אני ♥ KONY2012

Mar 12 2012

דעתי על הקמפיין הויראלי שכולם מדברים עליו השתנתה מקצה לקצה בשבוע האחרון. עכשיו אני חושב שהוא אחד הדברים הכי טובים שקרו בשנים האחרונות לסכסוכים המדממים באפריקה ובשאר העולם. וזה לא שאני לא שותף לביקורת על הסרטון ששורף את הרשת. אם הייתי צריך לכתוב פרודיה סרקסטית על קמפיינים כאלה, לא הייתי יכול להמציא תרכיז כל כך קיצוני שלוקח כל מה שמגוחך ומזיק בהם ודוחס אותו לתוך חצי שעה. אבל, מה שהיה לא פחות ממדהים היא התגובה האדירה שקמה ברשת נגד הסרטון וחשפה במהירות שיא את כל מה שרע ובעייתי בו.

מול הקמפיין המהוקצע, הממומן היטב והמשובץ כוכבים, התארגן תוך ימים קמפיין נגדי, ספונטני, מבוזר ובינלאומי באמת. זה היה הקרב האולטימטיבי בין המסר הפשטני למסר המורכב, בין השחור-לבן לאפור, בין הסנטימנטלי לפוליטי, בין האקטיביסט האמריקאי לפעילים אפריקאים, בין אלה שלהוטים לעשות היסטוריה כאן ועכשיו לאלה שנותנים כבוד גם לזמן וגם להיסטוריה.

התוצאה של הקרב האינטרנטי על התודעה היא דיון שכמוהו עוד לא היה על התפקיד של קמפיינים מערביים הקוראים להתערבות צבאית בסכסוכים, כמו שלפחות פרשן אחד ציין (וגם המליץ על אוספים יעילים של קולות ביקורתיים מהמערב ומאפריקה). בשיקלול הכולל, אם כן, יותר מאשר הרשתות החברתיות הוכיחו את עצמם כמשרתות של קמפיינים כאלה – שגם בעבר לא התקשו למצוא במות להפצת מסרים – הן מחזקות את המבקרים שלהם. אלה שעד לא מזמן קולם היה נבלע בתוך המולת התקשורת, הסלבריטאות, והופעות הענק הפילנטרופיות שעטפה כל מיזם כזה.

כדי להמחיש את גודל השינוי (וגם כי כל מה שאפשר להגיד על KONY2012 כבר נכתב בימים האחרונים) אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקמפיין הדומה שסחף את העולם לפני כמה שנים – הקמפיין “להציל את דארפור”. גם אז התחולל פלא. תוך חודשים ספורים, כל העולם הכיר את השם דארפור וידע שמתרחש שם רצח עם נורא על ידי ממשלת סודן. קואליציה נמרצת של סלבריטאים, כותבי טורים ופעילים מערביים הצליחה להעלות את המלחמה בדארפור (שלא הייתה שונה מאוד במהותה או גדולה בחומרתה ממלחמות אפריקאיות נוספות בעשור הקודם) לראש סדר היום הבינלאומי, וכמו במקרה של KONY2012, הם עשו זאת על ידי רידוד המציאות המאוד מורכבת של הסכסוך לאגדה הוליוודית פשטנית. אבל אז לא היה טוויטר, ולא היה פייסבוק, ולא היתה את הבלוגוספרה שיש היום כדי לבלום את ההיפרבול.

אני לא נתקלתי בתיאור יותר טוב של הפער שנוצר בין דארפור המיתית לדארפור האמיתית מאשר הספר “Saving Darfur” של העיתונאי רוב קרילי. במשך חמש שנים, בין 2004 ל-2009, קרילי חי באפריקה וסיקר אותה עבור עיתונים בריטיים. בספר, שפורסם לפני שנתיים, הוא מתאר כיצד ככל שהוא פגש יותר את המציאות בחבל דארפור עצמו, וגם בסודן, בקניה, בצ’אד ובאוגנדה, כך הוא הגיע למסקנה שהסיפור המקובל בעולם, שהוא היה ממפיציו בתקשורת, מופרך. הוא גם הלך והתקרב לעמדה – שלדבריו רווחת בקרב אנשים שחיים באזור או מכירים אותו לעומק – שלפיה הקמפיין הבינלאומי להצלת דארפור גרם יותר נזק מתועלת למאמצים להביא להפסקת האלימות ולפיוס בחבל מוכה הסבל.

קשה לתמצת את התמונה של אפריקה באותן שנים שקרילי מצייר בספר, אבל למרבה המזל, היום, יום שלישי, ול-24 שעות בלבד, הוא מציע את גרסת הקינדל של הספר בחינם בבלוג שלו. הוא עושה את זה לרגל המהומה שקמה עכשיו סביב ג’וזף קוני, שמפגש סהרורי איתו מתואר בפרק 3. לטענתו, הוא אחד העיתונאים היחידים שפגשו את הטיפוס הרצחני והתמהוני הזה. בכל אופן, אני ממליץ לקרוא את הספר לכל מי שהנושא מעניין אותו, אבל לפני כן, אזהרה: במקרה אחד לפחות מישהו שהשאלתי לו את הספר בצירוף המלצה חמה מאס מהר מאוד בתיאורים של קרילי שותה תה, קרילי בורח ממטוסי אנטונוב מפציצים, קרילי תופס מונית בחארטום או מקפיץ טקילות עם כל האקספאטס בג’ובה. יש הרבה יותר מדי מכל אלה בספר, אבל יש בו לטעמי מספיק ראיונות מעניינים ורקע היסטורי ששווים את המאמץ. יש בו גם לא מעט ביקורת עצמית על התפקיד שהתקשורת הבינלאומית מילאה בכל הסיפור, ואת זה תמיד מעניין לקרוא.

ועכשיו, אחרי שהראיתי שבבלוג שלי מחלקים ספרים בחינם, אני בכל זאת אנסה לתמצת בקצרה את נקודת המבט שמתוארת בספר, לטובת מי שלא מתכוון לקרוא אותו. אגב, את הפוסט הזה אני כותב מהר כדי להספיק להעלות אותו לפני שקרילי פותח את הבסטה מחר בבוקר, לכן, אם מישהו מוצא כאן טעות בעובדות, אודה לו אם יתקן אותי.

הסיפור המקובל על דארפור הולך בערך ככה. בשנת 2003 התמרדו שלושה שבטים מחבל דארפור – בני הפור, הזגהוואה והמסליט – נגד השלטון המרכזי של סודן במחאה על המדיניות המפלה כלפיהם. בתגובה הממשלה, בראשות הנשיא עומר אל באשיר, שיסתה בתושבי הכפרים מיליציות חמושות אכזריות במיוחד העונות לשם ג’נג’וויד (“השדים הרכובים”) שיצאו למסעות הרג, חורבן ואונס. המספרים הראשונים שפורסמו דיברו על 400,000 הרוגים ולמעלה משני מיליון פליטים, שחלק גדול מהם התקבץ במחנות פליטים מעבר לגבול בצ’אד. מהרגע שהסיפור פרץ לתודעה המערבית, כנראה באמצעות מאמר של ניקולס קריסטוף בניו יורק טיימס ממרץ 2004, הוא התקבע בתוכה לא כמלחמת אזרחים או סכסוך בדלני אלא כטיהור אתני שביצעו “ערבים בהירי עור” כנגד “אפריקאים שחורים”, כחלק ממהלך מחושב ל”ערביזציה” של סודן. הייתה גם התייחסות רבה לתפקיד שמילא שינוי האקלים באזור על פרוץ הסכסוך.

מה שהיה בטוח מעל לכל ספק הוא שמדובר, סוף סוף, במלחמה אפריקאית שקל להבין. יש בה רשע טהור מצד אחד, וקורבנות מוחלטים מהצד השני, ואפילו יש בה נבל שאפשר להאמין שאם הוא ינוטרל, הסיוט הזה ייגמר. למרבה המזל, הנבל הזה גם אירח את אוסמה בין לאדן עשור לפני כן, והיה, לכל הדעות, אוטוקרט מהסוג הגרוע ביותר. כמו עכשיו עם קוני, גם אז הקמפיין הבינלאומי קרא ל”עולם” לעצור את באשיר באמצעים צבאיים ומשפטיים. אחד משיאיו היתה הופעה של ג’ורג’ קלוני בפני מועצת הביטחון (על אמת, לא בסרט) שבה הוא איים שאם לא ייפרסו כוחות על הקרקע מייד ימותו שניים וחצי מיליון איש. זו תהיה “הרואנדה שלכם, הקמבודיה שלכם, האושוויץ שלכם”, הוא הזהיר את השגרירים, לפני שהעביר אז זכות הדיבור לאלי ויזל שדיבר גם כן על החובה לעצור את רצח העם בכוח.

כשקרילי התחיל את עבודתו באפריקה ב-2004, גם הוא, כמו רובנו באותה תקופה, החזיק בגרסה הזאת של האירועים. אבל אז, הוא מתאר, הכל התחיל להתבלבל. הוא לא מטיל ספק בכך שמעשי אלימות נוראיים התרחשו שם, בעיקר בתקופת השיא של 2003-2004, אבל ההקשר שבתוכו הם קרו היה הרבה יותר מסובך. מקרוב, הצד “הערבי” נראה די אפריקאי, והצד של “האפריקאים” נראה ערבי למדי. גם השבטים ה”תוקפניים” ראו את עצמם כקורבנות של הסכסוך, ובקרב ה”קורבנות” אפשר היה למצוא לא מעט תוקפנות. המורדים, מסתבר, הם בעצם ערב רב של מיליציות חמושות, למעלה מעשרים בתקופה מסויימת, שלפעמים היו עסוקות להלחם זו בזו יותר מאשר בצבא או בג’נג’וויד. בשנת 2008, למשל, נהרגו יותר אנשים במלחמות בין קבוצות מורדים מאשר בינן לבין כוחות המזוהים עם המשטר. גם מטרות המאבק היו מגוונות. מנהיג אחד הפלגים הגדולים, התנועה לצדק ושוויון (JEM), שנהרג לפני שלושה חודשים, בכלל ראה במאבק כלי להשתלטות על סודן כולה וחיזוק היסודות האיסלמיסטים בשיטת הממשל שלה. הכוחות שלו כללו גם חיילים ילדים, בני אחת עשרה. לא בדיוק הדימוי של הגוד גייז בסיפור. מהצד השני, של “הרעים” אמנם היתה נוכחות חזקה לאידאולוגיה של “עליונות ערבית”, אבל המקור שלה, וגם של הנשק שהופעל בשימושה, לא היה עומר אל-באשיר אלא מועמר קדאפי – שבאותן שנים בדיוק ניהל ירח דבש מאוחר עם מנהיגי המערב. בנוסף, וועדה רשמית של האו”ם קבעה כבר ב-2005 שלא היתה מטרת השמדה מכוונת מאחורי ההתקפות בדארפור. גם ההערכות לגבי מספר ההרוגים ירדו משמעותית עם הזמן. אלה רק מעט מהדוגמאות שמובאות בספר.

על העיסה האפרורית הזאת אנחנו לא שמענו אז מפעילים של “להציל את דארפור”, וקרילי גם מתאר איך העורכים שלו בעיתונים השונים לא התעניינו בסיפור מסובך כל כך. הם רצו אנקדוטות או קטסטרופות אנושיות שישרתו את התפישה המקובלת, ולא יאתגרו אותה. הדמויות היחידות במחזה שמבינות עד כמה המצב מסובך הם עובדים בארגוני סיוע שחיים ופועלים בשטח במשך שנים. הבעיה היא שהם גזרו על עצמם שתיקה כדי לא לסבך עוד יותר את יחסיהם הרגישים גם ככה עם הרשויות.

תגידו, ביג דיל. ארגון שרוצה לעורר מודעות למצוקה אנושית חריפה מספק תמונה פשטנית של המציאות כדי לעשות כותרות ולמנוע מצב שבו ההרג נמשך והעולם שותק. האמת המורכבת, אם יש כזאת, יכולה לחכות להיסטוריונים, אבל קודם צריך לעצור את הדימום ומיד. זו טענה ראויה, אבל כנגדה קרילי מתאר בצורה די מוצלחת איך עבדה בדארפור המשוואה המוכרת שלפיה תמונה מעוותת ומוגזמת של המציאות מובילה להתערבויות שגויות שמחריפות את המצב במקום לסייע לו.

עיקר הביקורת מופנית להחלטה להגיש צו מעצר לבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד אל באשיר ב-2009. כתוצאה מכך, תהליך השלום העדין שהחל בדארפור נקטע, התמיכה הציבורית באל-באשיר זינקה ומדינות רבות באפריקה ובשאר העולם התייצבו לצדו והתחייבו לא להסגיר אותו להאג אם יבקר אצלן. כנראה שזה היה מהלך רע לדארפור ורע לרעיון של משפט פלילי בינלאומי. הוויכוח סביב השאלה האם מה שקרה בדארפור היה רצח עם או לא נמשך. קרילי חושב שמה שהוא ראה שם זה לא טבח, ובטח שלא רצח עם.

מיה פארו, הדמות המרכזית בקמפיין “להציל את דארפור” הודתה בראיון המובא בספר שמאמצי ההסברה שלה נכשלו במבחן התוצאה. מי שבוודאי מסכים אתה הוא אלכס דה ואל, אחד המומחים הידועים לאזור שגם חי בו תקופות ארוכות, שנחשב לאחד המבקרים החריפים של הקמפיין. זאת כחלק מביקורת יותר רחבה שלו על התבנית החוזרת שבה המדיניות של מדינות המערב כלפי סכסוכים באפריקה משבשת יוזמות מקומיות שמבוססות על הבנה טובה הרבה יותר שלהם.

וזה מחזיר אותי ל-KONY2012. הפעם, התיקון לנרטיב המעוות של התעמולה הופיע תוך שעות ברשת, בניגוד למקרים של דארפור, קוסובו ובוסניה, שבהם הספרים והמאמרים הביקורתיים הופיעו מאוחר מדי מכדי לשנות את הסיפור שהתקבע בתקשורת בשבועות ובחודשים הראשונים. בעצם אולי במה שראינו השבוע טמון הפתרון לקונפליקט הקבוע בין הרצון לספר סיפור פשוט כדי לעורר מודעות לבעיה, לבין הרצון לטפח הבנה מעמיקה שלה כדי לקדם פתרונות מתאימים.

כל מה שצריך בעידן הרשתות החברתיות זה קמפיין זר ומופרך שדורש פתרונות מפוקפקים. ככה, הוא מייצר גם מודעות גבוהה וגם ביקורת נוקבת. היום מיליוני אנשים יודעים שג’וזף קוני הוא איש רע, אבל מיליונים גם מבינים שלתפוס אותו לא בהכרח יפתור את הבעיה. רבים מהם נחשפו בשבוע האחרון ליותר קולות מאפריקה משהם שומעים בשנה, או שנים, או בכלל. סרטון שהציג את האפריקאים רק כקורבנות חסרי אונים או כרוצחי ילדים פרמטיביים, הזקוקים לאיש הלבן שיציל או יצלה אותם, הכין את הבמה למיצג כוח אדיר של אפריקאים רבים שקמו מיד ואמרו שמספיק, הימים האלה עברו.

KONY2012 מספק בעיניי עוד הוכחה לכך שהתפקיד של פעילים מקומיים באזורי סכסוך הוא לצאת בביקורת נוקבת נגד תועמלנים מחו”ל שמציגים תמונה פשטנית וחד ממדית של מציאות שאותה הם לא מכירים, וקוראים לפתרונות כפויים כאלה או אחרים לבעיות שאותן הם לא מבינים. למקומיים כדאי לנצל את הזרקור שהאקטיביסטים הזרים מפנים אליהם, אבל לא להפקיר בידיהם את תפקיד מספרי הסיפור וקובעי הפתרון. קצת צניעות לא תזיק להם שם.

11 תגובות

  1. “טופס” מונית?

  2. מרתק וחשוב. תודה רבה. נראה שאי אפשר להאמין לאיש.

  3. איפה אתה שם בתוך הדרישה לצניעות מצד האקטיביסטים הזרים את נושא התמיכה המוניטרית הבינלאומית העצומה באפריקה? אם אני אכליל (ובכך ברור לי שאני חוטא לעמדתך, שהיא בוודאי מורכבת ואפרפרה מאוד), אז הטענה שלך היא שהבנק הלאומי, ה-IMF, האו”ם, וקרנות אחרות צריכים להעביר מיליונים או מיליארדים לידי ארגונים מקומיים, ואלו ישתמשו בכסף כאוות נפשם לטובת האוכלוסיה המקומית.

  4. I read several critical voices and with all due respect, I did not find anyone hypothesizing what actual damage might be caused by a military intervention destined to arrest/kill Kony. Most of the criticism is “you should be doing X not Y”, but this claim is made no matter what.

    So if it requires a Phd in African history to give a hand, I pass. Obama can do whatever suits his foreign policy, and de-Beers and China and Putin can have the rest. Maybe they’re right, I don’t know, it’s complicated.

  5. נירית בן ארי

    כפרה עליך

  6. מרתק. תודה על ההמלצה על הספר, מיהרתי להוריד

  7. נלי , תודה. אני חושב שיש למי להאמין, אבל אני משתדל להיות זהיר כלפי סיפורים פשטניים.
    נירית, לא, כפרה עלייך.
    נועה, תודה. מקווה שתהני מהספר.
    גרייף, הנושא של הסיוע הבינלאומי לאפריקה קשור מאוד לסיפור. אני חושב שהרבה מהכסף ששפכו על אפריקה המוסדות שהזכרת לא עזר ואפילו הפריע לפיתוח הכלכלי שם. גם שם היה הרבה חוסר הבנה, והרבה יוהרה שהנה הנה אנחנו נמגר את העוני באפריקה. בפוסט על סוריה הפניתי לכתבה די גדולה שכתבתי על הנושא הזה לפני כמה שנים, ואת העמדה שלי בהרחבה אתה מוזמן למצוא שם. הנה שוב הקישור: http://www.haaretz.co.il/misc/1.1378284

    דניאל, לא צריך דוקטורט בשביל לעזור אבל עם בעיות מסובכות, צריך לדעתי להיות מאוד זהירים שהרצון לעזור לא יגרום לנזק. והדרך להיות זהירים, בעיניי, היא להקשיב טוב לאנשים שמכירים את הבעיה יותר טוב ממני ומקרוב, וזה מה שאני מנסה לעשות. אם אני מתרשם שרוב מי שמכיר את המצב בצפון אוגנדה לעומק חושב שהתערבות צבאית היא דבר מסוכן שעלול להחמיר את האלימות (כמו שקרה במבצעים שכבר עשה צבא אוגנדה בתמיכה אמריקאית כדי לפרק את ה-LRA מנשקו) ולשבש תהליכי שלום ופיוס עדינים באזור, אז אני מעדיף לחפש דרכים אחרות שבהן אני יכול לעזור. הנחת היסוד שלי היא שאת המוצא מתוך סכסוכים אלימים וארוכים צריכים להראות אנשים מקומיים שחיו אותם בעבר, מבינים את מצבם בהווה, ויחיו עם ההשלכות שלהם גם בעתיד.

  8. […] ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון […]

  9. נירית בן ארי

    אחרי שראיתי עוד כמה דברים… הגעתי למסקה ש-KONY2012 עושה רק נזק למטרה הנעלה של הגנה על אנשי צפון אוגנדה. הנה שניים שכדאי לראות:

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=Cv4UwyGFKks#!

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=VpuB11d0Gog

  10. נירית בן ארי

    וגם זה שאתה תאהב במיוחד:
    http://www.youtube.com/watch?src_vid=Cv4UwyGFKks&annotation_id=annotation_119317&feature=iv&v=rtGEBmSmOqI

  11. נירית, אני מתחיל לחשוש שהסרט הזה לא רק יזיק לצפון אוגנדה אלא הוא גם יהפוך אותך למעריצה של אלכס ג’ונס. את זה כבר באמת האנושות לא יכולה להרשות לעצמה.
    אגב, התפרסם הערב פוסט של בלוגר שחוקר את עניין ה-LRA ומבקר לא רק את הסרטון אלא גם את קמפיין ההשתלחות ב-invisible children . הוא מציע שם גם כמה נקודות פרקטיות שלדעתו קמפיין בינלאומי כזה היה צריך להוביל בשביל לעזור למליונים שעדיין חיים בצל המלחמות הבלתי נגמרות של מרכז אפריקה.
    http://justiceinconflict.org/2012/03/17/kony-2012-how-100-million-clicks-went-to-waste/

הוספת תגובה