מהגרים או פליטים, זאת (שוב לא) השאלה

May 28 2012

אני רוצה להציע השוואה היסטורית אחרת לכל מה שקרה בשבועות האחרונים בדרום תל אביב. נסו אותה. לא תאהבו, תמיד תוכלו לחזור לגרמניה הנאצית. גם בהשוואה הזאת יש יהודים, ולא לדאוג, גם בה אנחנו היינו המסכנים.

אני מדבר על לונדון, יותר נכון מזרח לונדון, של סוף המאה ה-19. בשנות השבעים של אותה מאה התחיל להגיע לבריטניה זרם הולך וגובר של יהודים ממזרח אירופה – רוסיה הצארית, אוסטרו-הונגריה ורומניה. הם היו חלק מגל הגירה אדיר ששטף את מערב אירופה. רובו המכריע עשה את דרכו לצפון אמריקה, והשאר התפלג בין דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, וכמובן, כמה טיפות גם לארץ ישראל. מעריכים את מספר היהודים שהיגרו כך עד מלחמת העולם הראשונה בקרוב לשלושה מיליון.

את עוצמת הדרמה האנושית שיצרו מליוני המסעות הללו קשה לתפוס. המשפחות הקרועות, התקוות שנכזבו, המחלות והרעב בדרכים, הספינות הדחוסות, סכנת השוד והניצול על ידי מבריחי הגבולות, מקרי האונס והסחר בנשים, תחושת הזרות והניכור – את כל זה אפשר לבלוע רק בשוטים קטנים וחזקים שזיקקו סופרים והיסטוריונים מתוך אותה מציאות. בקטגוריה השנייה בולט היום במיוחד גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה שבכתיבה שלו על ההגירה הגדולה משלב סיפורים אישיים וקטעים ממכתבים ומיומנים. מתוך קטגורית הסופרים, הנה קטע קצר מ”רשמי שעה” של י”ח ברנר שמתאר את תחושת התלישות והיאוש שקיבלו את פניו של המהגר היהודי מרוסיה באנגליה:

” ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו”רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…”

רוב רובם של המהגרים היהודים שחנו בבריטניה או השתקעו בה התרכזו בשכונות המזרחיות העניות של לונדון. ההתססה כנגדם התחילה כבר בשנות האלף-שמונה-מאות-שמונים בעיתונים מסויימים ומהר מאוד הגיעה לפרלמנט. טענו שהם דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, שהם יוצרים מפגע תברואתי, שהם מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה ומאיימים כך למוטט אותה, שהם נושאים מחלות, שהם מעלים את רמת הפשיעה, שהם מחללים את קדושת יום ראשון, ושהם הפכו את מזרח העיר למדינה זרה משלהם.

מנגד קמו רבים להגנת המהגרים, בעיקר מהאגפים הליברלים (אז עוד היה דבר כזה באמת). הם תיארו את הרדיפות הפוליטיות שמהן סובלים יהודי מזרח אירופה, בעיקר תחת שלטון הצאר. את הפוגרומים, הגירושים ההמוניים, גיוסי החובה לצבא, ההגבלות על אזור המגורים, על עבודה במקצועות רבים. המסורת הבריטית הארוכה והמפוארת של מתן מקלט לכל מי שנרדף פוליטית, הם אמרו, מחייבת אותנו לקבל גם את היהודים האלה. כלכלת בריטניה רק תרוויח מהחריצות שלהם, ומהר מאוד הם ישלתבו בהצלחה כמו היהודים-הבריטים הותיקים (שדווקא מאוד לא שמחו על גל ההגירה הזה וניסו לבלום אותו). סגירת שערי המדינה בפני היהודים תהיה בגידה מוסרית, איוולת כלכלית, וזריקת עידוד לאנטישמיות.

זה כבר ממש הרגיז את אלה בצד השני: מה פתאום אנטישמיות! זה בכלל לא העניין. אין לנו כלום נגד יהודים, וגם לא נגד מהגרים. אבל את המהגרים האלה, במספרים עצומים כאלה, בזמן הזה של היחלשות האימפריה, ובתוך השכונות האלו של העיר הזאת – את זה פשוט אי אפשר לקבל, גם לא בשם קדושת העיקרון של מתן מיקלט. מצב היהודים במזרח אירופה באמת מחריד, אבל הפיתרון לא יכול להימצא אצלנו, ועל חשבון עניי עירנו. יש חמישה מיליון יהודים במזרח אירופה, פור הוונס סייק. אתם באמת רוצים שכולם יגיעו לאיסט אנד?!

מספר ארגונים אזרחיים קמו אז כדי להוביל את המאבק הציבורי למען הגבלות הגירה. הם ארגנו הפגנות וכנסים, ובקואליציה עם עיתונים מקומיים, איגודי העובדים וחברי פרלמנט שמרניים הצליחו בסופו של דבר להביא לחקיקת “חוק הזרים” ב-1905 שנועד באופן ספציפי לבלום את שטף ההגירה היהודית ממזרח אירופה.

כל זה קרה הרבה לפני המיסוד של המושג “פליט” אחרי מלחמת העולם השניה, והתפתחות הנורמות הבינלאומיות הקשורות אליו. אבל כבר אז הוויכוח לא היה על הרעיון הבסיסי שעל המדינה להעניק מקלט לפליטים אלא על ההבחנה בין פליט לבין “סתם” מהגר. וכאן, לדעתי, סיפור ההגירה היהודית הגדולה ההיא הופך רלוונטי לנו היום.

האם כל אותם מיליוני יהודים ממזרח אירופה היו פליטים או מהגרים? האם המסעות המפרכים שלהם היו תוצאה של בריחה או בחירה? האם בעזיבת בתיהם הם הצילו את נפשותיהם או העמידו את עצמם ואת משפחתם בפני סכנות גדולות יותר? מה הניע אותם, היעדר החופש בארצות מוצאם או ההבטחה של חיי חופש בארצות רחוקות? אין תשובות פשוטות.

אלרואי, שניתח את המניעים של המהגרים על סמך אלפי מסמכים, מסכם שגל ההגירה הגדול היה תוצאה של מקבץ נסיבות היסטוריות, בעיקר התפוצצות האוכלוסין בקרב היהודים, התחזקות מגמות של חילון, מעבר לערים, והתפוררות הקהילה המסורתית, מצוקת תעסוקה, השמועות על השגשוג הכלכלי בארצות שמעבר לים, והמהפכה באמצעי התחבורה אל והתקשורת עם אותן ארצות. ב”מהפכה השקטה” הוא קבע שהפוגרומים, נוראיים ככל שהיו, לא היו הסיבה העיקרית להחלטה לנדוד מערבה. ההגירה היתה “מונעת בראש ובראשונה ממצוקה כלכלית ומרצון לשפר את המצב הכלכלי הירוד שהאוכלוסיה היהודית היתה נתונה בו, ולא ממעשי השוד והרצח” (עמ’ 53).

אז במבחן ההיסטוריה, נראה שצדקו מי שטענו אז שמדובר בהגירה שמונעת בעיקר על ידי מניעים כלכליים. אבל האם זה אומר שכל מה שהם אמרו על המהגרים היה נכון, או שהחוק לחסימה הרמטית של הממלכה המאוחדת בפני המהגרים היהודים היה חכם או מוצדק? ממש לא. האם זה אומר שאותה המסקנה בהכרח נכונה גם במקרה של האפריקאים שנכנסים לישראל ממצרים היום? לא. כל מה שזה אומר הוא שלא תמיד ההבחנה בין “מהגר פוליטי” ל”מהגר כלכלי” היא ברורה, או אפילו אפשרית. לפעמים, גם ממדינות שיש בהן דיכוי ואלימות, הגירה היא פשוט (או בעיקר) הגירה.

יש מקרים רבים בהם הבחנה כזאת כן ברורה ומתחייבת. ספינה של ניצולי שואה שמחפשת נמל לעגון בו הוא אולי המובהק שבהם. אבל נסיון לשייך לאותה קטגוריה מקרים מובהקים הרבה פחות עלול להזיק למטרה יותר מאשר להועיל. כמו אז בלונדון, אלה שניסו לבסס טיעון מוסרי לטובת המהגרים תוך התפשרות על מתן ניתוח מציאותי ומשכנע של מניעי ההגירה שלהם, הפסידו בסופו של דבר בוויכוח הציבורי. את זה כדאי שיקחו בחשבון אלה שמתעקשים על כך שכל האפריקאים שנכנסו לישראל הם פליטים.

ויש עמדה שקולה יותר שנשמעת לא מעט בשבועות האחרונים. היא אומרת: נכון, לא כולם פליטים. לכן צריך “לבדוק בצורה פרטנית מי מהם באמת פליט ואת מי אפשר להחזיר“. יש אתה שתי בעיות: פרקטית ומוסרית. אם נישאר עם הדוגמא של ההגירה היהודית הגדולה, האם ניתן היה באמצעות תישאול להבחין בין יהודים שברחו מפני רדיפה לאלה שרדפו אחרי התקווה לחיים טובים יותר? אולי, אם הם לא היו יודעים שמסקנות התישאול יגזרו את גורלם להכנס או להישלח בחזרה. אז נכון, יש כל מיני דרכים לחקור, ולבדוק, ולהצליב, ולאמת, אבל יש להכיר בכך שעדיין מדובר בתהליך בעייתי ושנוי במחלוקת.

ופה נשאלת השאלה המוסרית: נניח שקיים הבדל ברור בין מהגר פוליטי למהגר כלכלי ושפותחה שיטה מדעית מושלמת להבחנה ביניהם, האם לראשון מגיעה תמיד קדימות בחלוקת הסיכויים לעתיד טוב יותר? כמו שכבר כתבתי כאן פעם, אני מעדיף לא להסתבך עם פילוסופים של המוסר, אבל אני חושב שהפעם יהיה להם קשה לשכנע אותי שהיעדר חופש ביטוי כואב יותר ממחסור בפרנסה, או שאבדן ילדים במלחמה ממית את הלב יותר מאבדן שלהם לרעב ומחלות הניתנות לריפוי. פחד הוא פחד, מוות הוא מוות, יאוש הוא יאוש ותקווה היא תקווה.

הטענה שלי היא שמקרי הפליטות המובהקים הם היוצאים מן הכלל. מרבית ההגירה מארצות עניות, דכאניות ומסוכסכות היתה ונשארה מונעת מתערובת של גורמים, שהפוליטי והכלכלי מעורבבים בה כמעט לבלי הפרד. לכן, אם כבר רוצים לחפש לקחים בהיסטוריה, ההשוואה להגירה היהודית הגדולה מערבה תורמת יותר לדיון מאשר ההשוואה האוטומטית לפליטי השואה. הוויכוח “מהגרים או פליטים” מייצר רק שתי עמדות קיצוניות, וכמו ב-1905, לזו שדוגלת בחסימת גבולות יש סיכויים טובים יותר לקבוע בסופו של דבר את המדיניות.

אין בהשוואה הזאת כדי לגרוע מההכרה בתלאות ובייסורים שחוו רבים מהמהגרים בארצות מוצאם או במסעם. אם כבר, טמונה בה הצעה לחסוך מהם את הטקס המשפיל של הוכחת הפליטות, שבו רק סבל כתוצאה מרדיפה פוליטית או ממלחמות בארצות מוצאם זוכה להכרה, וכל השאר נדחה כחסר ערך. את המאבק הציבורי למען מיכסות סבירות לקליטת מהגרי עבודה, מנגנוני אשרות ותושבות, חיסול ה”דלת המסתובבת” המשומנת בשחיתות ובניצול, אפשר להוביל גם אם נוותר על שלב המיון הזה, לכאורה בין ה”רע” ל”נורא”. לדעתי, זה אפילו ישפר את סיכויי ההצלחה.

בשבועות האחרונים שמעתי אנשים שבדרך כלל לא יתחילו משפט במילים “בתור יהודים”, פותחים ככה הרבה משפטים, שבהמשך כללו איפושהו גם את התזכורת “כולנו פליטים”. אז בתור יהודים, כדאי לזכור שהסיפור היהודי הוא לא רק של פליטות אלא גם, ואולי קודם כל, של הגירה. “סתם” הגירה.

היכרות עמוקה יותר עם תולדות המונח “פליט” רק תסייע למאבק הציבורי נגד גילויי השינאה ולמען מדיניות הגירה הגיונית והוגנת. “הפליט” עבר הרבה מאז מלחמת העולם השנייה, ובעשורים האחרונים הוא הפך לאחד היסודות של המערכת הבינלאומית, מושאן של דיסציפלינות אקדמיות חדשות, ומוקד לעיסוק תקשורתי ותרבותי. המגמה הברורה היא ניתוק הולך ומעמיק בין מהגרים, שהם בעיה פוליטית מורכבת, לפליטים, שהם עניין הומניטרי “טהור”. במקום פוליטיקה – פליטיקה.

נקודת כניסה טובה לוויכוח על השימוש במושג הפליט היא המאמר Refugees and Exiles של האנתרופולוגית Liisa Malkki מ-1995, ואני אסיים את הפוסט הזה בתרגום חופשי של הסוף שלו:

“אנשים שהם פליטים יכולים למצוא את עצמם די מהר מורמים לעולם שצף מעבר או מעל לפוליטיקה, ומעבר או מעל להיסטוריה – עולם שבו הם פשוט “קורבנות”…העולם הזה, שאין בו את כוחות המשיכה של ההיסטוריה והפוליטיקה, עלול בסופו דבר להיות סביבה שגורמת לדה-הומניזציה של הפליטים, בעוד שהיא מספקת להם מקלט”.

17 תגובות

  1. your best so far. perfect.

  2. אני לא מומחה גדול בתחום, אבל להבנתי ההבדל העיקרי בין מהגרים, גם ממצוקה גדולה, לבין פליטים, הוא שהאחרונים לא נדרשים להיכנס פנימה בצורה חוקית. אי אפשר לדרוש ממדינה לקבל אוטומטית כל מהגר ממדינה ענייה שמצליח להשתחל פנימה, אבל כן אפשר לדרוש שתקלוט את אלה שנרדפים אקטיבית במדינת מוצאם, לפחות עד שהמצב ישתפר מספיק כדי שיוכלו לחזור. אין צורך לגרש כל מהגר (אפילו לא חוקי) שלא מגיע מהסיבה הזאת, אבל דווקא נדמה לי שיש מה לדבר על ענישה הרתעתית כזו על התחזות, אם כי זה לא העניין העיקרי. ההיקף המספרי מאוד שונה, ואיתו הצורך של המדינה “להתגונן” מפניו.

    אני גם לא יודע אם הדוגמאות הספציפיות שהבאת רלבנטיות. פליטים “פוליטיים” הם לא אנשים שמודאגים מחוסר חופש הביטוי, אלא כאלה שכבר אקטיבית נרדפים כשם מחפשים מקלט, ואני לא יודע עד כמה נפוץ (כנראה שפה, לפחות, בכלל לא) שפליטים מבקשים מקלט עבור ילדיהם – הם מחפשים מקלט מידי עבור עצמם. גם אם זו לא קבוצה גדולה כמו שאתה חושב (כנראה שנציבות הפליטים חולקת עליך לפחות בכל הקשור לסודאן ואריתריאה), לפליטים הדחופים האלה מגיע מקלט, וזה דחוף יותר מהסיפור של שאר המהגרים, גם אם הצרכים שלהם נותרים חשובים.

  3. מצטרף לתשבוחות ומזדהה עם הבעיה המוסרית שציינת בהבחנה בין פליטים למהגרים.
    אך הייתי רוצה לשאול על הצד המשפטי (במידה ואתה מכיר אותו). נראה שהמדינה היתה רוצה לגרש את כולם, אבל כבולה ע”י התחייבותה עצמה לאמנה הבינ”ל להגנת הפליטים. לכן הבנת הפרוצדורה הדרושה להבדיל בין פליט למהגר כלכלי חיונית. במידה ואתה מכיר את התהליך הזה (כפי שלמשל נעשה באירופה), התוכל להרחיב קצת אודותיו?

  4. נתי, למיטב ידיעתי ההבחנה בין פליט למהגר לא קשורה לנסיבות שבהן האדם נכנס למדינה הקולטת אלא לנסיבות שבגללן הוא עזב את המדינה שלו.
    יניב, אני לא מומחה לצד המשפטי, ואני אשמח אם מישהו יתקן אותי כאן, אבל עד כמה שאני יודע אין באמנות הבינלאומיות הגדרות מחייבות לתהליך של מתן הכרה לפליטים וכל מדינה חתומה יכולה להחליט איך היא עושה את זה ועד כמה היא נעזרת בנציבות הפליטים של האום”. האמנה המכוננת מ-1951 הגדירה פליט בתור אדם שנמצא מחוץ למדינתו בגלל שהוא נרדף בתוכה (או שהוא פוחד שהוא יירדף בתוכה אם יחזור) בשל השתייכותו לגזע, דת, לאום, או קבוצה חברתית או פוליטית כלשהי. ההגדרה הזאת התייחסה רק לפליטים כתוצאה מפעולות איבה שהתרחשו לפני 1951, וכל מדינה שחתמה יכלה להחליט אם הכיסוי יהיה רק כלפי פעולות שהתרחשו באירופה או גם במקומות אחרים. במילים פשוטות, האמנה נוצרה כדי להסדיר את בעיית הפליטים האדירה שנוצרה באירופה אחרי מלחה”ע השניה, ולא מעבר לזה.
    הפרוטוקול שנוסף לה ב-1967 ביטל את ההגבלות האלה, אבל עדיין לא סיפק סטנדרד מחייב לתהליך ההכרה בפליט. אני לא יודע מספיק על הטכנוקרטיה שמעניקה מעמד לפליטים במדינות אירופה, אבל אני חושב שקיימים הבדלים גדולים בין המדינות השונות לגבי הכרה בפליטים ומבקשי מקלט, בהתאם לגודל שלהן, למצב הכלכלי, ולמצב הפוליטי ששורר בהן.

  5. אולי התנסחתי קצת לא ברור. לא התכוונתי שזה ההבדל החוקי ביניהם – ניסיתי להתייחס לכך שלא אמורים להחזיר מבקש מקלט גם אם נכנס מלכתחילה בצורה לא חוקית, בעוד שאין ציפייה כזו גבי מהגרי עבודה. הרבה מאוד אנשים מבקשים עתיד טוב יותר, וגם אם היה קיים רצון של האוכלוסייה או הממשלה, אי אפשר היה לרצות את כולם – אבל יש כמות הרבה יותר מצומצמת של אנשים שמבקשים הווה יותר טוב, או כזה שאינו קטסטרופלי לגמרי – רדיפה אולי שוות-ערך לאסון הומניטרי, אבל לא לכל מצוקה כלכלית. גם החיים תחת משטר דיקטטורי לא מעניקים כשלעצמם זכויות פליט במדינה שנייה – מדובר ביחס מאוד מיוחד אל קבוצה מאוד ספציפית של אנשים שמצבה רע בצורה יוצאת דופן.

    מן הראוי להסדיר את מצבם בצורה סדירה קודם לכן, גם אם אחר כך יתנהל דיון על מחוות הומניטריות כלפי מהגרי עבודה, שאני לא חולק על כך שיש להן מקום נכבד.

    באשר לצד המשפטי, אני רוצה רק להוסיף שהמדינות החותמות כן מחויבות להימנע מהחזרתם של “מסתננים” שמגיעים כמבקשי מקלט, וגם מהענשתם, על אף שהפרו את החוק בכניסתם. מחויבות שלא קיימת, כאמור, כלפי מהגרי עבודה.

  6. סוף סוף טיעון שמבוסס על לקח היסטורי ולא משכפל את סימן השווה השטחי בין השואה לבין כל דבר.
    תודה רבה!

  7. […] פוסט שעושה השוואה היסטורית אמיתית בין מציאות היסטורית אחרת למציאות העכשווית ומנתח באופן […]

  8. […] פוסט שעושה השוואה של ממש בין מציאות היסטורית אחרת למציאות העכשווית ומנתח באופן […]

  9. […] יוני אשפר על ההבדל בין פליט למהגר עבודה […]

  10. מעניין ומעורר מחשבה.
    “אלה שניסו לבסס טיעון מוסרי לטובת המהגרים תוך התפשרות על מתן ניתוח מציאותי ומשכנע של מניעי ההגירה שלהם, הפסידו בסופו של דבר בוויכוח הציבורי.”
    המשפט הזה די מרכזי במאמר, אבל הוא דו משמעי – אולי כדאי לערוך אותו כך שיהיה ברור שהפשרה היתה על מידת המציאותיות של הניתוח. מחוץ להקשר, משתמע מהניסוח שהפשרה היתה נתינת תיאור מציאותי.

  11. איתי יהל

    הכל מותר לומר אבל חשוב גם לשמוע , רק 6 דקות

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=2fxh-RiWzq4

    כי הכל טוב ויפה אבל האמת מסובכת יותר

  12. איתי יהל

    יוני, גם אני מצרף לך עוד סרטון ואשמח אם אקבל תשובה ממך איך מכנים איש כזה?

    http://www.youtube.com/watch?v=oCKWDarNdGw

    חושבני כי השמאל בישראל אבד הראש, לא סתם הוא הפך למיעוט קטן ומועסה וזו עובדה
    מאד מאד מצערת. היכן הוא היה עת היה בשלטון? איך הגיע המצב והחינוך להיכן שהוא היום? האם הוא עשה משהו פרט להגביר את כוחות הקיצוניים משני הצדדים? אפילו בעיות חברה כלכלה ושחיתות האם הוא היה טוב יותר? האזן וכבר אמרתי אשמח לקבל תשובה בן של האלוף….

  13. איתי יהל

    אבל חובה לפחות להוסיף משהו ללא סרטון, רק הפסקת ההסתה השמאלנית, והימנית יחד עם הפסקת שרטי ההסתה הערבים, וההכרה בעובדה שעזה היתה מצרים, הגדה, היתה ירדן, השיטה של הערבים ליצר אש משטחים מאוכלסים בתינוקות באופן שיטתי, ההכרה של כולם שאין מה לעשות אלא לדבר, ולעשות שלום, כי מה שהיה כבר עבר, הרי כולנו מחפשים עתיד טוב יותר, כל זה יעשו שהדיון והפתרון ימצא, אלא אם נכונה הטענה שמנהיגי כל הצדדים רוצים שיהיה מה שהיה, עצוב עצוב עצוב. מה גם שבתוך העמים הללו יש הרבה מה לעשות כדי לעשות שעבור כולם העולם יהיה טוב יותר. אבל די אם להאשים הכל רק את ישראל. הרי לריקוד הטנגו חייבים להיות לפחות שניים… או רק אצל…כאלו ש”אוהבי” ישראל, טנגו זה ריקוד לבודד. אבל שלא יהיו אי הבנות ההסברה של ישראל הגרועה בתבל, לכן היא תפסיד ואז… זה יפגע בכולם הלוואי והייתי טועה. את זה למדו אותי חברים מוסלמים מתונים, שממש לא מבינים הכיצד מקבלים בישראל את מה שאצלם המתונים קוראים לזה בשם ההפוך מנאמן, איך קוראים לזה בעברית? הלוואי ויבוא שלום מהר. אבל עם פעילות השמאל ומשטי “השלום” הוא ניראה שלא יבוא אלא רק אם…

  14. איתי יהל

    http://www.youtube.com/watch?v=oCKWDarNdGw סיפורי מיקו פלד, הבן של האלוף ממתיהו פלד

    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=CbuM91PeSOs#! סיפורי מנהיג מהחמאס מהיכן הגיעו לישראל הערבים

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=2fxh-RiWzq4 חובה לשנוע ההסבר לעימות הישראלי הערבי ב6 דקות

    שלום,

    חשוב מאד להאזין ולעשות לשינוי המצב,

    אין פה שמאל או ימין יש פה אמת

    וכן חובה למצוא הדרך לשלום אבל מבלי להבין מה קורה

    על איזה שלום מדובר? האזינו נא

    תודה

    איתי יהל

  15. […] גל ההגירה מאפריקה דרך סיני משנת 2006 בהחלט מועמד, לפחות בתקופות מסוימות שלו, לתואר “שטף גדול”. ישראל לא הייתה יעד להגירה יבשתית גדולה מאפריקה עד אותה שנה ולכן גם לא פיתחה כלים חוקיים, לוגיסטיים ומנהליים להתמודדות עם מספרים גדולים של מבקשי מקלט. המספרים אמנם התחילו בקטן, אבל הם עלו ככל שהשתכללו רשתות ההברחה וככל שגדלה הקהילה הקולטת בתוך ישראל. החשש והבהלה נבעו פחות ממספר המהגרים שכבר נכנסו לישראל ויותר מהמספרים שעשויים לבוא בעקבותיהם אם המגמה תימשך. זהו בדיוק הפחד שעומד מאחורי הגבלות על הגירה מאז שהן קיימות, גם ביחס למהגרים יהודים. […]

  16. […] פוסט שעושה השוואה של ממש בין מציאות היסטורית אחרת למציאות העכשווית ומנתח באופן […]

  17. […] פוסט שעושה השוואה של ממש בין מציאות היסטורית אחרת למציאות העכשווית ומנתח באופן […]

הוספת תגובה