מאמר נוסף שלי במקור ראשון ועוד

Dec 12 2012

אתמול פורסם ב”מקור ראשון” מאמר דעה שכתבתי לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי. לשמחתי, בניגוד למאמר הקודם שפרסמתי באותו עיתון, הפעם הטקסט פורסם בדיוק כפי שכתבתי אותו, וגם הארגון שבו אני עובד כבר לא הוצג כ”ארגון שמאל”. מאחר שאין למקור ראשון אתר, אני מדביק כאן למטה את הטקסט המלא לטובת מנועי החיפוש שבינינו. בהזדמנות זאת של קידום עצמי, הנה לינק לריאיון איתי בתכנית לונדון וקירשנבאום מלפני כמה שבועות שבו דיברתי על הסגר על עזה בעקבות מבצע עמוד ענן, וגם פוסט אורח שלי באותו נושא בבלוג של דובי קננגיסר.

יום של הסכמה לאומית

בתוך האווירה הפלגנית של עונת הבחירות, מספק יום זכויות האדם הבינלאומי שצוין השבוע הזדמנות לעסוק בהסכמה רחבה שמאחדת את כל הישראלים. מהקצוות הרדיקליים של הקשת הפוליטית ועד למרכזה, נדמה שכולם מסכימים שזכויות אדם הם עניין שמאלני. ויש להם סיבות לא רעות לחשוב כך.

מצד אחד, לא קשה לשים לב לכך שהרטוריקה והחקיקה העוינות ביותר כלפי קבוצות שעומדות במוקד תשומת הלב של ארגוני זכויות אדם – מיעוטים, מהגרים, עניים, להט”בים, נשים, ופלסטינים שחיים תחת שלטון צבאי – מגיעות מהצד הימני של המפה הפוליטית. מצד שני, קל להתרשם שרבות מהידיים שמניפות את דגל זכויות האדם קושרות אליו אידאולוגיות שמבוססות עמוק בתוך האגף השמאלי של שדה הרעיונות.

הפיכתן של זכויות אדם למושא מחלוקת בין ימין לשמאל היא אולי מובנת, אבל היא מחמיצה את הפוטנציאל הגלום בזכויות אדם להוות בסיס להסכמות ערכיות רחבות. כדי להיזכר בפוטנציאל הזה, אין ברירה אלא לחזור לרגע ליסודות.

בבסיסן, זכויות אדם אומרות דבר פשוט: יש דברים שאסור לאף מדינה, לעשות לאף אחד, אף פעם. גם לא כלפי אויב מר ואכזר, גם לא כשיש רוב בפרלמנט וגם לא כשנדמה שאף אחד לא רואה. את הצורך בעיקרון כזה המחיש קציר הדמים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. ממנו התגבש החזון שלפיו האנושות כולה, גם אם נגזר עליה להישאר לא-הרמונית ומשוסעת בין אמונות שונות ואינטרסים מנוגדים, תגיע להסכמה על מספר קווים שאסור לחצות.

זכויות אדם, אם כן, לא הוגדרו במטרה לספק פתרונות לכל הבעיות של בני האדם. הן לא יכולות להוות תחליף לפוליטיקה כזירה שבה ינוסחו כל הפשרות ההכרחיות בין תפישות שונות של חיים טובים, חברה צודקת ומדינה מתוקנת. הן לא מדריך ליצירת אוטופיה אלא חיסון למניעת קטסטרופה. אז איך מכאן הפכו זכויות אדם לאג’נדה לשמאלנים בלבד?

חשוב לזכור שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. התמקדות בהגנה על “האחרים” לצד ביקורת נוקבת על האנשים שאמונים על ביטחון הציבור (חיילים, שוטרים, סוהרים, פקחי הגירה, וכד’) אינה מתכון לפופולריות, גם לא במערב אירופה. מוסדות בינלאומיים הפועלים בשם זכויות אדם נתפשים כאיום זר על הריבונות גם במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה. במרבית מדינות העולם, שיח זכויות האדם מזוהה עם גישה ביקורתית כלפי ערכים “ימניים” כמו לאומיות ושוק חופשי.

מה שמייחד את המקרה הישראלי הוא החיבור העמוק שנוצר בין זכויות אדם לבין הוויכוח על גורל השטחים ועל חוקיות מפעל ההתנחלויות. זהו, כמובן, וויכוח חשוב והרה גורל, אבל הוא לא חייב לבוא במחיר הסכמות על מנעד רחב של זכויות אדם.

קל לדמיין קבוצה של ישראלים שלא מסכימים ביניהם על פרשנות היסטורית אחת לסכסוך הערבי-ישראלי, לא על מתווה להסדר מדיני וגם לא על התשובה לשאלה הנצחית מי מהצדדים הוא סרבן שלום גדול יותר. אבל קל לדמיין אותם מסכימים שישראל שבה עינויים הם נורמה פסולה היא ישראל טובה יותר; שהם רוצים לחיות בחברה שבה לכל אדם מובטחת גישה לטיפול רפואי הולם; שאמצעים שפוגעים בפלסטינים בצורה חסרת אבחנה ואינם חיוניים לצרכים צבאיים שוחקים את מידת הלגיטימיות והאפקטיביות של פעילות זרועות הביטחון; שגם הגרועים בפושעים זכאים ליחס אנושי מהמשטרה ובבתי הכלא; והרשימה עוד ארוכה.

האתגר שניצב בפנינו כחברה הוא להמשיך לנהל את הוויכוחים החריפים שקיימים בתוכנו בסוגיות שנויות במחלוקת, אך באותו הזמן לחזק ולטפח את ההסכמות הרחבות סביב רשימה ארוכה של קווים שאסור לחצות. ההסכמות האלה חשובות מדי לאופיה ולחוסנה של ישראל מכדי שגם הן תהפוכנה לקורבנות של הסכסוך.

3 תגובות

  1. אני חושב שהאשמה (בישראל וגם בשאר העולם) קשורה גם להרחבה המתמשכת של שיח הזכויות ליותר ויותר חלקים מהשדה הפוליטי, באופן שעל פניו מנסה להגביל את מרחב הדיון יותר ויותר. “חוק יסוד: זכויות חברתיות” ונסיונות לעתור לבג”ץ כדי לחייב את המדינה לאפשר “חיים בכבוד” (בהגדרה מרחיבה) הן דוגמאות בולטות שאינן קשורות כלל לסכסוך עם הפלסטינים. הנושאים הללו הם יסוד היסודות של הכלכלה הפוליטית, אבל קבוצות מסוימות מנסות למעשה לעקוף דיון ציבורי בהן באמצעות קיבוען כזכויות שמעבר לדיון הפוליטי. לא מדובר פה על קוים אדומים אלא דווקא על “קווים ירוקים” – דרישה להבטיח לא רק “קיום”, אלא “רווחה”. אבל רווחה היא עניין לדיון פוליטי, והיא מאפיין של חשיבה שמאלנית, ולא תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית. לטעון שמי שדוגל בעמדות ימניות כלכלית בהכרח פועל כנגד “זכויות אדם” זה להגיד שזכויות אדם זה עניין של שמאלנים (בדיוק כמו שלהגיד שמי שדוגל בהמשך מפעל ההתנחלויות בהכרח פועל כנגד “זכויות אדם” זה להגיד אותו הדבר).

  2. קל לדמיין? בכלל לא קל לדמיין את רוב הישראלים היהודים מסכימים עם ההנחות שמנית. למעשה, רוב מצביעי הימין והדתיים יתנגדו בתוקף לרובן אם לא לכולן.

  3. דובי, אני מסכים עם כל מילה. לשיח הזכויות יש נטיה להתרחב בתקופות שבהן שורר יאוש מקידום רעיונות באפיקים פוליטיים, אבל בגלל שהוא בעצם לא יכול להיות תחליף שלהם, הוא רק הופך את הזירה הפוליטית לעויינת יותר כלפיו. זה רע לזכויות ורע לפוליטיקה.
    אמיתי, אני מכיר כמה סקרים שמראים שיש תמיכה רחבה בציבור היהודי בישראל בהרבה מרעיונות היסוד האלה. אבל גם אם נתעלם מהסקרים, השאלה היא אם יש בהכרח חפיפה בין העמדות כלפי הסכסוך, תהליך השלום וההתנחלויות לעמדות כלפי רשימה ארוכה של זכויות אדם. אני משוכנע שברגע שנפסיק להתייחס לזכויות אדם כאל חבילה שהשמאל מופקד באופן בלעדי על הניסוח והפרשנות שלה ומאפשר הזדהות איתה רק במתכונת של “הכל או כלום” נגלה שיש הרבה יותר נקודות שעליהן שוררת הסכמה גם בימין וגם אצל דתיים.

הוספת תגובה