בנאומים תעשה לך מלחמה

May 24 2013

הנאום שנשא היום אובמה שוב הראה שגם בפוליטיקה פשוט זה יפה. פשוט יכול להיות גם מעמיק ומתוחכם. פשוט לא חייב להיות קצר ובטח שלא פשטני. פשוט זה למשל העקרון הדמוקרטי שמנהיג צריך לתת דין וחשבון לציבור שאותו הוא נבחר לשרת. עיקרון שנשאר תקף גם בנושאים הרגישים והסבוכים ביותר, ואולי במיוחד בהם. זה גם די פשוט לראות את התועלת בכך שהוא ולא אחר יפרט באריכות ובגילוי לב כיצד מדיניות הביטחון שהוא נוקט היא יעילה, חוקית ומוסרית. בלי לחכות לוועדת חקירה ובלי לתת לפרקליטות להזיע על זה לבד בבג”ץ. בלי לבטל כל ביקורת כצבועה או תמימה ובלי לנסות לנצח בוויכוח באמצעות הפיכתו לבלתי לגיטימי. פשוט לצאת ולהסביר. לא הסברה, הסברים. לא טענות, טיעונים.

אובמה הואיל בטובו לשאת את הנאום הזה בדיוק בשבוע שבו התפרסם מאמר שכתבתי שמנתח את התפקיד האסטרטגי המרכזי שמילאו נאומים מהסוג הזה בתפישת הביטחון שהוא גיבש. בין הנאום הראשון בסדרה, שנשא הנשיא לפני ארבע שנים בדיוק, לבין נאומו היום נישאו עוד כתריסר נאומים דומים על ידי היועצים הבכירים ביותר של הממשל בענייני ביטחון ולוחמה בטרור. המאמר המלא, שפורסם בכתב העת “צבא ואסטרטגיה” של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), זמין כאן. בפוסט הזה אני מביא בערך שליש ממנו, בכמה חתיכות, עבור מי שמעדיף קריאה קצרה יותר אבל עם חורים. החלק שמובא כאן כמעט במלואו הוא סוף המאמר, שבו אני מסביר מדוע לדעתי אסטרטגיה דומה היא אפשרית וכדאית גם בישראל.

קטעים מתוך: “שקיפות משפטית כאסטרטגיית ביטחון לאומי

[…]

ביטול “הבחירה הכוזבת”

“מאז ה-11 בספטמבר”, אמר המועמד אובמה בינואר 2008, “הממשל הנוכחי [של הנשיא בוש] הציב בחירה כוזבת בין החירויות שאנחנו מוקירים לבין הביטחון שאנחנו דורשים”. הוא התריע על כך ש’רוח המפקד’ שנשבה מהבית הלבן במהלך שמונה שנים הביאה את אמריקה למשבר לגיטימיות פנימי ובינלאומי, שפגע קשות במעמדה והקשה על יכולתה להיאבק בטרור ביעילות. חודשים ספורים אחרי שנבחר פרס הנשיא אובמה את האלטרנטיבה שלו בנאום שנשא בארכיון הלאומי ב-21 במאי 2009.

בבסיס ה”אני מאמין” שהוא פירט באריכות עמדה הקביעה שאחריותו העליונה כנשיא לשמור על ביטחונו של העם האמריקאי אינה עומדת בסתירה למחויבותו לשמור על הערכים הדמוקרטיים ועל ערכי מוסר אוניברסליים, כפי שהם מוגדרים בחוקה ובחוק האמריקאי והבינלאומי. מה שדרוש אינו איזון בין ביטחון לערכים, אלא נחישות לא להתפשר על אף אחד מהשניים, מתוך הבנה שבטווח הארוך הם מחזקים זה את זה וחיוניים זה לזה. הוא הדגיש ששמירה על עקרונות אינה מותרות, וציות לחוק אינו מעמסה. אלה הם “נכסי הביטחון הלאומי הטובים ביותר שלנו”, במיוחד במלחמה נגד אויב חמקמק שאינו מחויב לאותם חוקים וערכים.

[…]

חציו השני של הנאום הוקדש לתחום נוסף שבו ביקש אובמה להיבדל מקודמו – שקיפות. העימות מול אויב כמו אל-קאעדה מעורר באופן מובן שאלות אתיות מורכבות. הדרך שהוא הציע להתמודד איתן היא להסביר כל מה שניתן להסביר, ולהשקיע זמן ומשאבים כדי לשכנע את האמריקאים לתת אמון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמנגנונים המפקחים על הפעולות שננקטות למען ביטחונם. למטרה זו כלל הנשיא בנאומו הבטחה לעולם לא להסתיר את האמת רק משום שאינה נוחה, ותמיד לשתף את הציבור בשיקולים שעמדו מאחורי החלטתו לפרסם או לא לפרסם מידע כלשהו. שמירה על סודיות בצורה שקופה יותר מעוררת פחות חשדות ותיאוריות קונספירציה מהסוג שאפיינו את תקופת ממשל בוש, שבה “הרגישו האמריקאים לעיתים קרובות שחלק מהסיפור הוסתר מהם שלא לצורך”.

[…]

לשני הנושאים המרכזיים בנאום – חוקיות ושקיפות – ייחס אובמה תפקיד כפול: הן משמשות כמנגנוני בקרה הכרחיים על בעלי כוח וסמכות אבל גם כמקורות ללגיטימציה, החיונית לא פחות עבורם. לתפיסתו, כל עוד התפיסה בציבור היא שחוקיות ושקיפות מנוגדות לביטחון, המדינה תישאר במצב שבו הדמוקרטיה שלה שברירית ומרחב הפעולה שלה מוגבל.

[…]

אולם, אם היו לנשיא הטרי ציפיות שבנאום אחד הוא יצליח “למסגר מחדש את הוויכוח”, נכונה לו אכזבה. מימין ראו בהצהרותיו  אישור לטענות בדבר היחס ה”חלבי” שלו למלחמה בטרור, והתגובה מצד ארגוני זכויות אדם הייתה צוננת לא פחות. העיתונאי דניאל קליידמן תיאר בספרו פגישה שערך אובמה עם הדמויות המרכזיות בקהילת זכויות האדם האמריקאית יום לפני הנאום, ובה הוא פרס בפניהם את עיקרי משנתו. לפי הדיווח, האירוע הסתיים בטונים צורמים. המשתתפים, שהוזמנו גם לצפות בנשיא נואם למחרת, בחרו לא להגיע.

“הנאומים הקאנוניים”

גם בנאום הזכייה שלו בפרס נובל, בדצמבר 2009, חזר אובמה והדגיש את התועלת שבציות לחוק בזמן מלחמה, אבל השינוי התפיסתי שהוא ניסה לקדם התחיל להיות מורגש רק כאשר לנאומיו שלו נוספו בהדרגה נאומים של דמויות בולטות נוספות מהצוות המשפטי של הממשל. כולם השתמשו בנאומי הנשיא כנקודת מוצא וציטטו אותם בהרחבה, אבל כל דובר הרחיב והעמיק את הדיון בסוגיות הערכיות והמשפטיות שנוגעות לתחום האחריות שלו, או שהיו בכותרות באותו הזמן.

[…כאן מגיעה הסקירה של הנאומים ואחריה ניתוח של מידת ההשפעה שלהם…]

סדרת הנאומים לא שלהבה את הציבור הרחב, אבל היא הותירה רושם חיובי על קהלים בעלי השפעה בעולם המשפט, באקדמיה, בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים. לאלה, בתורם, הייתה השפעה ניכרת על השיח הציבורי. הצגתן של עמדות משפטיות סבוכות באופן פשוט ונגיש לציבור סיפקה לגיטימציה לא רק לפעולות הממשל, אלא גם למערכת המשפט ולחוק האמריקאי והבינלאומי בפני עצמם.

בשנת 2013 צפויה אסטרטגיה זו לעמוד במבחן רב-משמעות בזירה הבינלאומית. בחודש ינואר הכריז חוקר מיוחד של נציבות זכויות האדם של האו”ם, בן אמרסון (Emmerson), על פתיחת חקירה מקיפה שתבחן את החוקיות של הריגות ממוקדות מהאוויר. יהיה זה מעניין לראות, האם העובדה שיועצי הקדנציה הראשונה של אובמה הקדימו והציגו באופן יזום מערך טיעונים סדור ומנומק תסייע להרכב של הקדנציה השנייה להתמודד טוב יותר עם אתגר משפטי, תקשורתי ודיפלומטי מסוג זה.

גם התלהטות המחלוקת סביב סוג אחד של פעילות צבאית לא תפחית בהכרח מההשלכות העמוקות וארוכות-הטווח של מדיניות אובמה. בהנהגתו גובשה והוטמעה פילוסופיה פוליטית שמגדילה בצורה משמעותית את מידת הכפיפות של סמכויות הנשיא בענייני ביטחון לאומי לחוק האמריקאי והבינלאומי. בעזרת אנשי ונשות צוותו הוא הדגים מודל שבו הממשל כבול יותר לחוק, ובאותו הזמן חופשי יותר לפעול בגבולות החוק; חשוף יותר לביקורת עניינית ולגיטימית אך מוגן יותר מפני ביקורת עוינת.

[…]

לקחים לישראל

למקבלי ההחלטות בישראל יש כמה סיבות טובות לחשוב היטב לפני שהם מאמצים אסטרטגיה משפטית-ציבורית זהה לזו שתוארה כאן. ישראל היא מדינה קטנה, האיומים על ביטחונה רבים וקרובים, מרחב הטעות שלה מצומצם והרגישות שלה לאובדן חיילים ולשבויים היא גבוהה. אין לה יכולת או יומרה “להנהיג את העולם החופשי” או לעמוד בראש קואליציות גדולות. היא חשופה הרבה יותר מארצות-הברית למהלכים מדיניים ומשפטיים במוסדות בינלאומיים, ובחלקם אין לה כיום סיבה לצפות ליחס הוגן. המשפט הבינלאומי נתפס על ידי רבים כאן כנשק שמופעל בצורה צינית ובלתי-הוגנת על ידי גורמים עוינים לישראל, במטרה להכפיש ולהחליש אותה. נוסף לכל אלה, המציאות המשפטית הסבוכה מעבר לקו הירוק ושאלות חוקתיות מהותיות שממתינות להכרעות פוליטיות עשויות לחסום גם שאיפה כנה להציג חזון משפטי שלם, קוהרנטי ומשכנע.

למרות כל זאת, כדאי לשים לב לכמה נקודות דמיון. כמו ממשל בוש בזמנו, גם ממשלת ישראל סובלת ממשבר לגיטימציה חריף שמגביל את יכולת התמרון המדינית והצבאית שלה. גם בישראל, הרוח הנושבת מהדרגים המדיניים והצבאיים היא שבסוג העימותים שבהם נתונה ישראל צריך לפעמים לבחור בין ביטחון לבין החוק (או לשנות את החוק). לישראל, בדומה לארצות-הברית, יש יסודות ערכיים שמהווים מצפן מוסרי. אלה נטועים עמוק בדת היהודית, בערכים האוניברסליים של ההשכלה ובתפקיד ההיסטורי ששמור לסיפור היהודי בהתפתחותם של המשפט הבינלאומי ושל המודעות לזכויות אדם אחרי מלחמת העולם השנייה.

[…]

תארו לעצמכם מציאות שבה הטיעון המשפטי שמצדיק פעולה או מדיניות בעלת אופי ביטחוני מוסבר במלואו לציבור לפני הצגתו בבית המשפט; קודם שמוגשת העתירה ולא בתשובה אליה; על ידי גורם משפטי בכיר ולא פרקליט אנונימי; ישירות לאזרחי ישראל ולא בפני ועדות כאלה או אחרות; בשפה פשוטה ולא פתלתלה; וכחלק ממסגרת משפטית רחבה וסדורה ולא כמענה לאתגר נקודתי. תארו לעצמכם את הפרקליט הצבאי הראשי מתאר בנאום פומבי את תהליך קבלת ההחלטות לפני אישור תקיפה מן האוויר או הצבת מחסום, או את היועץ המשפטי לשב”כ מסביר לסטודנטים למשפטים מהם הקריטריונים לאישור מעצר מנהלי, ומהו מנגנון הפיקוח על ההחלטות האלה. דמיינו סרטון ביו-טיוב של נאום היועץ המשפטי של משרד החוץ על המסגרת המשפטית שבתוכה נקבעת מדיניות ישראל בגדה המערבית וכלפי רצועת עזה. תארו לכם את מסיבת העיתונאים שבה מודיע שר הביטחון על החלטתו לקבוע נקודת איזון חדשה בין הצורך להסתיר מידע מבצעי מהאויב לבין הצורך לחשוף לעיני הציבור עד כמה שניתן את הסטנדרטים שלפיהם פועלים בשמו ולמען ביטחונו. ולסיום, תארו לכם שאת כל המהלך המשפטי-ציבורי מוביל ומתאם משרד ראש הממשלה. האם יוזמה כזאת תפגע בביטחונה של ישראל או תחזק אותו?

אין ספק ששינוי כזה דורש מנהיגות ומאמץ משותף של משרדי ממשלה שונים. אולי אין זה מקרה שהקמפיין שתואר כאן הובל על ידי ממשל אמריקאי שבו הנשיא הוא פרופסור למשפט חוקתי, והוא מוקף במשפטנים. בכהונתו הראשונה היו יועץ הנשיא לביטחון לאומי, סגן הנשיא, היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא, מזכירת המדינה, שר הביטחון והשר לביטחון המולדת – כולם עורכי דין בהכשרתם.

עם זאת, אם בסיוע מלמעלה או בלעדיו, הכוח לקדם מסגור מחדש של הוויכוח הציבורי נמצא בידיהם של כל מי שנוטלים בו חלק. בידי אנשי צבא ומומחים לביטחון הכוח לבסס את המודעות לכך שציות לחוקים ושמירה על הערכים הם נכסים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. הם יכולים גם לתרום לעיצוב נורמות משופרות של שקיפות במערכות הביטחוניות. ליועצים משפטיים הכוח לדחוף לפרסום הטיעונים המשפטיים של המדינה באופן יזום, מסודר ונגיש, גם, או בעיקר כלפי נושאים השנויים במחלוקת. לארגוני זכויות אדם הכוח להוכיח שמחויבות בלתי-מתפשרת לחוק ולערכים יכולה ללכת יד ביד עם התייחסות רצינית לדאגות ביטחוניות ולמורכבויות המבצעיות והאתיות של עימותים אסימטריים. למכוני מחקר ולמוסדות אקדמיים הכוח לחזק את הזיקה בין מחקרי ביטחון לאומי למחקר בנושאי משפט וזכויות אדם. עבור רוב מכריע מקרב כל אלה מדובר במתן ביטוי לאמת שבה הוא כבר מאמין: בטווח הארוך, אי-אפשר לשמור על ביטחון ללא ערכים, ואי-אפשר לשמור על ערכים ללא ביטחון.

2 תגובות

  1. סוג הנאומים של אובמה, ומנהיגי עולם אחרים כמו מרקל למשל, נראים לו אוטופיה לא אפשרית בארצנו, מקום בו נאומי הפוליטיקאים מלאים קלישאות וריקים מתוכן. מקום בו אני אף פעם לא מרגיש שהפוליטיקאי מדבר “אלי” אלא הוא מדבר כי הוא חייב להשמיע את קולו, אך לא מחויב למלא בתוכן את זמן האוויר שלו. נאומי הפוליטיקאים אצלנו, כולם, לא שווים את השקעת הזמן בהאזנה להם. רובם לא מכבדים את קהל השומעים.

    ועוד יותר אוטופי, לצפות שהיה פה דיבור גלוי על איזונים בין בטחון וחירויות או זכויות אדם. אצלנו, אין אף פעם מספיק בטחון, ויש תמיד יותר מדי דיבורים על “כנופית שלטון החוק”.

  2. גד, שתי הערות:
    קודם כל, אני חושב שההבדל הדרמטי בין הדרך שבה בוש דיבר אל הציבור והדרך שבה אובמה עושה את זה מוכיח שתרבות פוליטית יכולה להשתנות יותר מהר ממה שנדמה. עידן בוש, בעיקר בכהונה הראשונה שלו, התאפיין בהרבה מהדברים שאתה מייחס לפוליטיקה הישראלית, בעיקר בהתייחסות לענייני ביטחון. באופן כללי, אני לא מכיר מנהיג שהלך רחוק כמו אובמה בנכונות לנהל דיאלוג ישיר עם הביקורת שמופנית כלפי הפעולות הצבאיות שעליהן הוא מורה. ככל שאני רואה, רוב המדינות הדמוקרטיות עדיין מעדיפות לשמור על מעטה עבה של עמימות סביב הפעולות הצבאיות שהן נוקטות ולהתחמק ככל האפשר מביקורת עליהן.

    שנית, בגלל שאני מסכים אתך שלא צריך לחכות למישהו שיחולל את השינוי מלמעלה, כתבתי את הפסקה האחרונה במאמר.

הוספת תגובה