היי רגע, למה לא סנקציות?

Dec 04 2013

ביולי האחרון, בעקבות פרסום ההנחיה החדשה של האיחוד האירופי להגבלת כל ההתקשרויות הרשמיות עם ישראל לתחומי הקו הירוק, תומר פרסיקו העלה לפייסבוק ציטוט מתוך מאמר די ישן בהארץ שבו הזכרתי את ההשפעה הפוליטית שהיתה לסנקציות כלכליות על סרביה בשנות ה-90. כמו שתומר סיכם, “הלחץ החיצוני רק הגביר את הלאומנות, את תחושת צדקת הדרך והפטריוטיות הפרימיטיבית, צמצם עוד יותר את הדמוקרטיה, ולמעשה שימש כעוד מדרגה מטה בדרך למלחמה וטיהור אתני בהם נהרגו מאות אלפים”. הפוסט שלו שכנע אותי שהבלוג הזה לא יכול למות בלי פוסט על הבלקן, ואם כבר, אז שכדאי להקדיש אותו לאותן סנקציות, שעדיין משמשות לפעמים כסיפור הצלחה, שני אולי רק לאלה שהוטלו על דרום אפריקה. מאז הגיע מז’נבה סיפור הצלחה חדש מהניילון – אירן. מימין ומשמאל הזדרזו להציג את ההסכם על השעיה זמנית של תכנית הגרעין כהוכחה ליעילותן של הסנקציות על אירן. יש מי שהסיקו מכך על יעילותן של סנקציות בכלל ושל סנקציות על ישראל בפרט. גדעון לוי, למשל, מריץ חזק בחודשים האחרונים (כאן וכאן) את הסיסמה “זה עבד כלפי אירן, זה יעבוד גם כלפי ישראל”.

בפוסט הזה לא אתייחס לשאלה האם הסנקציות על אירן “עבדו”, בעיקר כי עדיין מוקדם להכריז על הצלחה או כישלון שלהן. יכול להיות (ואני בהחלט מקווה) שבסוף יסתבר שהשילוב של סנקציות ואיום צבאי הביא לוויתור אירני על השגת נשק גרעיני. אבל בינתיים, לפני שמפזרים עוד מרשמים ל”תרופה הנוראה” (כפי שקרא לסנקציות בינלאומיות אביהן המייסד וודרו ווילסון), מומלץ להיזכר שלמרות הפופולריות שלה, היא הוכיחה את עצמה בעיקר בתחום תופעות הלוואי השליליות. גם מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה דוהה הברק בהדרגה עם השנים. דברי כפירה בדוגמא של הפלת האפרטהייד כבר כתבתי בבלוג ובאותו מאמר שתומר ציטט. בואו נראה עכשיו איך עבדו הסנקציות בסרביה.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

ככה, פחות או יותר, הבנו את הסיפור של מלחמות הבלקן בשנות ה-90 מהדיווחים בתקשורת. עם הרמת מכסה הברזל הקומוניסטי בסוף שנות השמונים מעל יוגוסלביה היא התגלתה כסיר מבעבע של לאומנות ג’נוסיידית ושנאות עתיקות יומין בין קבוצות אתניות. כמעט בין לילה, נשאבה מי שנתפסה כאחת החברות הפתוחות והסובלניות ביותר בגוש הסובייטי למלחמת כל בכל אכזרית שבה טבח, אונס וטיהור אתני היו כלי נשק מקובלים. בטרגדיה הזאת היו הרבה נבלים, אבל היתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים. בגדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע.

מעל לתמונות הזוועה בטלוויזיה ריחפה שאלה אחת: איך קרה שדווקא הסרבים – קורבנות הנאציזם, בניהם ונכדיהם של הפרטיזנים הגיבורים – הפכו להיות הפשיסטים החדשים של אירופה? אם מישהו טרח לנסות ולספק תשובה, היא לרוב ניתנה במונחים פסיכולוגיים, דתיים או אידיאולוגים. החברה הסרבית הוצגה כחברה שנדבקה בקדחת הלאומנות ושנאת האחר, שיכורה מקוקטייל קטלני של תסביכי עליונות וקורבנות. מילושביץ’ היה הסימפטום של המחלה, לא הגורם שלה. לא היתה כמעט הבחנה בינו לבין כלל הציבור הסרבי, שהוצג בצורה מונוליטית, כנטול חילוקי-דעות פנימיים. מידע שלא התאים לסיפור הזה, כמו הפגנות ענק נגד מילושביץ’ או עריקות המוניות מהצבא הסרבי, לא הגיעו אלינו אז.

הדימוי של סרביה כגוף פוליטי שהמערכת החיסונית שלו קרסה שירת אז את סדר היום החדש והפופולרי של התערבות בינלאומית תקיפה כאמצעי ליישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם ומניעת זוועות הומניטריות. סנקציות חריפות נראו כאמצעי היחיד שעשוי להרתיע את הסרבים מלממש את הטיהור האתני ורצח העם שהם, לפי הדיווחים, תכננו. לא היה מחסור בטיעונים משכנעים: אסור לנו לשתוק; חייב להיות מחיר למעשים כאלה; סנקציות כלכליות עדיפות מהתערבות צבאית; אם הם רוצים לחזור להיות חלק ממשפחת העמים המתורבתים, שיפילו את מילושביץ’. הם יסבלו כולם, אבל זה מגיע להם. ב-1992 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם הטלת סנקציות כלכליות על סרביה-מונטנגרו.

משטר הסנקציות שהופעל בין 1992 ל-1996 נחשב עד היום לאחד האפקטיביים ביותר. הוא כלל מבצע צבאי בינלאומי חסר תקדים בזמנו לאכיפת מצור ימי ויבשתי. האבטלה בסרביה גאתה, קשרים תרבותיים ומסחריים נותקו, ותחושת הבידוד הבינלאומי היתה חזקה וכואבת. אבל האם המאמץ היקר הזה הועיל במשהו להפסקת המלחמה, להגנה על זכויות אדם ולהשגת הסדר שלום?

אין ויכוח על כך שהאלימות במלחמה החריפה במקביל להידוק הסנקציות על סרביה. המצור על סרייבו, לדוגמא, הוקשח ונמשך עד 1996. הסנקציות לא מנעו מקרי הרג וגירוש המוניים, שהידוע בהם התרחש בסרברניצה על ידי כוחות סרבים-בוסנים כשלוש שנים אחרי הטלת הסנקציות. הסנקציות גם לא היוו תחליף להתערבות צבאית של נאט”ו שהלכה והעמיקה ככל שהן הורחבו.

עוד נושא שאין עליו ויכוח הוא שלסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך שנות ה-90 היתה השפעה שלילית על המצב הפוליטי במדינה בכל הקשור לדמוקרטיה וזכויות אדם. להנהגה היה קל לגלגל את האחריות על המצוקה הכלכלית החריפה, שהחלה עוד לפני הסנקציות, על המערב העוין. נבלמה התפתחותו של מעמד ביניים חזק, והכוחות הדמוקרטיים והליברלים שהיו במגמת התחזקות בתחילת שנות ה-90 שותקו והושתקו. תמיכת הציבור נדדה לימין הקיצוני, גם על חשבון מילושביץ’, שנראה פתאום כאפשרות הפחות-גרועה בסביבה. הוא, תחת אווירת המשבר והבידוד, השתלט על אמצעי התקשורת שהפכו לשופר תעמולה יעיל עבורו. הסנקציות, כדרכן, היוו כר פורה לתעשיית הברחות אדירה ולכלכלה שחורה שנשלטה במשותף על ידי ארגוני פשיעה ומקורבי השילטון. הסנקציות פגעו בעיקר באוכלוסיות החלשות, כמו מאות אלפי הפליטים הסרבים שנהרו מקרואטיה ובוסניה, וגם, באופן אירוני, בתושבי הערים הגדולות שהיו מוקדי האופוזיציה הליברלית לקו הלאומני של מילושביץ’. שיעורי תמותת תינוקות וילדים עלו באותן שנים.

הסיפור שסופר על סרביה של שנות ה-90 השתנה בעשור האחרון. אחד הרוויזיוניסטים הבולטים הוא צ’יפ גניון, שבספרו עטור הפרסים The Myth of Ethnic War הסביר בפירוט כיצד ההבנה השגויה של גורמי האלימות מצד משקיפים מערביים, וההצמדות לתפישה א-פוליטית של “רעים נגד טובים”, גרמו לכך שההתערבות המערבית במלחמה היתה לעיתים קרובות מאוד מזיקה. לפי גניון, לא התפרצות של שנאה קדמונית גרמה למלחמה בין הסרבים הבוסנים והקרואטים. להיפך. רובם המוחץ נטה לפני המלחמה לסובלנות אתנית ודתית. הרפורמות הליברליות שהוביל אז ראש הממשלה הפדרלית, מרקוביץ’, זכו לתמיכה רחבה. הלאומנות הקיצונית והאלימות שבוצעה בשמה לא שיקפו את רצון הציבור, אלא נועדו לדכא אותו.

הנקודה שעליה אין הסכמה היא מידת התרומה של הסנקציות לחתימת הסכם דייטון שסיים את המלחמה בסוף 1995. מבלי להיכנס כאן ליותר מדי פרטים, אפשר לחלק את העמדות השונות בוויכוח לשני מחנות. תומכי הסנקציות (בהם אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, את הארכיטקט הראשי של אותן סנקציות מצד מחלקת המדינה האמריקאית, או את חברי הוועדה שבדקה את הסוגייה מטעם האו”ם ומדינות אירופאיות) טוענים שהן היו גורם חיוני ומכריע בדחיפת מילושביץ’ לחתום על ההסכם. מולם, ישנם רבים הטוענים שהמשקל של הסנקציות באותה החלטה נע בין קטן לאפסי. בקיץ 1995, עם המעורבות הצבאית הגוברת של נאט”ו, מילושביץ’ הבין שמצבם של הסרבים במערכה רק ילך ויתדרדר. בנוסף לכך, לפי דיווח של דיפלומטית בריטית, דווקא האמריקאים הגמישו עמדות באותו קיץ כאשר הסכימו לכך שהסכם השלום יכלול כינון אוטונומיה סרבית בתוך בוסניה. מילושביץ’ זיהה את ההזדמנות להפוך מרודן מצורע לפיסמייקר – למנהיג היחיד שיכול לתפור את הסכם השלום, ובדרך גם להסיר את עול הסנקציות מעל בני עמו. כפי שסיכם את זה מחקר מקיף אחד, הסנקציות על סרביה הביאו “תועלת מדינית צנועה במחיר של כאב כבד לאזרחים”.

כל אחד מוזמן להחליט מי מהצדדים בוויכוח הזה משכנע אותו יותר (למי שלא שם לב, אני כבר בחרתי). הנקודה הכללית החשובה, והמוסכמת על כל חוקרי הסנקציות, הוא שמדובר באמצעי שיש לו, כמעט תמיד, השלכות פוליטיות והומניטריות שעומדות בסתירה לערכים שבשמם נוהגים להשתמש בו. מוסכם גם שהוא מצליח להשיג שינוי חיובי בהתנהגות של מדינות לעיתים רחוקות ולכן יש לשקול בזהירות את התועלת שלו אל מול הנזק שהוא עלול לגרום לכלל האוכלוסיה. ב”זכויות אדמית” אנחנו קוראים לזה הבחנה ומידתיות.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

אני משער שגדעון לוי ורוב הישראלים האחרים שקוראים לעולם להתחיל לפסוע בשביל הסנקציות כלפי ישראל מעריכים נכון שבשום מקרה לא ייווצר כאן משבר הומניטרי מהסוג שגרמו סנקציות בסרביה, עירק או האיטי בשנות ה-90. הם כמהים רק למשהו שיסדוק, אפילו במעט, את האדישות של הישראלים כלפי הסוגיה הפלסטינית; שיפוצץ את בועת ה”עניינים כרגיל” המרחפת קרוב כל כך למציאות מקוממת כל כך. הסכנה שממנה הם נוהגים להתעלם היא שתחת סנקציות, היכן שיש היום אדישות יצמחו עוד זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ. אולי מדובר במיעוט שמאמין במנטרה המהפכנית שלפני שיהיה טוב יותר צריך להיות הרבה יותר רע. הבעיה היא שיש מי שמקשיב להם וחושב שמדובר בהמלצה מלומדת כיצד ניתן לחלץ את הישראלים והפלסטינים מהמבוי הסתום, ולא איך לדרדר אותם למקומות אפלים יותר.

9 תגובות

  1. בעיני, קריאה לחרם ומימוש חרם דומה לעצומות.

    פעם הייתי נגד עצומות בייחוד מטעמי אפקטיביות, וגם כתבתי על כך.

    לאחרונה אני חושב שיש ערך בהפצת עצומות וקריאה לחתום עליהן כדי להעלות ולשמר את המודעות לבעיה.

    איזכורים בתקשורת (חיובייים ושליליים) ל BDS מזכירים שיש בעיה וזה בכלל לא רע.

  2. תודה על רשימה מאירת עיניים.

    אני חולק על התיאור הכללי של המלחמה:
    “גדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע”

    ראשית, לא ברור במה זכותם של הקרואטים למשל להתנתק מיוגוסלביה עולה על זכותם של הסרבים-בוסנים להתנתק מבוסניה, ולהקים מדינה נפרדת או להתאחד עם סרביה. שנית, טיהור אתני כמדיניות נרחבת בא מכל הכיוונים. טיהור אתני יסודי התרחש בקרואטיה, שגירשה מתחומה כ-300,000 סרבים, בעיקר מחבל הקראינה.

    לשתיקה הכללית שבה התקבלו במערב מעשי טבח וגירוש המוני של סרבים משטחים שנשלטו ע”י קרואטים ובמידה פחותה ע”י בוסנים-מוסלמים, בוודאי היתה תרומה להקשחת העמדות אצל הסרבים.

  3. יוני

    מה שאני ראיתי בסרביה, ובקוסובו, אישית, שונה מהמסקנה אליה אתה מגיע, כנראה במבט מבחוץ.

    ראה מעט מזה, כאן: http://theshingimel.wordpress.com/2013/04/21/kosovo/

  4. בסדר הפוך:

    גד, תודה על הקישור. עדיין לא הספקתי לקרוא את הפוסט שלך במלואו, אבל מרפרוף מהיר אני עדיין לא מוצא את הסתירה עם הפוסט שלי. הטענה שאני מביא שהסנקציות שהוטלו בין 92 ל-96 חיזקו את הלאומנות בסרביה דווקא מתאים לתיאור שלך את האווירה שם ב-96, אבל אולי אני מפספס משהו שאבין בקריאה יסודית יותר.

    תודה דודי. הציטוט שהבאת שייך לפסקה שבה תיארתי את האופן השגוי שבו הסכסוך הוצג בשנות ה-90. גם לדעתי התמונה החד-צדדית שלו בעיני המערב הקצינה את העמדות של הסרבים וחיזקה אצלם את התחושה שהסנקציות לא צודקות. מצד שני, כדאי לזכור שכנראה גם הסרבים לא בדיוק היו חשופים אז לתמונה המלאה של המלחמה.

    חנן, אני לא חושב שכל הגברת מודעות לבעיה תורמת בהכרח לקידום פיתרון שלה. לדעתי, הדוגמא שהבאתי כאן ממחישה איך הסנקציות באותו זמן הגבירו את המודעות למלחמה בבלקן ובאותו הזמן תרמו להדרדרות שלה (בפוסט אחר בבלוג תיארתי אפקט דומה שקרה בדארפור). זה לא אומר שאין אמצעים לעורר מעורבות בינלאומית מועילה. דוקא בגלל שיש כאלה, חבל לבזבז אנרגיה על אחרים שבעבר הוכחו בעיקר כמזיקים.

  5. פוסט מרתק ומלמד – תודה!
    שאלה: אתה מתאר את הסנקציות כגורם שמסלים את המצב, אבל פחות מתייחס למה העלה את הלאומנים מלכתחילה? והאם בלי הסנקציות, האלימות היתה פחותה?
    כי נכון שהסנקציות הצדיקו את האלימות, אבל הן לא יצרו אותה (בשונה מעיראק או האיטי, לעניות דעתי – שם לסנקציות יש חלק מרכזי גם ביצירת האלימות)

    ועוד שאלה: מה לגבי החרם הערבי על ישראל? האם היה לו חלק בלחץ לכניסה למו”מ בשנות ה90?
    האם הציפייה לדיבידנדים של שלום לא היתה אפקטיבית?

    ואחרונה חביבה: בעיראק ברור היה מה יש לארה”ב להרוויח. האם בבלקן, מדינותאירופה וארה”ב הרוויחו משהו? סחר, או שעבוד להלוואות, או כל דבר אחר?

    תודה!

  6. הלחץ החיצוני ביוגוסלביה הגיע ממי שנתפסו, וגם היו במידה רבה, אויבים. ביוגוסלביה הלאומנים יכלו להישען על בת ברית חזקה, רוסיה. ביוגוסלביה רמת החיים של עשרות אחוזים מהאוכלוסייה לא הייתה גבוהה ותלויה בהשקעות בינלאומיות. ישראל והישראלים מחוברים בצינור חמצן כלכלי ותרבותי למערב. יש הטוענים שתומכי החרם מזלזלים בישראלים. יוני ותומר, אתם אלו שמזלזלים בהם למעשה, בכך שאתם לא מייחסים להם רציונליות. בלי סנקציות, רציונלי לתמוך בסטטוס קוו, הנפשע.

    יתרה מזו, אני לא מוצא בפוסט שלך את המילים כיבוש והתנחלויות. סלח לי, אבל זה שטחי לדבר על סנקציות בלי לדון בסוגים שונים של סנקציות, כמו למשל חרם ממוקד בחברות שפועלות מעבר לקו הירוק (אני תומך ב-BDS בכללותו, אבל מציין שיש חלופות). למעשה, משתמע מהפוסט שאפילו חרם כזה נראה לך מוגזם.

    ואולי אף גרוע מכך, מי שתומך בסנקציות נגד איראן, כולל גדעון לוי, לא מבין שהן שונות בתכלית מקמפיין ה BDS. הסנקציות האלה היו ועודן אמבמרגו רצחני שפוגע בחלשים ביותר באיראן. מדובר שם אפילו בניתוק אספקת תרופות חיוניות. ההשוואה שלוי עשה מקוממת.

  7. אהוד, תודה.
    הסיפור של הלאומיות ביוגוסלביה ארוך ומסובך, אבל לדעתי זה הוגן לתאר את התמונה בתחילת שנות ה-90 כמאבק בין כוחות פוליטיים ליברלים וכוחות פוליטיים שייצגו את האליטות הישנות של המשטר הסוציאליסטי. אפשר גם להגיד שברוב יוגוסלביה המומנטום היה לצד הראשונים, כפי שהיה גם בשאר מדינות הגוש המזרחי. התזה המרכזית של ההיסטוריון שהזכרתי היא שהאליטות הישנות עוררו קנאות לאומנית ואלימות אתנית כאמצעי לדכוי רצון הרוב המתון והליברלי. בסרביה, הסנקציות סייעו להם במלאכה. זה לא אומר שהסנקציות היו המקור היחיד לאלימות או שבלעדיהן לא היה מתנהל מאבק חריף על עתיד יוגוסלביה.
    לגבי המקרים של האיטי ועירק, כל אחד מהם מצדיק התייחסות רחבה יותר בפני עצמו. בשני המקרים מדובר במדינות שידעו אלימות עוד לפני שהוטלו עליהן סנקציות, אבל נראה שיש קונצנזוס די מוצק סביב הקביעה שבשני המקרים הסנקציות נכשלו במחיר נורא של סבל אנושי.

    נדמה לי שיש מחקר על החרם הערבי (של גיל פיילר אם אני לא טועה) שהראה שהוא תרם תרומה דרמטית לפיתוח הכלכלה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה. אני לא חושב שהוא היה גורם מדרבן במיוחד לכניסה לתהליך המדיני, או לפחות אני לא זוכר אותו ככזה אז.

    לא חסרות תאוריות קונספירציה לגבי המניעים של נאט”ו בהתערבות במלחמה כנגד סרביה. אני לא אוהב הסברים קונספירטיביים, אבל אין ספק שכמו תמיד שיחקו על המגרש גם אינטרסים צבאיים, כלכליים ומדיניים, ולא רק כוונות הומניטריות. גם לדעת הקהל במערב היה משקל גדול בעיצוב המדיניות כלפי המלחמה ההיא, ודעת הקהל היתה מושפעת מהתקשורת, מארגונים בינלאומיים, מסלבריטאים, וכו’. לכן אני רואה כאן מערך שלם של מוטיבציות מסוגים שונים שהוביל בסופו של דבר למה שקרה. אני לא חושב שהיתה כאן “תכנית גדולה”.

    עופר, בת הברית החזקה היתה על הקרשים ואפילו לא הטילה וטו על הסנקציות שאישרה כמה פעמים מועצת הביטחון. יוגוסלביה היתה אמנם במשבר כלכלי אבל היה שם צמא גדול, כמו בשאר מדינות הגוש, להתחברות למערב ולמשיכת השקעות משם. כל זה הפך את הסנקציות לסטירה כואבת מאוד עבור הסרבים, בנוסף לסבל הפיזי שנגרם. לא קשה להבין למה היו אז אנשים שחשבו שזה מקרה אידיאלי להפגנת היעילות של סנקציות. אבל הוויכוח הזה פחות חשוב בעיניי. הנקודה שניסיתי להעביר, ואולי אתה מסכים איתה, היא שסנקציות הן כלי אגרסיבי, שכמעט תמיד יש להן תופעות לוואי פוליטיות שליליות, ושרק לעתים רחוקות הן הצליחו לגרום למדינות להתנהג כמו שאדריכלי הסנקציות קיוו. מכאן לדעתי צריך להתחיל כל דיון על סנקציות.

    בהקשר של ישראל, הטיעון שצריך להטיל סנקציות כי “בלי סנקציות, רציונלי לתמוך בסטטוס קוו” נשמע לי פרדוקסלי. לפי העיקרון הזה כל מי שמתנגד כאן היום לסטטוס קוו (כולל מי שקורא לסנקציות נגדו) הוא בלתי רציונלי בעליל. זה אומר גם שכל הישראלים שבעשרים השנה האחרונות תמכו בהמוניהם במנהיגים שהבטיחו להחזיר שטחים ולפנות התנחלויות (רבין, ברק, שרון, אולמרט) היו לא רציונליים. אז אם רובנו כל כך לא רציונליים, אז אי אפשר לסמוך עלינו שנגיב “נכון” כשיגיעו הסנקציות, לכן מה הטעם להטיל אותן. אבל חילוקי הדעות העמוקים שלי עם הקביעה הזאת לא נעוצים בתחום הלוגיקה, אלא בתחומי ההיסטוריה, הפוליטיקה והפסיכולוגיה.

    בסופו של דבר, קשה להתווכח ברצינות על היעילות של האמצעי בלי שברורה מהי המטרה שהוא נועד להשיג. עד היום לא נתקלתי בקריאות לחרם או סנקציות על ישראל שהיו מוצמדים אליהן חזון פוליטי ברור וניתוח שמסביר איך החרם או הסנקציות צפויים לקרב אותו. ברור שחרם וסנקציות ישנו את הסטטוס קוו, השאלה היא לאיזה כיוון. לא מספיק להגיד “רק זה יעבוד” הרבה פעמים, במיוחד לא כשפוטנציאל הנזק כל כך גדול. אם יש כזה טקסט, אשמח לקרוא אותו.

  8. יוני,

    קטונתי מלהיכנס לעובי הקורה של המשל הסרבי שלך. אבל אני מכיר את הנמשל די טוב.

    אתה מזהיר מפני התפתחות של “זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ ” בישראל.

    זה לא מה שכבר קורה? זו לא שורת המקהלה של הקונצנזוס הישראלי החל מסתיו 2000 ועד היום?

    חוץ מזה, הגעתי אל האתר שלך דרך קישור שמישהו קישר למאמר שלך מ-2012 על הפליטים. מאמר מעולה, העליתי קישור אליו עכשיו במגזין הכיבוש.

    כל טוב, אסף

  9. אסף, תודה רבה על ההפניה לפוסט על הפליטים!
    אני מסכים אתך שיש כבר את כל התחושות האלה, אבל אני חושב שהפוטנציאל שלהן להתחזק עוד גדול מאוד, ולכן אין לי שום רצון לעזור להן לממש אותו.
    אני מתרשם שיש עדיין חלקים מאוד רחבים בציבור שיש להם ביקורת קשה על המשך הכיבוש. הבעיה לדעתי היא שמאז שנת 2000 רבים מהם השתכנעו שלסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אין פיתרון. כשנדמה לנו שלבעיה אין פיתרון, לכולנו יש נטייה להשתדל לא לחשוב עליה ועל הסימפטומים שלה. את מי שרואים את הסכסוך כמשחק סכום אפס, כבחירה בין להיות מדכאים או מדוכאים, שום לחץ חיצוני לא ישכנע לבחור באפשרות השניה.

הוספת תגובה