אבו מאזן סודק

Nov 06 2012

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל גם אם כן, הוא לא התכוון לזה, ואם הוא באמת התכוון, הוא הרי לא יכול פוליטית, אז מה זה כבר משנה. אלה המדרגות שיורדות אל מפלס האדישות שבו התקבלו בישראל דבריו של אבו מאזן לערוץ 2 שכללו לכל הפחות רמז עבה על נכונותו לוותר על התביעה לשיבת הפליטים ועל חלום פלסטין השלמה למען סיום הסכסוך.

אבל בעוד שהציבור נשאר אדיש, בזירה הפוליטית ובתקשורת הוצת מחדש הוויכוח שמלווה את הציונות מיומה הראשון: האם יש או אין סיכוי להסדר עם הערבים. ושוב, כרגיל, נדמה כאילו הבחירה היא בין שני מחנות. זה שחושב שהערבים מוכנים להסדר אבל היהודים לא באמת רוצים, וזה שמשוכנע שהיהודים דווקא רוצים, אבל הערבים לא. בשתי התמונות האלה, המבוי הסתום שבו שרוי התהליך המדיני הוא אשמתו של צד אחד בלבד, ורק הוא יכול לקבוע אם יהיה או לא יהיה הסדר.

גם הוויכוח ההיסטורי על הסכסוך משועבד לתפישה הבינארית הזאת. מצד אחד עומדים אלה שמאשימים את ההנהגה הפלסטינית לדורותיה בסרבנות שלום כרונית, ומולם אלה שמטילים אשמה דומה על המנהיגים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. שני הצדדים מציירים תמונה חלקית ומטעה. ההתכתשות המעגלית ביניהם רק מחזקת את האמונה שהסכסוך, בגלל איזו מהות נצחית של אלה או של אלה או של שניהם, הוא ביסודו בלתי ניתן ליישוב. כך היה וכך יהיה.

ואלה תולדות היאוש.  מולו, קל לשכוח שגבולות האפשר בפוליטיקה מתפרשים הרחק מעבר לטווח הדמיון והניתוח הקר. מזל שיש צרות של אחרים שבעזרתן קל יותר לזכור את זה.

“חומת השלום” בבלפאסט, צפון אירלנד,2009

ה-IRA ומתקפת החיבוקים הגורלית

ה”צרות” בצפון אירלנד הן דוגמא טובה כי גם הסכסוך ההוא, מאז שהתפרץ מחדש בסוף שנות ה-60, זכה לא פעם לתואר “בלתי פתיר”. מן העבר האחד עמדו בני המיעוט הקתולי, הרפובליקאים, עם צבא ה-IRA שהגיע למצב שהיו ברשותו יותר נשק וחומר נפץ פלסטי (בחסות מועמר קדאפי) מאשר רעיונות מה לעשות אתם. מונעים מתחושות עמוקות של קיפוח, הלוחמים היו נחושים להיאבק עד טיפת הדם האחרונה כדי לגרש את השלטון הבריטי מצפון האי ולאחד אותו עם הרפובליקה של אירלנד.

ומולם עמדו היוניוניסטים (Unionists), בני הרוב הפרוטסטנטי, חמושים כהוגן בעצמם ומגובים היטב על ידי “המלחמה המלוכלכלת” שניהלו רשויות הביטחון הבריטיות והמשטרה המקומית נגד ההתקוממות. מעצרים מנהליים, ירי לעבר אזרחים, עינויים, אסירים ששבתו רעב עד מותם, הכל היה שם, באנגלית. הפעילים המקומיים נשבעו לעולם לא להיפרד מהממלכה המאוחדת ולא להפוך למיעוט דתי ולאומי באירלנד הקתולית. המיליציות משני צידי הגדר טיפחו תרבות של אלימות, הקרבה, והתנגדות חריפה לכל פשרה.

כמו תמיד, הסיפור האמיתי היה מורכב הרבה יותר מאגדה רומנטית על שני שבטים המקיזים דם בשם האדמה, הדגל והאלוהים שלהם. בליבוי האלימות שיחקו תפקיד אינטרסים כלכליים, ארגוני פשע, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ממשלות וארגונים זרים כאלה או אחרים. לא כל הסודות מאותן שנים נחשפו, אבל די ברור שבלונדון לא תמיד ידעו מה בדיוק מבשלות זרועות הביטחון בצפון אירלנד.

למודיעין הבריטי היו סוכנים שתולים לאורכו ולרוחבו של ה-IRA, חלקם בתפקידים בכירים ביותר (גגלו ערך stormontgate ו-stakeknife). ידוע גם שהחל משנות ה-80, במקביל למלחמה, התנהלו ערוצי תקשורת חשאיים בין ההנהגה הרפובליקאית, הצבאית והפוליטית, לבין הממשלה הבריטית. הערוצים האלה סייעו בהשגת הפסקת האש של 1994, שהובילה, לא בלי מהמורות כואבות, לפרוץ תהליך השלום ביום שישי הטוב של 1998.

רחוב שנקיל, מעוז היוניוניסטים בבלפאסט, 2009

סיפור השקתו של תהליך השלום וירידתו מהפסים זמן קצר לאחר מכן הוא סאגה פוליטית מרתקת, אבל לצורך העניין כאן מספיק לחזור אליו בתחילת 2005 כשהעסק נראה די גמור. גרתי אז בלונדון, ולא הבנתי איך הבריטים מסביבי יכולים להיות כל כך אדישים למה שהיה נראה כמו סכנה להתפרצות מחדש של האלימות שם בתוך היו-קיי שלהם. בבחירות שהיו באותה שנה השלום התקוע לא היה על סדר היום כלל.

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שהמנצחות הגדולות בצפון אירלנד עצמה היו המפלגות היותר לאומניות בתפריט – המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) של נאמני הכתר ושין פיין של הרפובליקאים. ה-DUP, בהנהגת הכומר איאן פייזלי, סמל ההתנגדות לתהליך השלום, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בצפון אירלנד. תוך פחות מעשור הם עלו ממושב אחד לשמונה מתוך 18 המושבים של המחוז בפרלמנט הבריטי. שוב הוכח שתהליך שלום עלול לשמש כמקפצה פוליטית יעילה בעיקר למתנגדיו. פייזלי ידע להבהיר היטב את עמדתו כלפי ישיבה משותפת בממשלה עם יריביו משין פיין: “על גופתי המתה”.

מול ה”לא” המהדהד הזה ניצבו שתי המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר בכל שנות המאבק. ג’רי אדמס, המנהיג הבלתי מעורער של שין פיין, ומרטין מקגינס, המפקד הנערץ של ה-IRA. שניהם כבר היו מושקעים עמוק בתהליך השלום. במשך עשור הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולסובב את ספינת המלחמה שהם בנו ב-180 מעלות מבלי שהיא תתפרק.

לאט, ביסודיות ובסבלנות הם שיכנעו את הקהילות ואת הלוחמים שלהם שהשלום הוא הבחירה האסטרטגית הנכונה. שהגיע הזמן להסדר פוליטי. אבל את שיאי האומץ והמנהיגות הפגינו השניים הללו דווקא אז ב-2005 כשהתמיכה בתהליך מהצד של היוניוניסטים קרסה וה-IRA היה חבוט ומוכה בעקבות רצף של פרשיות מביכות.

אנדרטת זיכרון לאסירים שמתו בשביתת הרעב של 1981, רחוב פולס, מעוז הרפובליקאים בבלפאסט, 2009

במקום לדבר אל היד של פייזלי, אדמס ומקגינס החליטו לכופף אותה עד שהוא יצרח “כן!”. את זה הם עשו לא באלימות ולא באמצעות פנייה לאו”ם. האסטרטגיה שלהם התבססה על הוצאה שיטתית של האוויר מכל התירוצים והחששות שעליהם הוא ביסס את הסרבנות שלו. אתה טוען ש”הם לא חצו את הרוביקון”? שה-IRA עדיין מחוייב למאבק אלים? הנה הכרזה רשמית על סיום המאבק האלים. אתה לא מאמין שנתפרק מכל הנשק שלנו? הנה, אין. אפילו לא רימון יד אחד. אתה לא מאמין שנגיע להסכמה על רפורמה של השיטור המקומי (הנושא שכנראה היה הכי רגיש ומורכב מכל “נושאי הליבה” של תהליך השלום)? בבקשה, אנחנו מקבלים את ההסדר.

ככה, בלי לחכות לתמורה או למחוות מנגד, מנהיגי המאבק הרפובליקאי לא השאירו לפייזלי את האפשרות להמשיך להגיד רק לא ולא. במאי 2007 הוקמה ממשלה משותפת לשין פיין ול-DUP. חודשיים לאחר מכן סיים הצבא הבריטי באופן רשמי את המבצע בצפון אירלנד, כמעט ארבעים שנה אחרי שהוא התחיל. מה שהיה כמעט בגדר בלתי נתפש רק שנתיים קודם לכן – קרה.

יש אנשים ציניים בבלפאסט שיאמרו לכם שתהליך השלום היה פארסה. שכל הפוליטיקאים שנטלו בו חלק הם שקרנים ומושחתים. שהם גררו, בעזרת הכנופיות שלהם ובסיוע תקשורת צמאה לדם, שתי קהילות שוחרות שלום לתוך חלום בלהות של כמעט ארבעה עשורים, רק בשם האגו ושכרון הכוח שלהם. אבל העמדה היותר מקובלת היא שהמנהיגות של אדמס ומקגינס, וגם זו של פייזלי, שהשכיל להחליף בעקבותיהם את הפוליטיקה של הפחד בפוליטיקה של אמון, אפשרו להביא סכסוך “בלתי פתיר” לכדי פשרה שעובדת. גם אם עדיין יש פה ושם צרות בצפון אירלנד, מעטים מאמינים שם היום שה”צרות” ההן יחזרו.

-:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:-

המקרה של צפון אירלנד אינו דוגמא בודדת. מאז שהזכרתי אותו בפוסט הקודם, הסכסוך בפיליפינים עלה בחזרה על נתיב השלום. בחודש שעבר נחתם הסכם, ונראה שרוב הפרשנים מסכימים שהפעם יש סיכוי טוב שתסתיים שפיכות הדמים הארוכה. לפי ההערכות המקובלות היא גבתה את חייהם של למעלה ממאה אלף בני אדם. גם שם, בלי התפשרות של בני המורו המוסלמים על תביעתם לעצמאות מלאה בדרום המדינה – החלום שלמענו הם נלחמו ארבעים שנה – זה לא היה קורה.

ויש עוד. הלבנים בדרום אפריקה כנראה לא היו מצביעים ברוב גדול למען סיום משטר האפרטהייד במשאל עם  לולא מנדלה היה משכנע את השחורים לוותר על אחת התביעות המרכזיות ביותר במאבק שהוא הוביל מראשיתו – הדרישה להלאמת הרכוש והקרקעות וחלוקתם מחדש. גם המאואיסטים בנפאל ויתרו על אלמנט ההלאמה – עניין די מהותי במאואיזם כידוע –  במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-2006 וסיים עשר שנים של מלחמת אזרחים. ככה מגיעים הסכמי שלום, תמיד על מצע של רסיסי תביעות קדושות וזכויות טהורות.

הטאבו בשיח הציבורי הפלסטיני על כל הבעת נכונות להתפשר על שיבת הפליטים נשאר כמעט ללא סדק לאורך כל שנות תהליך השלום. העובדה הזו היא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להתרסקות השמאל בישראל בעשור האחרון. יותר מאהוד ברק, יותר מפיגועי ההתאבדות ויותר מעליית החמאס. הרבה יותר גם מהעליה במספר החרדים או במספר העולים מרוסיה – ההסבר החביב על קבוצה של פרשנים אמריקאים.

אודי סגל, שריאיין את אבו מאזן, תיאר בכתבתו את התיסכול של הנשיא הפלסטיני מהאדישות ברחוב הישראלי כלפי הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום. הוויכוח בין לבני ואולמרט לביבי וליברמן לא יזיז לאדישות הזאת. אבל אם כתוצאה מהריאיון יתפתח וויכוח פתוח יותר על סוגיית השיבה ברחוב הפלסטיני, הוא ינער גם את דעת הקהל הישראלית. פלסטינולוגים מומחים אומרים שאין שום סיכוי לשינוי כזה. אולי, אבל כדאי לקוות לבלתי צפוי גם בלי לסמוך עליו. בכל מקרה, די בטוח שזה יצריך יותר מריאיון אחד לטלוויזיה הישראלית.

 ולסיום, היידה אובמה!

6 תגובות

  1. הדברים ההגיוניים ביותר שקראתי לאחרונה.
    תודה רבה על כתיבתם.

  2. שולה צמרמן

    כמו תמיד – אוהבת מאוד את מאמריך. בנוסף לדעתך, יש בהם גם הרבה מידע וניתוח של התופעות – והרבה חומר למחשבה.
    מצפה לראותך בקרוב
    דודה שולה

  3. אני מצטרף למחמאות של קודמיי.
    האסטרטגיה של ה-IRA מאוד מעניינת, אבל האנלוגיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני מתעתעת קצת, כי שם שני הצדדים דיברו באותה שפה והיו חברים באותם מוסדות, ואילו פה אין זה כך. הצורך לגשר על פערי השפה והתרבות מכניס לתמונה כל מיני “סוכנים” (פוליטיקאים, גנרלים, “פרשנים”) עם אינטרסים משלהם, וכל עוד אלו לא מאמינים לאבו-מאזן, הם יוודאו שכל הישראלים גם לא יאמינו לו, ללא קשר למה שאבו מאזן יגיד ישירות אלינו באנגלית (ואפילו מעל בימת הכנסת).

    שנית, יש לשים לב שרוב הפחדים ההדדיים משמשים גם קלפים במו”מ – זכות השיבה, מדינה יהודית, קץ הסכסוך. ויתור עליהם מראש יפגע בהישגים שהפלסטינים ישיגו. לעומת זאת, צריך לשים לב שהפלסטינים מראש ויתרו על כל השטחים ממערב לקו הירוק והכירו במדינת ישראל, וכעת גם יש את היוזמה הסעודית, ועדיין זה לא מספיק.

    לעומת זאת, אני נוטה להאמין, ברוח הפוסט, שאם תהיה הנהגה ישראלית שמוכנה ללכת לשלום עם הפלסטינים (ולא רק בשביל לרצות את האמריקנים), יהיה צורך שאבו-מאזן יפיג את חששות הישראליים לפי הדוגמא שהבאת. במקרה הזה, כשיתקיים שיתוף פעולה בין הממשלות, ואולי גם הסכמי מסגרת למיניהם, יימצא פתרון לבעיות שמניתי למעלה (ה”סוכנים” ו”קלפי המיקוח”).

  4. תודה על הקריאה ועל התגובות החיוביות.
    יניב, אני מסכים אתך שיש הרבה מגבלות להשוואה הזאת, כמו לכל השוואה בין סכסוכים שונים. עם זאת, אני לא בטוח שקירבה לשונית ודתית היא תמיד בהכרח מתכון למניעת שפיכות דמים, שינאה ואי-הבנה תהומית. יש יותר מדי דוגמאות לזה, גם מהאזור שלנו, אבל גם מלחמות האזרחים המפורסמות באנגליה, צרפת, ארה”ב, ספרד, רוסיה, סין, קרואטיה, וכו’.
    אני מסכים אתך שאותם “סוכנים” ומתווכים ממלאים תפקיד מאוד משמעותי בתקיעת המגעים או בהשגת פריצות דרך, אבל אני חושב שהאמון של הישראלים באבו מאזן תלויה פחות במה שהוא יגיד לנו, בצורה ישירה או דרך מתווכים, ויותר במה שהוא יגיד לציבור שלו באופן ישיר, בעיקר בכל הנוגע למימוש התביעה לשיבה.
    ואם לחזור רגע לדוגמא של הפוסט, הנה הנאום של ג’רי אדמס מ-2005 שבו הוא קרא ל-IRA להחליט על סיום מוחלט של המאבק האלים. וזה, כאמור, בזמן שבצד הפרוטסטנטי כמעט התפוגגה התמיכה בתהליך השלום.
    http://www.youtube.com/watch?v=7CB1tVENKWY

  5. ובאותו נושא, היום דווח שהמחתרת FARC בקולומביה הכריזה על הפסקת אש לצורך דיונים על סיום מלחמת האזרחים שהתחילה שם בשנות ה-60 והפכה את המדינה הזאת לגיהנום של אלימות במשך הרבה מאוד שנים. גם שם, דווח שתמורת הכרה וכוח פוליטי המחתרת “ויתרה על עמדות שבעבר מנעו כל משא ומתן רציני: הדרישות לבצע שינויים דרסטיים בשיטת הממשל ובכלכלת המדינה. ” (http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1844055).
    עוד תזכורת לכך שגם “עמדות אידיאולוגיות בלתי ניתנות לגישור” יכולות למצוא את עצמן בתוך פחי אשפה של חדרי משא-ומתן.

  6. […] נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, […]

הוספת תגובה