל חייו.

תיכף אני אסביר על מה החגיגה, אבל חשוב לי קודם לציין שההתלהמות שאתם עומדים לקרוא מבוססת על ידע מוגבל, בעצם די אפסי על גאלטונג. למען האמת, לא שמעתי עליו עד הבוקר, אבל איכשהו הצלחתי מיד לאבד כל תחושת מחוייבות לנקוט כלפיו ולו מידה מינימלית של זהירות או הגינות. לא כלפי אדם שטוען ברצינות שכל עוד משטרת נורווגיה לא תוכיח שהמוסד לא עומד מאחורי טבח הילדים באי אוטויה, מדובר בהנחה לגיטימית. אז אני ארשה לעצמי לטעון שכל עוד משטרת נורווגיה תוכיח אחרת, מדובר לא במומחה גדול לסכסוכים אלא בסתם סכסכן קטן.

בשם ההגינות, נתתי לגוגל הזדמנות של בערך שעה לספק כתב הגנה כלשהו לאיש. הדבר הראשון שחיפשתי היו דוגמאות לסכסוכים שהוא סייע לפתור. המקרה היחיד שמצאתי מוזכר בכמה מקומות הוא סכסוך גבול שהוא סייע לפתור בין פרו לאקוודור. מה שמצאתי בקלות גדולה יותר הם לא מעט ראיונות ומאמרים שלו ועליו, שגרמו לי לחשוב שגם אם יש ספקות לגבי מידת הצלילות של גאלטונג היום, האמירות שלו בזיקנתו משתלבות לא רע בהגות של נעוריו. “שלום ויישוב סכסוכים” היא רק תוית יפה שהוא הדביק על המסורת הוותיקה של אנטי-אימפריאליזם מארקסיסטי שרואה באמריקה, ובמערב בכלל, את המקור בערך לכל הרע שבעולם.

לאוקסידנטליזם האנטי-קפיטליסטי הזה מצורפת, כמו שקורה הרבה פעמים, אמונה שכל מה שבא ממזרח הוא טוב, אמיתי, ואותנטי יותר. אני יכול לשער שגם גאלטונג רכב על הגל האנטי-אמריקאי של תחילת עידן בוש הבן – הימים ההם שלאוקיופיי קראו אנטי-גלובליזציה, כשהאויב היו הבנק העולמי וקרן המטבע ולא הבנקים והבורסות – כמו סוציולוגים אחרים, ג’ורג’ ריצר למשל, שמיחזרו את הרעיונות המאואיסטים על אימפריאליזם תרבותי, או אלימות תרבותית במקרה של גאלטונג. ריצר התפרנס אז יפה משיכפול, אריזה, ושיווק  גימיק ה”מקדונלדיזציה” שלו כמו המבורגרים חמים לנוער הרעב לזעם. מה איתו היום, באמת? בטח הולך קצת חלש, עם אובמה בבית הלבן.

מצאתי גם נקודות שבהן אני מסכים עם גאלטונג. אני שותף להרבה מהביקורת שלו על ההתערבויות של נאט”ו בבלקן ובלוב, ובכלל על התפקיד שהמערב מילא בליבוי סכסוכים ובהכשלת תהליכי שלום ופיוס. הוא גם לא חסך ביקורת מממשלות נורווגיה, על הצביעות שלהן והנאיביות שבה ניסו ליישב סכסוכים בסרי לנקה ובין ישראל לפלסטינים. אבל כמו אצל רבים מסוגו (כמובן חומסקי, אבל גם הרמן ופטרסון הם דוגמא מצויינת וקצת פחות מוכרת), לביקורת הקטלנית על מדיניות החוץ האמריקאית מצטרפת אפולוגטיקה או התעלמות מעוולות חמורות לא פחות של המעצמות היריבות לה. אלה האנשים שמזיקים הכי הרבה למותג “שמאל” כאשר הם מזהים אותו פעם אחר פעם עם מוסרנות קונספירטיבית ואנטי-היסטורית.

הוא והם מתעקשים להישאר אנדרטאות חיות לשידורי השחור-לבן של שנות המלחמה הקרה שבו ראית כל ארוע או כמזימה בולשביקית או כתחבולה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. ככה הבינו אז סכסוכים, ונראה שככה גאלטונג ממשיך להבין אותם: סכסוך, בהגדרה, הוא מזימה של אמריקה או אחת מבנות בריתה. זו אפילו לא אנטישמיות, זה וינטג’. ממורביליה לאספנים.

ומה זה שלום? כפי הנראה, בעיני גאלטונג שלום אמיתי בין מדינות יושג כאשר לא יהיו מדינות. זה אחת הנקודות שעולות מהביקורת המעניינת הזאת. בספרו The True Worlds, כך כתוב בה, הוא דיבר על “קץ הריבונות” ועל התפתחותה של “רשות עולמית מרכזית” שתשכין שלום בין כל העמים. זהו כמובן חזון לגיטימי, אבל הוא מעיד על הניתוק של גאלטונג מההוויה של סכסוך. לך תספר לאנשים שנאבקים עשרות שנים להיות אדונים לגורלם שריבונות זה פאסה, נורא פיפטיז, ושבכלל עדיף שתהיה איזו רשות עולמית, אולי באוסלו, שתשליט עליהם סדר.

ועד שהמדינות יהפכו למחוזות, איך בכל זאת פותרים סכסוכים לפי גאלטונג? נראה שהמרשם שהוא מציע, בערך לכל סכסוך שאותו הוא בא לפתור, כולל שתי מילים: פדרציה וגנדי. יש סכסוך בסרי לנקה? בסודאןבמזרח התיכןן? בקוסובובסוריה? תקימו פדרציה, כמו בשווייץ. ומה עם יהיו התנגדויות? תעשו כמו גנדי, התנגדות בלתי אלימה. כל כך פשוט, כל כך גאוני. לכו תבינו למה סכסוכים מתארכים כל כך הרבה זמן. זה חייב להיות בגלל ה-CIA, MI6 והמוסד.

בתפישה של גאלטונג יש שני מרכיבים בעייתיים במיוחד. ראשית, נדמה שהוא משדר לתלמידיו שלסכסוכים יש פתרון קל. תראו אותו למשל פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשני משפטים, או מסביר “כמה קל היה לפתור את הסכסוכים בבלקן” אם אירופה המערבית לא היתה מתערבת בהם. שנית, הוא משריש את האמונה שהמתבונן על סכסוכים מהצד מבין אותם יותר טוב מאלה שנולדו לתוכם, חיים אותם, ולפעמים, נהרגים בהם. או במילים שלו:

An outsider will very often see things the parties don’t see themselves as they’re too close. My opening question when I mediate is “What does the country where you would like to live look like?” In other words, try to get their ideal image of the situation. Very soon you will understand much of what goes on, usually better than they understand it themselves…Each time you listen to a new conflict party, the conflict changes colours and you see it from a new angle, and a new angle, and once again a new angle. And since they often don’t talk with each other, the mediator gets a much better overview than they have themselves.

 

בדיוק. ואז, כשאתה מבין את מהות הסכסוך יותר טוב מהם, אתה מכנס אותם בחזרה בחדר ואומר: חברים, פדרציה!

זה מצב מנטלי, או תפישה עצמית, שלא משנה כמה פעמים אני אתקל בהן, כנראה לא אפסיק להידהם. מה מביא אדם לחשוב שהוא באמת יכול לפתור סכסוך מסובך בן עשרות, או מאות שנים במקום רחוק ושונה בכל מימד אפשרי מהמקום שבו הוא חי ומהחוויות שהוא מכיר? האם למישהו מאותם “מומחים” במכוני המחקר המכובדים היה נראה סביר שפרופסור מסין יבוא לתווך בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד כי הוא בטח יבין את הסכסוך יותר טוב מהם? או שמכון מחקר בקניה יגבש הצעה לרפורמה במדיניות ההגירה הקטלנית של אירופה, שתשלב פעילות להעצמת קהילות מוחלשות לשם התמודדות עם מתחים אתניים? או שארגון זכויות אדם אנגולי יקרא לקרן המטבע לבטל הלוואה שהובטחה ליוון בגלל שהיא לא עומדת בסטנדרטים של ממשל תקין ושקיפות? או אולי שסוציולוג אינדונזי ידוע ירצה בכל העולם שלדעתו אסור לפדרציה הבלגית להתפלג, ושאם גם בספרד תקום פדרציה יפתרו כל בעיות המיעוטים שלה, ובעצם גם אם זה מה שיקרה בבריטניה, צרפת ואיטליה?

ולכן אני מודה לגאלטונג ומברך אותו. כפי שחשבתי על הפארסה שנקראת קוני2012, גם הפעם אני רוצה לקוות שהצלילה של הגורו לפתרון סכסוכים לתוך הנפש המסוכסכת של עצמו תסייע לקרב עוד קצת את סופו של העידן שבו חוסר הסימטריה הזה נראה טבעי בעיני כל כך הרבה אנשים. היסטוריונים עוד ינסו להבין איך דור שלם של צעירים אירופאים מוכשרים, בעלי רצון עז להתגייס למען מטרות גדולות בארצות חמות, הפנו עורף לפוליטיקה המקומית ולמנגנוני המדינה המשמימים, הפקירו את אחד הפרויקטים המדיניים השאפתניים בהיסטוריה  – האיחוד האירופי – לטכנוקרטים חסרי מעוף, ויצאו לפתור את כל הבעיות בעולם הרחוק.

הם עשו את זה כי זה יותר כיף והרפתקני, אבל גם בגלל שאנשים כמו גאלטונג שיכנעו אותם שהם יכולים. ג’נטלמן, יש לנו את הידע, הטכנולוגיה והכסף. יש לנו תרשימים משולשים ומערכים להנחיית דיאלוג, אנחנו נדע ללמד חברות שסועות, מדממות ומוכות טראומה (שבכל מפגש נראות לנו רק יותר מסובכות) איך לפתור סכסוכים, לכונן פדרציות יציבות, לשלב בהצלחה בין פיוס לאמת, בין מבט לעתיד להתמודדות עם העבר, ולנקוט אך ורק בהתנגדות בלתי אלימה. בקיצור, כל הדברים שמעולם לא קרו באירופה.

אבל מי שבאמת ירויחו מסוף העידן הזה אלה האנשים בחברות מוכות סכסוך. הם, אנחנו, לא הרווחנו כלום מחוגים ללימודי שלום ופתרון סכסוכים של אחרים. אולי סוף סוף נשתחרר מעול התורה של גאלטונג, שכמו שהיא נראית לי, רואה שלום אמיתי כנירוונה הרמונית נוטפת צדק ופיוס, פדרליזם כפיתרון קסם לכל סכסוך, והתנגדות בלתי אלימה כתחליף לפוליטיקה של משא ומתן ופשרה. ואם עשיתי כאן עוול לגאלטונג – שמחתי.

פוסט זה פורסם גם באנגלית במגזין Spiked ובשבדית במגזין Zitzer.

2 תגובות

  1. תודה על ההבהרה יוני, ואני מצפה לקרוא על הדוגמאות הנוספות, כשייצא לך לכתוב.
    הערה נוספת:
    בלי שום רצון להגן על גאלטונג, מהלינק שצירפת הוא לא מציע דגם של פדרציה לסכסוך שלנו, אלא של שתי מדינות.
    בנוסף, אני מסכים איתך לגבי הפטרנליזם של ניסיון לפתור סכסוך מבחוץ, אבל מנסיון חיינו פה, קל לראות כמה קשה לאנשים ששבויים פיזית ורגשית בתוך הסכסוך לראות דברים שאדם מבחוץ יוכל לראותם בקלות (כפי שהוא טוען). למשל, את הסימטריה בין הימין הדתי היהודי לימין הדתי הפלשתיני. למשל, שבצד השני יש בני אדם לא מאוד שונים מאיתנו.
    יחד עם זאת, נסיון חיינו פה מראה שהתקדמות אמיתית במו”מ היתה רק כאשר שני הצדדים ישבו יחד, ללא כפייה או תיווך מבחוץ, כך שהביקורת שלך בהחלט במקומה.

  2. מחקתי בטעות את התשובה שלי ליניב ואת התשובה שלו אליה, אז אני משחזר כאן את שתיהן.

    אני כתבתי:
    שלום יניב,
    אני ממש לא נגד חקר סכסוכים, ונראה לי שממעט הפוסטים שכבר כתבתי כאן ומהמאמרים שפרסמתי במקומות אחרים אפשר בקלות להתרשם שהכרת סכסוכים אחרים ונסיון ללמוד מהם זה הדבר הכי קרוב אצלי שאפשר לקרוא לו תחביב. אין ספק שיש מרכיבים משותפים בין סכסוכים, ואחד החשובים בהם בעיניי הוא הנזק שגורמות התערבויות מוטעות מבחוץ, לפעמים מתוך כוונות טובות של “משכיני שלום” למיניהם, בעיקר מערביים (מעניין לשים לב להבדל בין יוזמות שלום בהובלה מערבית לכאלה בהובלה לא-מערבית – ויש הבדל). הלקח שאני לומד ככל שאני מרחיב את ההיכרות שלי עם סכסוכים הוא שאנשים מבחוץ, אפילו “מומחים”, לא יכולים להבין את המציאות על כל המורכבויות שלה. וכשלהבנה החלקית לא מצורפות רמות גבוהות של צניעות וזהירות, קיימת סכנה גדולה לגרימת יותר נזק מתועלת. הבעיה בעיניי היא שהדיסציפלינה, לפחות בגירסה שלה שגאלטונג הוביל, מנסה לפתח כל מיני כלים אנליטיים שבסופו של דבר יענו על השאלה “מהו הפתרון הנכון לסכסוך?” (וכמו שכתבתי, נראה שהתשובה שלו תמיד זהה – פדרציה). לדעתי זו גישה שעלולה לעשות יותר נזק מתועלת. היא מייצרת ומשכפלת עוד ועוד אנשים שמסתכלים מבחוץ כשהם משוכנעים שהם יודעים מה הפתרון יותר טוב מהאנשים שחיים בתוך הסכסוך כל חייהם. נגד הגישה הזאת אני יוצא, ואני בטח לא היחיד. יש הרבה חוקרי סכסוכים שמבקרים אותה. יש למשל את De Waal שכותב הרבה על אפריקה (הפניתי לבלוג שלו בפוסט על קוני2012), או Gagnon שכתב ביקורת חריפה ומרתקת נגד הניתוח של הסכסוכים בבלקן על ידי רוב האקדמיה בשנות ה-90, והנזק שהוא גרם לאותם סכסוכים. יש עוד דוגמאות, ואני מקווה להגיע לכתוב עליהן כאן מתישהו. בינתיים, לימודי סכסוכים ושלום – בהחלט, בתנאי שיוצאו מהם היוהרה והפטרנליזם המערבי שאנשים כמו גאלטונג הטביעו עמוק בתוכם.

    ואז הוא ענה:
    יניב מאיר
    תודה על ההבהרה יוני, ואני מצפה לקרוא על הדוגמאות הנוספות, כשייצא לך לכתוב.
    הערה נוספת:
    בלי שום רצון להגן על גאלטונג, מהלינק שצירפת הוא לא מציע דגם של פדרציה לסכסוך שלנו, אלא של שתי מדינות.
    בנוסף, אני מסכים איתך לגבי הפטרנליזם של ניסיון לפתור סכסוך מבחוץ, אבל מנסיון חיינו פה, קל לראות כמה קשה לאנשים ששבויים פיזית ורגשית בתוך הסכסוך לראות דברים שאדם מבחוץ יוכל לראותם בקלות (כפי שהוא טוען). למשל, את הסימטריה בין הימין הדתי היהודי לימין הדתי הפלשתיני. למשל, שבצד השני יש בני אדם לא מאוד שונים מאיתנו.
    יחד עם זאת, נסיון חיינו פה מראה שהתקדמות אמיתית במו”מ היתה רק כאשר שני הצדדים ישבו יחד, ללא כפייה או תיווך מבחוץ, כך שהביקורת שלך בהחלט במקומה.

הוספת תגובה