שינאה, שקרים וזכויות אדם

Mar 22 2012

השורות האלה נכתבות בזמן שכוחות מיוחדים של משטרת צרפת עדיין מכתרים את ביתו של החשוד ברצח ליד שער בית הספר היהודי בטולוז. כבר ידוע שהחשוד משויך לאל קאעדה, לפחות אידאולוגית, ושהוא טען באזני השוטרים שדיברו אתו מבעד לדלת שרצח הילדים היהודים בא כנקמה על רצח ילדים פלסטינים על ידי ישראל. נתניהו כבר אמר הבוקר ש”יש להילחם בתעמולה יוצאת הדופן נגד ישראלים ויהודים חפים מפשע בכל מקום, שמובילה את האנשים האלה לבצע מעשים ברבריים כאלה”.

גם סלאם פיאד התקומם: “הגיע הזמן שהפושעים האלה יפסיקו לסחור בפעולות הטרור שלהם בשם פלסטין, או לטעון לניצחון למען זכויות ילדי הפלסטינים, אשר מבקשים בסך הכול לחיות חיים הגונים”. צריך לראות את התגובות של שני המנהיגים כקריאה ישראלית-פלסטינית מאוחדת שאומרת לכל העולם חלאס, מספיק. מאסנו כבר בכל הטפילים שנצמדים לסכסוך הכואב שקיים בינינו כדי להזין את הפנטזיות, הפחדים והאלימות שלהם.

השינאה שהצמידה אקדח לראשיהם של ילדים קטנים שלשום בטולוז היא לא תוצאה של הסכסוך הישראלי פלסטיני אלא של מערכי תעמולה עולמיים שקברו אותו מתחת לערימה של גרוטאות רטוריות, תאוריות חלודות ומראות שבורות. הארץ הקטנה הזאת הפכה לנקודה שדרכה, כך בדמיונם של בני זמננו, עוברים כל הקוים שמפלגים את האנושות. מערב מול מזרח, צפון מול דרום, הציויליזציה היודאו-נוצרית מול הציויליזציה האיסלאמית, קולוניאליסטים מול ילידים, מודרניות מול מסורתיות, אשמה לבנה מול זעם שחור, תיעוש קפיטליסטי מול קהילתיות כפרית. הכל במרכאות, והכל נדבק. אנחנו כמו המונה ליזה של הסכסוכים שכל אחד שמסתכל עליה בטוח שהיא מחייכת אליו ואומרת לו “בוא!”.

הערימה הזאת היא לא רק כר גידול לאלימות – כאן, שם, ובכל מקום –  אלא היא גם מקשה על כל התקדמות לקראת הסדר פוליטי. כל צד בסכסוך הפך לגלדיאטור שנלחם כשחצי מהעולם עומד מאחוריו ואומר לו לא לוותר, להיות חזק, ולהתנחם רק בכך שדמו מוקרב למען מערכה היסטורית גדולה על גורלה של אמת על-זמנית כזאת או אחרת. כל פשרה שלו תתפש ככניעה של מחנה עתיק, של תורה שלמה, של הסיכויים לצדק ולקץ ההיסטוריה.

נשמע מוגזם? בכייני? קונספירטיבי? בקרו בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובצפון אמריקה (עברו כבר כמה שנים מאז שאני הסתובבתי בכאלה, אבל ממה שאני שומע, המצב שם לא השתנה יותר מדי). כשאתם שם, התרשמו מהפוסטרים שתלויים על לוחות המודעות. תנו הצצה בפלאיירים שמונחים לייד הקיוסק, או בכניסה לפאב. כנסו לאיזה כנס, או פאנל “מומחים” על הסכסוך ותקשיבו כמה דקות למה שנאמר ולשאלות מהקהל. אני מנחש שאז יתברר שמה שנשמע מופרך לרובנו כאן, נראה אמיתי ורציני מאוד שם. אמנם, כל הסכסוכים בעולם שזוכים לטיפול סטודנטיאלי באותם קמפוסים עוברים ברוב המקרים השטחה והשחתה אידאולוגית כלשהי, אבל מעטים מהם מקבלים יחס אינטנסיבי כל כך כמו הישרא-לסטיני.

תמיד קל ומפתה להאשים את הקמפוסים, אבל התופעה רחוקה מלהיות מוגבלת להם. מידע מעוות ומסולף מציף את האינטרנט, את הרשתות החברתיות, ומגיע גם לכלי תקשורת ממוסדים. הוא מועבר בשיחות סלון בגרמניה, במפגשים בין-כנסייתיים בהולנד, בהפגנות בספרד. כתוצאה, יש היום  ברחבי העולם הרבה יותר אנשים שמחשיבים את עצמם שקולים ומעודכנים, ובאותו הזמן בטוחים שישראל היא מדינה שרוצחת ילדים באופן מכוון ושיטתי, שמרעיבה את תושבי עזה כבר חמש שנים, ואולי אפילו מבצעת בפלסטינים רצח עם איטי ומחושב.

כשההפרזה הקיצונית הזאת נפגשת עם אידאולוגיה קיצונית אצל אנשים כמו מוחמד מראח  (“שר הפנים הצרפתי אומר שהחשוד ייכנע הלילה”), ילדים קטנים עלולים להירצח בדם קר. אלה כבר לא סתם הפחדות של הימין שקל לבטל כפראנויה או כמהלך ציני שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. זה קרה בעבר, זה ממשיך לקרות, ובאמת הגיע הזמן לשים לזה סוף.

הבעיה היא שמי שמופקד על המלחמה בשקרים ובהגזמות האנטי-ישראליות הם כל מיני גופי הסברה ממשלתיים או ארגונים כאילו-לא-ממשלתיים מישראל, בשיתוף עם ערב רב של ארגונים זרים, חלקם בעלי אג’נדות מפוקפקות שהערצת ישראל (או שינאת מוסלמים) איכשהו משתלבת בהן. הקהל בחו”ל, זה שלא משויך אוטומטית לאחד הצדדים, מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין שתי גרסאות פשטניות של אותו סיפור – קורבנות טהורים שמתגוננים בגבורה בפני רוע פאשיסטי-דתי – כשרק חלוקת התפקידים בין הישראלים לפלסטינים הפוכה ביניהן.

כשאלה האפשרויות שעומדות לבחירה, וכשהשאלה “איפה אתה עומד בשאלה הפלסטינית?” הפכה לשאלה שמגדירה היום את ההשתייכות הערכית, הפוליטית, והחברתית של צעירים ברחבי העולם, רבים יותר מהם יבחרו להיעמד לצד החלשים ויאמצו את הסיפור שלכאורה, רק לכאורה, משרת אותם. ושוב, אם יש בזה נחמה למישהו, ככה זה עבד גם כלפי סכסוכים אחרים. (“כובו האורות סביב הבית בו הוא מתבצר”).

חלוקת העבודה הזאת – בין התעמולה לתעמולה-שכנגד – טומנת בחובה סכנה גדולה יותר לישראל מהשחרת-יתר ודה-לגיטימציה. במאבק ההסברתי הנחוץ נגד ביקורת זדונית ומוגזמת מבחוץ הולכת לאיבוד בהדרגה היכולת לזהות ביקורת מדויקת ועניינית מבית ולהכיר בחשיבות שלה. הגוף מפסיק להבחין בין עמית לטורף ומתחיל לתקוף את המערכת החיסונית שלו.

לכן, יש צורך בביקורת עקבית ומקצועית של שני שופרות התעמולה במאמץ למתן את הטון ולתקן את העובדות אצל שניהם בו זמנית. ככה תיבנה נקודת התצפית המאוזנת שחסרה כל כך, שממנה מי שמעוניין יוכל להבין יותר טוב את הסכסוך, וגם לחפש דרכים שיכולות אולי לסייע ביישוב שלו. המועמדים הטבעיים לקחת חלק במשימה הזאת הם ארגוני זכויות האדם הישראלים.

אני עובד בארגון כזה, ולא מזמן כתבתי באריכות על הסיבות שבגללן לדעתי ארגונים כמו שלנו לא אמורים להיות אובייקטיביים או לנסות להיראות ככאלה. אנחנו בשר מבשרה של הדמוקרטיה הישראלית, ותפקידנו, כמו בכל דמוקרטיה בריאה, הוא להבטיח שתהיה ביקורת ציבורית, שיפוטית ופרלמנטרית על פעולות הממשלה ושאר רשויות המדינה. בזה עלינו להישאר ממוקדים. אבל, כתבתי באותו פוסט גם שיש תחומים בהם אפשר וצריך לחרוג מהמנדט המוגבל הזה, ולדעתי אחד התחומים האלה הוא ביקורת על דיס-אינפורציה חריפה בחו”ל ביחס לפעולות ישראל. (“כוחות משטרה תפסו עמדות סביב הבית”).

הביקורת הזאת כבר מושמעת, ולעיתים די קרובות. אני מכיר לא מעט מקרים בהם אנחנו או ארגונים אחרים ביקרו עמדות מוטות או לא מדויקות של ארגונים זרים או מוסדות בינלאומיים. לפעמים זה נעשה בצורה דיסקרטית, ולפעמים באופן גלוי. הרבה מאלה שטוענים שארגוני ז”א מכפישים את ישראל יהיו ללא ספק מופתעים לדעת כמה פעמים המידע והפרשנות שלהם ממתנים ומאזנים את התמונה שמגיעה ממקורות אחרים.

מן הסתם, ארגוני ז”א לא יכולים להתחיל להגיב לכל בלוגר או תא סטודנטים שמפרסמים שטויות ברשת או באוניברסיטה. אבל כשמדובר במוסדות חשובים, בגופי תקשורת בולטים, בארגונים גדולים, או בדמויות בעלות השפעה, קולם צריך להישמע באופן פומבי ובהיר. המחשבה שדי אם נקפיד שהמידע שאנחנו מפיצים יהיה מדויק והוגן כדי לפעול נגד אי-הדיוקים וחוסר ההגינות שקיימים שם בחוץ היתה שגויה. זה לא מספיק.

הדמוניזציה של ישראל, והדה-הומניזציה של ישראלים בעולם הגיעו לממדים כאלה שהן מהוות סכנת חיים, לא רק עבור יהודים וישראלים בחו”ל, אלא גם עבור פלסטינים וישראלים שחיים כאן. מבחינתנו כארגונים, מדובר על תופעה שמקשה על מילוי תפקידנו בשמירה על זכויות אדם ובשירות השיטה הדמוקרטית (“החלה ההשתלטות על ביתו של החשוד”).

אם נצליח, ישראלים ופלסטינים, לפנות אפילו קצת מערימת הזבל שכל העולם שפך עלינו, ונדחה את התפקיד שהועידו לנו אחרים – להיות בשר התותחים בקו השוחות של כל המלחמות שמפלגות את האנושות – יש סיכוי הרבה יותר טוב שנוכל להגיע יום אחד גם לפשרה ולפיוס בינינו. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר שבה יקודש זיכרם של נרצחי טולוז.

4 תגובות

  1. או שאפשר פשוט להפסיק את הכיבוש בו ישראל מחזיקה עם אחר כבר קרוב ל-50 שנה. אבל זה, כנראה, קצת יותר מדי בשביל “המדינה המוסרית בעולם” (על פי שר החוץ שלנו).

  2. כל כך קולע ומדויק! תודה על החיבור החשוב בין מסך העשן העולמי לקושי של ישראל לקבל ביקורת מכל סוג.

    הכיבוש נהפך לסמל בשביל אנשים ברחבי העולם עד שקשה כבר לראות את הקונקרטיות שלו.
    אני מכירה אנשים באנגליה שבשבילם יחסי ישראלים-פלסטינים הם סוג של מפתח או נקודת התיחסות ליחסי יהודים-מוסלמים בעיר שלהם. נשמע מופרך לאוזניים ישראליות, אבל לגמרי טבעי לשאר העולם.
    ישראל טעונה בכל הסמלים הכי חזקים של התרבויות שמחזיקות מנצרות, איסלאם או יהדות. בתנאים כאלה, איך אפשר לדון בה באופן רציונלי ומחושב? תוסיף לתבשיל הסנטימנטלי הזה את האינטרסים הקולוניאליים בחתיכת הארץ הקטנה הזאת, והנה לך שביל ללא מוצא. או לפחות שביל שדורש עבודה קשה מאוד לפני שיהיה אפשר לצעוד בו.

  3. כמה פשוט!
    רק נסיים את הכיבוש וזהו. למה אף אחד לא חשב על זה קודם?

    אז זה לא פשוט.
    נתחיל מזה שגם הצד הישראלי וגם הצד הפלסתיני מחולקים להרבה חלקים שלא חושבים אותו הדבר, וכל דבר אתה צריך להעביר בכנסת – דמוקרטיה, לא?
    ובכנסת יש גם הרבה מתנחלים ורוסים ואנשים שחושבים אחרת ממך, מכל מיני סיבות.

    גם בצד הפלסתיני לא חסרים – מה לא חסרים, אפילו יש רוב! לכאלה שדורשים את “זכות השיבה”, כאילו שבשישים שנה האחרונות לא קרה פה כלום. ואם לא – תמות נפשי עם ישראלים.

    אז זה המצב, והוא מסובך, וישראל לא קדושה – וגם הפלסתינים לא – והם אחראים להרבה מהסבל שלהם.

    אז בינתיים, כדאי שבכל רחבי העולם לא ישתמשו בסכסוך שלנו בתור קנה – מידה לצדק, באופן שלא קשור כמעט לסכסוך.

  4. […] לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר […]

הוספת תגובה