האינטלקטואל והדגל

Jan 31 2013

זכייתו של ג’ורג’ בוש בכהונה שניה בבית הלבן בבחירות לנשיאות של 2004 הפילה את השמאל האמריקאי לקרשים. בשביל חלקו זו היתה הוכחה סופית לכך שאמריקה, והאמריקאים, פגומים ומושחתים ללא תקנה. אחרים בתוכו העדיפו להפנות את מוקד הביקורת פנימה, לתוך המחנה שלהם. אחד מהם היה הסוציולוג טוד גיטלין, פעיל מרכזי מאוד ב”שמאל החדש” האמריקאי מאז שנות ה-60, שהיה בין השאר מיוזמי ומובילי תנועת המחאה להפסקת המלחמה בוייטנאם. ב-2006 הוא פירסם אוסף מאמרים תחת השם The Intellectuals and the Flag שבהם הוא מבקר בחריפות את האליטה האינטלקטואלית שבתוכה הוא פעל.

במסגרת הסדרה “מותר להשוות”, הנה מקבץ נקודות וציטוטים מהספר, בתרגום חופשי שלי.

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

ימים ספורים אחרי ה-11 בספטמבר 2001, תלו הזוג גיטלין את דגל ארצות הברית ממרפסת דירתם במנהטן. הם רצו להביע סולידריות עם האחווה האנושית ותחושת השותפות שהתגלו לנגד עיניהם כמעט היכן שפנו בעיר שהם חשבו שהכירו. המחווה הקטנה הזאת זכתה לתהודה גדולה בעקבות טור בניו יורק טיימס ש”חשף” את האינטלקטואל השמאלני שהניף את הדגל. גיטלין מתאר כיצד אפילו הוא, שמכיר את המילייה האינטלקטואלי מבפנים כל כך הרבה שנים, הופתע מהציקצוקים והגידופים שזרמו אליו מקולגות בעקבות הפירסום. שם, פחות או יותר, התחיל לפי תיאורו תהליך ארוך בו הוא ניסה לברר את מערכת היחסים הבעייתית בין אינטלקטואלים של השמאל, כמותו, לבין הרגש המכונה “פטריוטיות”.

גיטלין הטיל חלק ניכר מהאחריות לחולשה הפוליטית של השמאל בעידן בוש על התשתית האינטלקטואלית שלו. הוא קיווה שהספר שלו “יתרום להתחלה חדשה בחיים האינטלקטואלים של השמאל”. יעזור להבין מדוע “הביקורת כלפי הסדר הקיים – שהיא המומחיות של השמאל – אינה משכנעת מאסה קריטית מהאוכלוסיה להעניק למבקרים את הגה השילטון”.

בספר מתואר כיצד בזמן שהאינטלקטואלים האמריקאים טיפחו יאוש מהשיח הציבורי ומיאוס כלפיו, השתלטו על מוקדי הכוח אנשי הגוש הפוליטי השמרני. בתקופת ההשלטות הזאת “המחשבה של השמאל התמקדה בשלילה – התנגדות היתה המילה הזוהרת יותר. האינטלקטואלים של השמאל היו במגננה. זה כאילו שההיסטוריה היתה טנק שמופעל על יד הצבא הלא נכון, וכל שנותר לעשות הוא לעמוד בדרכו ולנסות לחסום אותו. אם היה לנו מדריך לפעולה, היה צריך לקרוא לו ‘דברים שאסור לעשותי. אנחנו המבקרים – שאחרים ידמיינו את המציאות הרצויה ואת הדרך להשיג אותה”

התיאולוגיה שבקעה מהאקדמיה, כותב גיטלין, תיארה ניגוד מובנה בין אמת לכוח. אם אתה מחזיק באמת, כוח לא אמור לעניין אותך. אם יש לך כוח, סימן שבגדת באמת. מטרת הפעולה הפוליטית, אם כן, הפכה מהשגת כוח (שהוא עובדה אובייקטיבית) להעצמה (שהיא תחושה סובייקטיבית):

“בתוך הזעם המענג של הריאקציה, האם אין מעט מההכרה מעוררת הגאווה שהמבקר, עם כל הרצון הטוב שבעולם, הכניס את עצמו לפינה? האם טעמה של התבוסה אינו מתוק כשהמטרה היא נעלה? האמת היא שלנגטיביות יש תמורה והיא אינה מבוטלת. סיפוק עצמי הוא רגש צלול ומשכך. הוא מקנה אצילות. הוא מלבה את הנפש. גם בתבוסתו, זעם אינו יכול באמת להיות מובס. הוא בוער באש קדושה ומזככת. הוא מאשר את צידקתו של אדם. הוא גורם לעתיד המעורפל לקרוס אל תוך הווה העולה בלהבות.”

הטרגדיה של השמאל האמריקאי, בעיני גיטלין, היא שבשנות ה-70 הוא עבר מניצחון חסר תקדים היישר ל”התאבדות”. “הוא סייע לאלץ את ארה”ב לסגת מוייטנאם….אבל הוא עשה זאת במחיר התנתקות מהאומה האמריקאית. האינטלקטואלים המירו את הכמיהה לשיפור בתענוגות הגינוי. האורתודוכסיה החדשה היתה ש’המערכת’ לא מאפשרת רפורמות – למרות שהתנועה נגד המלחמה הוכיחה שהן דווקא אפשריות.”

מאז, “עמדת האאוטסיידר כבר הפכה לטבע שני” בשמאל האינטלקטואלי. “האנטי-אמריקניזם היה ונשאר הלך רוח ומטאפיזיקה יותר מאשר פוליטיקה. בעיניו, פוליטיקה מעשית נראית בהכרח כאשליה, כרוכה במערכת מושחתת עד מוות מחטא קדמון. טבעי שמי שתופש את הפוליטיקה של האמריקאים במושגים דמוניים, כבזויה ורדודה כל כך, יפסול מראש כל אפשרות לפיתוח רגשות פטריוטיים כלפי אותם אמריקאים.”

גיטלין מבקר את השאיפה להיות אוונגרד בכל מחיר. אינטלקטואלים כאלה “מעמידים את עמדותיהם להערכה על סמך מידת התעוזה שלהן ולא מידת האמת שבהן. כשצריך, הם מתגוננים בהציגם את עצמם כקורבנות של חשיבה מקובעת ומיושנת, ומתגאים בהוד-קוסמופוליטיותם”.

רוב אנשי הרוח האמריקאים נרתעו או התחמקו מהשאלות הקשות בתקופת ממשל בוש. “מה כן לעשות? מה כן יהיה סביר והגיוני לצפות מנטא”ו, מארה”ב, או מהאו”ם לעשות אל מול האיום של ארגונים ג’יהאדיסטים? ואם המלחמה בעירק היתה טעות, מה צריך לעשות איתה עכשיו?… מדיניות חוץ לא היתה הבעיה שלהם. אפשר להעלות שאלות חשובות, למשל ביחס לתפקיד שממלאים בסיסי צבא אמריקאים בחו”ל. זה נותן הרגשה טובה, אבל זו טעות לחשוב שהשאלות יענו על עצמן. ההתחמקות של האינטלקטואלים פגמה במה שהיתה יכולה להיות תרומתם לוויכוח הרחב – שהיה ונשאר נחוץ כל כך – על מקומה של ארצות הברית בעולם ועל האופן שבו היא עליה לשמור על ביטחונה”. ההתנגדות הקטגורית למדיניות החוץ האמריקאית “גלשה בצורה כל כך לא מבוקרת עד כדי שלילת כל אפשרות לאמריקה מתוקנת שעבורה שווה להיאבק”.

לצד כל הביקורת על השמאל, גיטלין מבהיר שהוא נשאר מבקר חריף של הפטריוטיזם של הימין השמרני. הוא רואה בו עיסוק אובססיבי חלול בטקסים וסמלים. אלה מתוכו שמאשימים בבגידה כל מי שמבקר את פעולות הביטחון של המדינה הם “סמכותנים”, “פרנואידים ושקרנים”. אבל אותם מבקרים מהשמאל, “שהפקידו את הדאגה לביטחון במלואה בידי הסמכותנים של הימין, איבדו בכך כל סיכוי לנצח אותם”. “השמאל הפונדמנטליסטי חלול בדיוק כמו הימין הנאו-שמרני. כשאמריקה מפעילה כוח, אנשים כמו נעם חומסקי או אדוארד סעיד ז”ל רואים תמיד רק דבר אחד: האימפריה מכה שנית”. “מכך נובע שאין כל הבחנה מעניינת בין המניעים המגוונים והאסטרטגיות השונות של ארצות הברית, ולכן גם אין משמעות לבחירה במסגרת הפוליטיקה של ארצות הברית. מבחינה פוליטית, השמאל הפונדמנטליסטי לא רק טועה מוסרית ואסטרטגית, אלא הוא חסר סיכוי”. “בראייתו את אמריקה ככוח אחד של רשע צרוף אותו שמאל ויתר מראש…על האפשרות להוות אופוזיציה יעילה”.

הפטריוטיזם שגיטלין מכנה “אמיתי”, “ליברלי”, ו”שמאלני” נמצא אי שם “בין אלה שרואים בכל הפעלת כוח אמריקאי פעולה צודקת לאלה שרואים בה פעולה נפשעת”. פטריוטיזם כזה “מבקר את המדיניות, האסטרטגיות והטקטיקות של ארצות הברית בחריפות, אבל הוא עושה זאת מבפנים, מבלי לזנוח את התקווה לגאולה או לפחות לשיפור…הוא מאמין בביטחון האומה – הפיזי והכלכלי. הוא לא מתייחס לביטחון כעניינו של מישהו אחר. כשהוא מגנה מציאות ראויה לגנאי, הוא מבהיר, בתוכן ובטון, שהמבקר חבר באותה קבוצה עם המבוקר. הוא מכיר בדואליות של אמריקה ומתגושש עם הסתירות הפנימיות שבה: החירות והיוהרה, הביריונות והסובלנות, קוצר הראייה והאנרגיה, הסטנדרטיזציה והמגוון, הבורות וכושר ההמצאה, הלב האפל והדחף לשיפור עצמי. הוא לא פועל תחת האשליה שהעולם היה מושלם ללא כוחה של ארצות הברית או שקפיטליזם הוא בהכרח השיטה הכלכלית ההרסנית ביותר אי פעם. הוא חי בתוך עמו, עם כעס שנובע מרגש של קירבה משפחתית. הזעם שלו אינטימי.”

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

הביקורת של גיטלין היתה, ככל הנראה, מוגזמת. השמאל האמריקאי לא היה אבוד כפי שהיה נדמה ב-2006, אם רק שנתיים מאוחר יותר הוא דחף מועמד כמו ברק אובמה עד לבית הלבן. מאז התמונה התהפכה במהירות. הימין האמריקאי הפך לצד שמתקשה להציע אלטרנטיבה פוליטית ורעיונית קוהרנטית. אנטי-פוליטיקה מוסרנית מבולבלת בוקעת היום בעיקר מהימין הפונדמנטליסטי. הוא שמפתח תחושת יאוש מהשיח הציבורי ומסתגר בתוך תיאולוגיה טהרנית מנותקת מהמציאות. גם השמאל הרדיקלי האמריקאי, שרחוק מלראות באובמה “שמאל אמיתי” וחושב שהוא מסוכן בערך כמו קודמו, מתקשה לעורר הדים ותשומת לב כמו בימי בוש העליזים.

אבל גיטלין צדק בתחזית שלו. מה שהסיט את מאזן הכוחות הפוליטי שמאלה היתה פטריוטיות ליברלית שמזכירה את זאת שהוא תיאר. כזאת שהציבה כעיקרון יסוד אידאולוגי את האמונה שלא צריך לבחור בין שוק חופשי לרווחה, בין ביטחון לערכים, או בין אינטרסים לאומיים לעקרונות אוניברסליים. זהו שמאל בטוח בעצמו מספיק בשביל לא להתבייש להביע תודה והערכה לחיילים ולשוטרים שמגנים עליו, ופטריוטי מספיק בשביל לא תמיד להסכים אוטומטית עם כל מה שאומרים במערכת הביטחון. זהו ליברליזם שלא רואה את המדינה רק כקבלן של זכויות אדם, אלא גם כפרויקט אנושי מרגש ומרשים, בעל מטרות ומשמעויות היסטוריות עבור קבוצה מסויימת או קבוצות מסויימות של בני אדם. זוהי שפה פוליטית שמעודדת בו זמנית וללא בושה גאווה לאומית, יושרה אינטלקטואלית ומוסר אנושי.

פרשנים כבר מתארים את אובמה כמנהיג שמסמן את תחייתו של זן של ליברליזם שנמוג בשנות ה-60, ושבחסרונו הרגישו גיטלין ואמריקאים רבים נוספים עד לא מזמן. עידן בוש, מסתבר, סיפק תנאים אידיאלים להופעה מחודשת שלו – ימין שהולך ונראה יותר חזק ומפחיד ושמאל שהולך ונראה יותר חלש ומופרך.

ישראל היא לא אמריקה ונתניהו הוא לא בוש, אבל התנאים האלה עשויים להישמע מוכרים למי שחי כאן בארבע השנים האחרונות.

4 תגובות

  1. תודה על הסקירה, לא הכרתי את הטקסט וזה מרתק.

    לגבי ההערה שלך שהשמאל האמריקאי לא אבוד כמו שנדמה, לא הייתי שולל כ”כ מהר את האפשרות שהוא אכן אבוד. לראייתי, הפופולריות של אובמה היא כשלון של הרפובליקאים יותר מאשר הצלחה של הדמוקרטים, והוא נובע ממסה גדולה מאוד של אוכלוסיה שמרנית – מהגרים מאמריקה הלטינית, קתולים ממעמדות נמוכים – שהמפלגה הרפובליקאית הקסנופובית לא יכולה לתת להם בית. (אני לא טוען שהמהגרים הם אוכלוסיה שמרנית, דוקא אוכלוסיית מהגרים נוטה להיות פרוגרסיבית ומשכילה יותר מהסביבה שלה – אבל סביר להניח שהייצוג של עמדות שמרניות בתוך הקהילה הלטינו-אמריקאית גבוה ממה שמתבטא בקלפי).

  2. אך כאן נשאלת השאלה, מדוע הכרחי לקבל את הסדר הלאומי-פטריוטי. הנחת היסוד כאן היא כי אינדיבידואליזם הוא פסול במידת מה. למשל, הוויתור שלי על השתייכות לקבוצה הפוליטית איננה נובעת ממאן-דהוא זה או אחר אשר “מאכזב” אותי או “מייאש” אותי, או מנצחון השמאל או הימין, אלא מתחושת סלידה הולכת וגוברת כלפי הרעיון הלאומי ככלל. אי אפשר לפסול רעיונות קוסמו-פוליטיים כאיזו התמכרות חולפת, משום שהיסטורית, העולם היה הרבה יותר קוסמו-פוליטי מאשר לאומי עד המהפכה הצרפתית.

    אני אינני מזדהה עוד עם “העם הישראלי” כפי שאינני מזדהה עם “העם האמריקאי” או “העם הערבי” או מה שלא יהיה. ההתרחשויות ההיסטוריות של המאה העשרים הפכו את חוסר ההזדהות הזה לכמעט לא רלוונטי, לפסול. אי-הכרעה לאומית כמוה כקבלה של ממסד לאומי אחר. ויחד עם זאת, אני מבקש לראות בעצמי את היחידה היסודית ביותר, חופשי מנגזרות שניות ושלישיות של זהות זמנית.

    ההתנגדות שאתה מציין איננה רק התנגדות לכוח, אלא היא התנגדות לרעיון של השייכות החברתית הראשונית. אני רואה במדינה הסדר זמני אינטרסנטי בסך הכל, שהוא לא בהכרח הסדר רע, אך וודאי שאיננו הכרחי, ואיננו יסוד מהותי מן הזהות שלי.

  3. תודה עודד. אני מסכים אתך שיש יותר מסיבה אחת לפופולריות של אובמה, ואפשר להתווכח מה היה יותר חזק – כוח המשיכה שלו או כוח הדחייה מהימין. אני לא בטוח שזה משנה לעובדה שאובמה הציג תפישת עולם שהרשימה לא רק קהלים שמרניים יותר אלא קודם כל את רוב רובו של השמאל שלפני כן, לפחות לפי גיטלין, הרגיש קצת דל ברעיונות פוזיטיביים.
    אור, אני לא חושב שהרעיון הלאומי הוא אמת שאסור לערער עליה או שתפישות קוסמופוליטיות של השמאל ושל הימין הן פסולות. כמובן שגם אי אפשר להכריח מישהו להרגיש רגש לאומי או פטריוטי רק כי זו הטקטיקה הפוליטית הנכונה. הדבר שהיה חסר לגיטלין, לפני הבנתי, הוא תנועה פוליטית שתצליח לשלב ערכים של אוניברסליות ואינדיווידואליות יחד עם ערכים ורגשות שנובעים מהשתייכות לאומית. הנקודה היא שהזהות הפוליטית (החדשה יחסית) “שמאל” יכולה וצריכה להכיל גם עמדות שקוסמופוליטיות היא מרכיב בתוכן, אבל לא בהכרח באופן בלעדי ומוחלט.

  4. אור שחר, המייסדים הליברלים של ארה”ב אמרו בדיוק מה שאתה אומר כאן וציטטו את אותו ג’ון לוק.

הוספת תגובה