הדוד המודאג מאמריקה

Mar 09 2012

תכננתי שבעקבות ההצפה מחדש לתודעה של רצח העם ברואנדה לאור האירועים בסוריה, הפוסט השני בבלוג הזה יעסוק בו, אבל אז קראתי את המאמר של דייויד רמניק מיום שני והתכנית השתנתה. רמניק, עורך הניו יורקר, כתב במאמר שכרסום הדמוקרטיה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה היהודית והחזון הציוני. עפ”י רמניק, האשמים במצב הם הכיבוש המתמשך ובנימין נתניהו, ומי שיכול להושיע הוא הנשיא אובמה, שמבין את מה שראש הממשלה הישראלי כנראה לא מבין: ש”החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכול להתגשם במצב של כיבוש קבוע”.

זה הזכיר לי מאמר ברוח דומה שרמניק כתב בדיוק לפני שנה. שני המאמרים משדרים דאגה עמוקה לגורל ישראל וייאוש מהפוליטיקה הישראלית. אמריקה, ואובמה בראשה, מצטיירים בהם כיחידים שיכולים להציל אותנו מעצמנו. ולא רק אותנו, יהודי ישראל, אלא גם את יהדות ארצות הברית שיותר ויותר מבניה מוותרים על זיקתם לישראל בגלל עוולות הכיבוש. אני לא יודע לגבי יהודי אמריקה, אבל בכל הנוגע אלינו כאן, ברור לי שחוסר האמון והייאוש שרמניק מפגין כלפי היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני הדמוקרטיה הישראלית, ממש לא עוזרים להציל אותה.

רמניק מודה שישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה תחת איום: כל הדמוקרטיות, בצורה זו או אחרת, הינן פגומות ופגיעות. דמוקרטיה היא לא מצב סטטי, אלא תהליך, או “מצב של התהוות מתמדת”. כמו ברקמת עצם, בכל רגע נתון רוחשים בה גורמים שמכרסמים בה, ואחרים שבונים אותה. ובאמת, גם כלפי הדמוקרטיה האמריקאית טוענים שהיא התדרדרה קשות בעשור האחרון. גם בה, כפי שרמניק מזכיר, יש לא מעט גורמים בעלי דעות רדיקליות למדי קרוב לעמדות השפעה פוליטית, וגם בה סקרי דעת קהל מגלים לעתים קרובות ממצאים מטרידים, כמו למשל תמיכה של 62% בעונש מוות. גם הדמוקרטיות הוותיקות של אירופה ממשיכות להיאבק על אופיין. רק לאחרונה אנחנו שומעים על העניין של הבריטים עם מניעת זכות ההצבעה מאסירים, של הצרפתים עם רעלות, ושל השווייצרים עם מסגדים.

אבל גם ביחס לכל אלה, האיום הפנימי על הדמוקרטיה הישראלית הפך, לדעתו של רמניק, לחריף במיוחד בשנים האחרונות. הכיבוש הצבאי, המערכת המפלה והגזלנית שקמה סביב ההתנחלויות, והתרבות ה”אנטי דמוקרטית, ואפילו גזענית” שיוצאת מהן מאיימים לבלוע את הערכים הדמוקרטיים שעדיין שרדו מערבית לקו הירוק. הוא מספר על תהליך מתמשך של השחתת הפרויקט הציוני של הרצל ובן גוריון, החל מ-67′ ועד השפל שבו אנחנו היום, קרוב לקצה האזור על הסקאלה הפוליטית שעוד ניתן לקרוא לו דמוקרטי. האשמים העיקריים בדהירה הזאת אל התהום הם נתניהו, והגורמים הקיצוניים שבהם תלויה הישרדותו הפוליטית.

הדאגה של רמניק כלפי ההווה מובנת, אבל הפרספקטיבה שלו על העבר לא מתיישבת עם מה שאני, ואני מניח שעוד ישראלים, זוכרים ויודעים. לא ברור לי לאיזו ישראל דמוקרטית יותר הוא מתגעגע. זאת מלפני המאבק בשחיתות השלטונית של העשור האחרון? זאת מלפני חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק? זאת מלפני התבססות עקרון חופש העיתונות? זאת של ה-101? של קו 300? של ביתן 28? זאת שבה “תג מחיר” הגיע בצורת מכוניות ממולכדות של ראשי ערים פלסטיניות או שלושה כדורי אקדח בגבו של ראש ממשלה? אולי זאת שהייתה בה מפלגה אחת בשלטון עם הרבה הון, הרבה עיתון והרבה עגלות תה במסדרון? ואולי בכלל לממשל הצבאי שהופעל עד 66′ – שנה אחת לפני הרגע שבו לדעת רמניק נזרעו זרעי הנפילה?

גם לגבי הפרת זכויות האדם של הפלסטינים על ידי ישראל, הנרטיב הלינארי הפשטני מצייר תמונה חלקית מדי. אין ויכוח על כך שהמצב בתחום הזה חמור, אבל כלפי טענתו של רמניק – שהוא במגמת החמרה – כדאי להפעיל מידה של ספק. הרי עד שנות התשעים הרעיון של זכויות אדם היה עדיין בשולי השיח הציבורי וכמעט לא מוכר בתוך מערכות הביטחון. ככה גם נראו הפעולות שלהן, בטח ובטח בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מאז, ובעיקר בעשור האחרון, חלה ירידה בהיקף ובחומרת השימוש בעינויים, וגם פעולות שגרתיות בעבר כמו הריסת בתים ענישתית ו”נוהל שכן” התמעטו מאוד. תחת הממשלה הנוכחית, חלו הקלות במדיניות הסגר על עזה והוסרו יותר מחסומים בגדה מאשר תחת ממשלות קודמות. מספרים גם שניר ברקת, ראש העיר הנוכחי של ירושלים, מקדיש יותר תשומת לב ומשאבים מקודמיו לטיפול בבעיות מזרח העיר. לגבי הבנייה בהתנחלויות, היא אמנם בעלייה בשנתיים האחרונות, אבל עדיין נמצאת רחוק מאחורי הקצב של סוף שנות התשעים, בתקופת ממשלת ברק.

בתוך ישראל, נשים, ערבים, מזרחיים, תושבי הפריפריה, אתיופים, מהגרי עבודה –  וכל השילובים האפשריים ביניהם – עדיין רחוקים מאוד מליהנות משוויון בכל תחומי החיים. אבל גם כאן, לא בטוח כלל שהמגמות הן תמיד שליליות. רק בשבוע האחרון היו ידיעות על מגמת עלייה בתקצוב הרשויות המקומיות הערביות, על פסיקה תקדימית שמגינה על עובדים זרים מפני החזקה בתנאי עבדות, על הגנת זכותו של אזרח לסרב לחיפוש ועל הכרת המדינה באימהות לסביות. שילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה הפך לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות כפי שלא היה בעבר, וכבר רואים סימנים של שינוי בכיוון חיובי.

רמניק מודאג בצדק מהצעות החוק שמגישה החמישייה הקאמרית דנון-לוין-רותם-מיכאלי-קירשנבאום, וגם מדברי שטנה של רבנים בולטים, אבל אי אפשר להבין את הראקציה השמרנית-לאומנית-דתית שעוברת על החברה הישראלית במנותק ממגמות חזקות בכיוון ההפוך, שלאורך עשורים הופכות את ישראל בהדרגה לחופשית יותר ודמוקרטית יותר. גם המבוי הסתום שבו תקוע תהליך השלום כבר למעלה מעשור אחראי במידה רבה להקצנה בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית במקביל. בשתיהן כוחה של הדת מתחזק, והערכים הדמוקרטיים נשחקים. זה תהליך מפחיד עבור כל ליברל, יהודי או ערבי, אבל אין מי שיוכל לבלום אותו פרט לנו, בשני הצדדים. ניחלש עוד יותר אם נתפתה לפנטזיה שיבוא איזה נסיך, או נשיא, אמריקאי ויציל אותנו מ”אחינו הברברים”.

למקרה שזה עדיין לא ברור מספיק, המטרה שלי כאן היא לא להצטרף למקהלה שטוענת שהכול בסדר, ביבי מלך, וכל השמאלנים סתם היסטריים, או צבועים, או גם וגם. אם מישהו מתכוון להשאיר תגובה עם פירוט של כל המקרים הקשים שעדיין מתרחשים כל יום וכל שעה, זה לא הכרחי. כבר שש שנים חלק מהעבודה שלי הוא מעקב אחריהם. אני מנוי על הניוזלטרים, מקבל את הסטטוסים והציוצים, וקורא את (טוב, כמעט) כל הדו”חות. אני לא אומר שהמצב נסבל, שאין הרבה בעיות והרבה עבודה. אני כן אומר שיש בינינו יותר אנשים וארגונים מאי פעם שעושים אותה, ואם לרגע נרים את הראש מהמאבק התורן ונסתכל אחורה יש סיכוי שנגלה שכחברה, לאורך זמן, אנחנו בעצם מטפסים לאט לאט במעלה המדרון התמיד-חלקלק של הדמוקרטיה, או לכל הפחות מצליחים לא להחליק חסרי אונים למטה.

ולמה זה בכלל משנה? אם הכוס כל כך ריקה, למה שיהיה לנו אכפת באיזה כיוון נע מפלס המים? מפני שהדברים הנחוצים ביותר להגנה על הדמוקרטיה הם אופטימיות ואמונה בעצמנו. מפני שאם נבין שהסכנות של ההווה הן חלק מרצף ארוך של סכנות שנוצחו, נבין שאין סיבה שלא נמשיך לנצח. מפני שהכרה בשיפורים הרבים שהושגו, ושעדיין מושגים בכל שבוע שעובר, היא לא מתכון לשאננות אלא מקור לכוח ולאורך הרוח הנחוצים כל כך למאבק, שאם לשפוט מניסיונן של הדמוקרטיות הוותיקות, אין לו סוף.

אפשר להבין את המיאוס של יהודים אמריקאים מהקו שמאפיין את איפא”ק, והרצון שלהם לקדם מודל אחר של זיקה לישראל, כזה שמוכן להכיר גם בצדדים המכוערים שלה ולסייע לתקן אותם. אני לא יכול להגיד שאני עוקב אחרי המתרחש שם מקרוב, אבל אני חושש שהניסיון להיבדל מאיפא”ק, ואולי גם השאיפה להתיישר עם הרוח שנושבת בקמפוסים בארצות הברית, מביאים לאימוץ נרטיב קודר מדי.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו עם שני דודים מאמריקה. אחד מעריץ כל דבר שאנחנו עושים, אף פעם לא אומר לנו מלה רעה, ורק מבקש שנשלח לו עוד פרסי נובל ותמונות מהמילואים לתלות על הפרידג’. השני, הצעיר יותר, אומר לנו שהוא מיואש מאתנו, שאנחנו רק מתדרדרים כל הזמן ומוציאים לו שם רע בשכונה. דעתם של הדודים מאמריקה חשובה לנו, וככה השניים האלה מטפחים כאן שתי תחושות שהן הגרועות ביותר להתפתחות בריאה של בן אדם, וגם של חברה דמוקרטית: גאוות יתר ובושת יתר.

ייתכן שרמניק ישמח לדעת, שלמרות הסכנות הרבות שאורבות לפתחה של הדמוקרטיה שלנו, היא בסך הכול מחזיקה מעמד – וכנראה שבתחומים רבים אפילו מתחזקת. נכון שסיום הכיבוש והגעה להסדר עם הפלסטינים נראים היום רחוקים יותר, ומצריכים כוח פוליטי שנדמה שאיננו קיים. כמעריץ של אובמה, רמניק בטח יודע שהרבה מהכוח הפוליטי שלו נבע מיכולתו להפיח באמריקאים אופטימיות וביטחון עצמי, דווקא בימים של שפלות קומה, פסימיות וחשש מפני העתיד. לכן, אם ברצונו לחזק כוחות פוליטיים דומים בישראל, הוא צריך להביט אלינו בעין טובה ולהגיד בלב שלם “כן, אתם יכולים”.

4 תגובות

  1. שי פרידור

    מסר ריאלי אופטימי – אחלה
    יפה לך האופטימיות.

    הדמוקרטיה יכולה להיות שיקוף של טבע האדם, או אפילו של נפש האדם. צדדים שונים ולעיתים מנוגדים בתוך שלם אחד. ואכן אני מסכים שמצבינו משתפר ומדרדר במקביל, וכדאי לחזק את הצד המשתפר. גם לנפש זה טוב. אופטימיות ואמונה.

    אגב דמוקרטיה, גם מחאת הקיץ הגדולה והמנומסת ביותר שהייתה פה באיזור, עוררה תהליכים חיוביים שעוד נתוודע אליהם בהמשך. כיפק לדמוקרטיה בישראל!

    אמריקה? שאלוהים יעזור לה.

  2. אהלן שי! אני שמח אמוד שקראת את הפוסט.
    אני מסכים אתך לגבי המחאה של הקיץ. היא הוכיחה שני דברים שניסיתי להגיד בפוסט: שתקווה, ולא ייאוש, מניעה שינוי פוליטי, וששינוי פוליטי לוקח זמן.

  3. נירית בן ארי

    תגיד, זה האבהות הפכה אותך כזה אופטימי, או שתמיד היית?

    וברצינות – אני מסכימה איתך שגאוות היתר ובושת היתר הם שני צדדים של אותה מטבע שעדיף לנו להפטר ממנה וכמה שיותר מהר, שנקראת יהודי ארה”ב. אבל תכלס, מי שמטפח את המטבע הזאת – ובעיקר את הצד של הגאוות יתר – זה הממשלה וגם רבים מאיתנו. כך שאין לנו להלין אלא על עצמנו. ואני גם מסכימה שאמריקה לא הרבה יותר טובה – ובהרבה דברים גם יותר גרועה – אבל לאמריקה יש חוקה, יש סטנטרד בסיסי של ההבנה של מה זה דמוקרטיה וזכויות אזרח, דבר שפה אין למרבית האוכולוסיה. ואני גם לא מעריצה גדולה של מחאת הקיץ. מסז’ים בשדרות רוטשילד ושלמה ארצי במוצ”ש זה לא שינוי פוליטי. לא יודעת, אני איבדתי תקווה במדינה הזאת. יש פה אנשים נפלאים, כשרון, יצירתיות ושמחת חיים. אבל גם בזימבבואה יש, וזה לא אומר שטוב שם.

    ותסלח לי על רצף האסוציאציות שיש שיחשבוהו להזוי, אבל אתה מכיר אותי.

  4. נירית, זה קצת מפתיע אותי שזה מפתיע אותך שאני אופטימי. אבל אני גם יודע שאת לא כל כך אופטימית.
    עזבי רגע את אמריקה, מערב אירופה וכל שאר הדמוקרטיות שמתבשלות כבר כמה מאות שנים. נניח לרגע (ודגש על נניח) שבהן התבסס אותו סטנדרט בסיסי שעליו את מדברת, ונניח שבהן יש הרבה יותר סיבות לאופטימיות. מה עם כל שאר מדינות העולם, כמו אלה שאליהן את ואני אוהבים לנסוע? מדינות צעירות יותר שנולדו מתוך שלטון זר, שסובלות מסכסוכי גבול, מפערים כלכליים אדירים, משחיתות, מפשיעה, מאלימות על רקע אתני, מחבלי מודרניזציה, ממלחמות, מעוני. גם שם אין לדעתך מקום לתקווה? יאוש בתורכיה, יאוש באינדונזיה, יאוש בהודו, יאוש בניגריה, יאוש בקולומביה? עם כל הכבוד לפנטזיות המערביות שלנו, זה המועדון שלנו – מועדון המדינות הצעירות והמסוכסכות. וכמו ברובן, המצב כאן לא טוב, אבל כמו ברובן הוא משתפר בהדרגה, והוא משתפר לדעתי לא בזכות דאגתם של אנשים רחוקים אלא מפני שבמשך הרבה שנים היו שם הרבה אנשים שלא ויתרו ולא התייאשו ולא הפסיקו לעבוד. אני בטוח שפגשת הרבה כאלה בהרבה מקומות, כמו שבטח פגשת הרבה אמריקאים שמיואשים מאמריקה ובטוחים שרוב האמריקאים לא מבינים מה זה דמוקרטיה וזכויות אדם.

הוספת תגובה