ארכיון עבור קטגוריית 'הסכסוך הישראלסטיני'

היי רגע, למה לא סנקציות?

Dec 04 2013 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

ביולי האחרון, בעקבות פרסום ההנחיה החדשה של האיחוד האירופי להגבלת כל ההתקשרויות הרשמיות עם ישראל לתחומי הקו הירוק, תומר פרסיקו העלה לפייסבוק ציטוט מתוך מאמר די ישן בהארץ שבו הזכרתי את ההשפעה הפוליטית שהיתה לסנקציות כלכליות על סרביה בשנות ה-90. כמו שתומר סיכם, “הלחץ החיצוני רק הגביר את הלאומנות, את תחושת צדקת הדרך והפטריוטיות הפרימיטיבית, צמצם עוד יותר את הדמוקרטיה, ולמעשה שימש כעוד מדרגה מטה בדרך למלחמה וטיהור אתני בהם נהרגו מאות אלפים”. הפוסט שלו שכנע אותי שהבלוג הזה לא יכול למות בלי פוסט על הבלקן, ואם כבר, אז שכדאי להקדיש אותו לאותן סנקציות, שעדיין משמשות לפעמים כסיפור הצלחה, שני אולי רק לאלה שהוטלו על דרום אפריקה. מאז הגיע מז’נבה סיפור הצלחה חדש מהניילון – אירן. מימין ומשמאל הזדרזו להציג את ההסכם על השעיה זמנית של תכנית הגרעין כהוכחה ליעילותן של הסנקציות על אירן. יש מי שהסיקו מכך על יעילותן של סנקציות בכלל ושל סנקציות על ישראל בפרט. גדעון לוי, למשל, מריץ חזק בחודשים האחרונים (כאן וכאן) את הסיסמה “זה עבד כלפי אירן, זה יעבוד גם כלפי ישראל”.

בפוסט הזה לא אתייחס לשאלה האם הסנקציות על אירן “עבדו”, בעיקר כי עדיין מוקדם להכריז על הצלחה או כישלון שלהן. יכול להיות (ואני בהחלט מקווה) שבסוף יסתבר שהשילוב של סנקציות ואיום צבאי הביא לוויתור אירני על השגת נשק גרעיני. אבל בינתיים, לפני שמפזרים עוד מרשמים ל”תרופה הנוראה” (כפי שקרא לסנקציות בינלאומיות אביהן המייסד וודרו ווילסון), מומלץ להיזכר שלמרות הפופולריות שלה, היא הוכיחה את עצמה בעיקר בתחום תופעות הלוואי השליליות. גם מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה דוהה הברק בהדרגה עם השנים. דברי כפירה בדוגמא של הפלת האפרטהייד כבר כתבתי בבלוג ובאותו מאמר שתומר ציטט. בואו נראה עכשיו איך עבדו הסנקציות בסרביה.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

ככה, פחות או יותר, הבנו את הסיפור של מלחמות הבלקן בשנות ה-90 מהדיווחים בתקשורת. עם הרמת מכסה הברזל הקומוניסטי בסוף שנות השמונים מעל יוגוסלביה היא התגלתה כסיר מבעבע של לאומנות ג’נוסיידית ושנאות עתיקות יומין בין קבוצות אתניות. כמעט בין לילה, נשאבה מי שנתפסה כאחת החברות הפתוחות והסובלניות ביותר בגוש הסובייטי למלחמת כל בכל אכזרית שבה טבח, אונס וטיהור אתני היו כלי נשק מקובלים. בטרגדיה הזאת היו הרבה נבלים, אבל היתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים. בגדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע.

מעל לתמונות הזוועה בטלוויזיה ריחפה שאלה אחת: איך קרה שדווקא הסרבים – קורבנות הנאציזם, בניהם ונכדיהם של הפרטיזנים הגיבורים – הפכו להיות הפשיסטים החדשים של אירופה? אם מישהו טרח לנסות ולספק תשובה, היא לרוב ניתנה במונחים פסיכולוגיים, דתיים או אידיאולוגים. החברה הסרבית הוצגה כחברה שנדבקה בקדחת הלאומנות ושנאת האחר, שיכורה מקוקטייל קטלני של תסביכי עליונות וקורבנות. מילושביץ’ היה הסימפטום של המחלה, לא הגורם שלה. לא היתה כמעט הבחנה בינו לבין כלל הציבור הסרבי, שהוצג בצורה מונוליטית, כנטול חילוקי-דעות פנימיים. מידע שלא התאים לסיפור הזה, כמו הפגנות ענק נגד מילושביץ’ או עריקות המוניות מהצבא הסרבי, לא הגיעו אלינו אז.

הדימוי של סרביה כגוף פוליטי שהמערכת החיסונית שלו קרסה שירת אז את סדר היום החדש והפופולרי של התערבות בינלאומית תקיפה כאמצעי ליישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם ומניעת זוועות הומניטריות. סנקציות חריפות נראו כאמצעי היחיד שעשוי להרתיע את הסרבים מלממש את הטיהור האתני ורצח העם שהם, לפי הדיווחים, תכננו. לא היה מחסור בטיעונים משכנעים: אסור לנו לשתוק; חייב להיות מחיר למעשים כאלה; סנקציות כלכליות עדיפות מהתערבות צבאית; אם הם רוצים לחזור להיות חלק ממשפחת העמים המתורבתים, שיפילו את מילושביץ’. הם יסבלו כולם, אבל זה מגיע להם. ב-1992 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם הטלת סנקציות כלכליות על סרביה-מונטנגרו.

משטר הסנקציות שהופעל בין 1992 ל-1996 נחשב עד היום לאחד האפקטיביים ביותר. הוא כלל מבצע צבאי בינלאומי חסר תקדים בזמנו לאכיפת מצור ימי ויבשתי. האבטלה בסרביה גאתה, קשרים תרבותיים ומסחריים נותקו, ותחושת הבידוד הבינלאומי היתה חזקה וכואבת. אבל האם המאמץ היקר הזה הועיל במשהו להפסקת המלחמה, להגנה על זכויות אדם ולהשגת הסדר שלום?

אין ויכוח על כך שהאלימות במלחמה החריפה במקביל להידוק הסנקציות על סרביה. המצור על סרייבו, לדוגמא, הוקשח ונמשך עד 1996. הסנקציות לא מנעו מקרי הרג וגירוש המוניים, שהידוע בהם התרחש בסרברניצה על ידי כוחות סרבים-בוסנים כשלוש שנים אחרי הטלת הסנקציות. הסנקציות גם לא היוו תחליף להתערבות צבאית של נאט”ו שהלכה והעמיקה ככל שהן הורחבו.

עוד נושא שאין עליו ויכוח הוא שלסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך שנות ה-90 היתה השפעה שלילית על המצב הפוליטי במדינה בכל הקשור לדמוקרטיה וזכויות אדם. להנהגה היה קל לגלגל את האחריות על המצוקה הכלכלית החריפה, שהחלה עוד לפני הסנקציות, על המערב העוין. נבלמה התפתחותו של מעמד ביניים חזק, והכוחות הדמוקרטיים והליברלים שהיו במגמת התחזקות בתחילת שנות ה-90 שותקו והושתקו. תמיכת הציבור נדדה לימין הקיצוני, גם על חשבון מילושביץ’, שנראה פתאום כאפשרות הפחות-גרועה בסביבה. הוא, תחת אווירת המשבר והבידוד, השתלט על אמצעי התקשורת שהפכו לשופר תעמולה יעיל עבורו. הסנקציות, כדרכן, היוו כר פורה לתעשיית הברחות אדירה ולכלכלה שחורה שנשלטה במשותף על ידי ארגוני פשיעה ומקורבי השילטון. הסנקציות פגעו בעיקר באוכלוסיות החלשות, כמו מאות אלפי הפליטים הסרבים שנהרו מקרואטיה ובוסניה, וגם, באופן אירוני, בתושבי הערים הגדולות שהיו מוקדי האופוזיציה הליברלית לקו הלאומני של מילושביץ’. שיעורי תמותת תינוקות וילדים עלו באותן שנים.

הסיפור שסופר על סרביה של שנות ה-90 השתנה בעשור האחרון. אחד הרוויזיוניסטים הבולטים הוא צ’יפ גניון, שבספרו עטור הפרסים The Myth of Ethnic War הסביר בפירוט כיצד ההבנה השגויה של גורמי האלימות מצד משקיפים מערביים, וההצמדות לתפישה א-פוליטית של “רעים נגד טובים”, גרמו לכך שההתערבות המערבית במלחמה היתה לעיתים קרובות מאוד מזיקה. לפי גניון, לא התפרצות של שנאה קדמונית גרמה למלחמה בין הסרבים הבוסנים והקרואטים. להיפך. רובם המוחץ נטה לפני המלחמה לסובלנות אתנית ודתית. הרפורמות הליברליות שהוביל אז ראש הממשלה הפדרלית, מרקוביץ’, זכו לתמיכה רחבה. הלאומנות הקיצונית והאלימות שבוצעה בשמה לא שיקפו את רצון הציבור, אלא נועדו לדכא אותו.

הנקודה שעליה אין הסכמה היא מידת התרומה של הסנקציות לחתימת הסכם דייטון שסיים את המלחמה בסוף 1995. מבלי להיכנס כאן ליותר מדי פרטים, אפשר לחלק את העמדות השונות בוויכוח לשני מחנות. תומכי הסנקציות (בהם אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, את הארכיטקט הראשי של אותן סנקציות מצד מחלקת המדינה האמריקאית, או את חברי הוועדה שבדקה את הסוגייה מטעם האו”ם ומדינות אירופאיות) טוענים שהן היו גורם חיוני ומכריע בדחיפת מילושביץ’ לחתום על ההסכם. מולם, ישנם רבים הטוענים שהמשקל של הסנקציות באותה החלטה נע בין קטן לאפסי. בקיץ 1995, עם המעורבות הצבאית הגוברת של נאט”ו, מילושביץ’ הבין שמצבם של הסרבים במערכה רק ילך ויתדרדר. בנוסף לכך, לפי דיווח של דיפלומטית בריטית, דווקא האמריקאים הגמישו עמדות באותו קיץ כאשר הסכימו לכך שהסכם השלום יכלול כינון אוטונומיה סרבית בתוך בוסניה. מילושביץ’ זיהה את ההזדמנות להפוך מרודן מצורע לפיסמייקר – למנהיג היחיד שיכול לתפור את הסכם השלום, ובדרך גם להסיר את עול הסנקציות מעל בני עמו. כפי שסיכם את זה מחקר מקיף אחד, הסנקציות על סרביה הביאו “תועלת מדינית צנועה במחיר של כאב כבד לאזרחים”.

כל אחד מוזמן להחליט מי מהצדדים בוויכוח הזה משכנע אותו יותר (למי שלא שם לב, אני כבר בחרתי). הנקודה הכללית החשובה, והמוסכמת על כל חוקרי הסנקציות, הוא שמדובר באמצעי שיש לו, כמעט תמיד, השלכות פוליטיות והומניטריות שעומדות בסתירה לערכים שבשמם נוהגים להשתמש בו. מוסכם גם שהוא מצליח להשיג שינוי חיובי בהתנהגות של מדינות לעיתים רחוקות ולכן יש לשקול בזהירות את התועלת שלו אל מול הנזק שהוא עלול לגרום לכלל האוכלוסיה. ב”זכויות אדמית” אנחנו קוראים לזה הבחנה ומידתיות.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

אני משער שגדעון לוי ורוב הישראלים האחרים שקוראים לעולם להתחיל לפסוע בשביל הסנקציות כלפי ישראל מעריכים נכון שבשום מקרה לא ייווצר כאן משבר הומניטרי מהסוג שגרמו סנקציות בסרביה, עירק או האיטי בשנות ה-90. הם כמהים רק למשהו שיסדוק, אפילו במעט, את האדישות של הישראלים כלפי הסוגיה הפלסטינית; שיפוצץ את בועת ה”עניינים כרגיל” המרחפת קרוב כל כך למציאות מקוממת כל כך. הסכנה שממנה הם נוהגים להתעלם היא שתחת סנקציות, היכן שיש היום אדישות יצמחו עוד זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ. אולי מדובר במיעוט שמאמין במנטרה המהפכנית שלפני שיהיה טוב יותר צריך להיות הרבה יותר רע. הבעיה היא שיש מי שמקשיב להם וחושב שמדובר בהמלצה מלומדת כיצד ניתן לחלץ את הישראלים והפלסטינים מהמבוי הסתום, ולא איך לדרדר אותם למקומות אפלים יותר.

9 תגובות

על מילת ה-א’ ותכנית ב’

Dec 25 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

לפעמים אני לא יודע עם מי אני מסכים פחות, עם אלה שמשווים בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד או עם אלה שאומרים שאסור להשוות. לפני שאתייחס לקבוצה הראשונה, אני מרגיש צורך, בתור חובב השוואות, להגיד משהו לאנשי ה”אסור להשוות”. זה לא אתם, זו המילה הזאת “להשוות”. היא מבלבלת את כולנו כי היא יכולה לתאר גם קביעה כמו “רמי ועוזי זהים” וגם תהליך שבו אני בוחן את הדומה והשונה בין רמי ועוזי, ואולי אפילו מגיע למסקנה שחוץ משם פרטי מיושן, אין להם אפילו תכונה אחת משותפת. למעשה, סביר להניח שלא הייתי יודע את זה אם לא הייתי עורך ביניהם השוואה. לכן, בואו נסכים שגם בשביל להבדיל אלף אלפי הבדלות, חייבים להשוות. בואו נסכים גם שהבחירה למה להשוות ואיך נעשית בדרך כלל במטרה לשרת עמדה פוליטית מסויימת.

וזה מוביל אותי לביקורת על ז’אנר המאמרים שמשווים בין ישראל לדרום אפריקה, שאליו אני עומד להצטרף עוד כמה שורות. הבעיה העיקרית בעיניי היא לא בעצם ההשוואות או במסקנות שלהן (למרות שעל רבות מהן אני חולק) אלא במה שנראה לי כמו בחירה טקטית באפרטהייד כאמצעי הפחדה שמטרתו לעורר את “השמאל הרדום”. לדעתי הטקטיקה הזאת לא תעבוד, והיא אף עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה. חוץ מזה, יש דרך אחרת. כדי להסביר את כל זה, הרשו לי לפתוח בהשוואה לדרום אפריקה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

הרושם הכללי שאפשר לקבל מהסיפור המקובל על דרום אפריקה היא שרוב הלבנים, בסך הכל, לקחו את האפרטהייד די בסבבה עד ימיו האחרונים. למיטב הבנתי, לא כך היה. חוץ מהלבנים הרבים שהתנגדו לו מבחינה מוסרית, שחלקם לקחו חלק פעיל במאבק לסיומו, גם לממסד הלבן התברר כבר במהלך שנות ה-70 שהאפרטהייד אינו בר קיימא מבחינה כלכלית (זה לא היה בגלל סנקציות כלכליות – אלה הגיעו רק בשנות ה-80 וגם אז לפי מחקרים לא ממש הזיזו לכלכלה).

כדי להישאר תחרותית בכלכלה הגלובלית המתהווה, דרום אפריקה היתה חייבת לזנוח את התלות שלה בכרייה ובחקלאות – שהסתדרו יפה עם מציאות שבה רוב כוח העבודה חסר השכלה וזכויות – ולפתח סקטורים כמו טכנולוגיות מידע, תעשייה מתקדמת, שירותים פיננסיים, וכד’.

מאחר שהמיעוט הלבן היה קטן מדי עבור המשימה, היה צורך בהשתלבות של הרוב השחור בסקטורים האלה. לשם כך הם היו צריכים להיות משכילים יותר, חופשיים יותר ושווים יותר. האפרטהייד הפרוורדי, על שם ראש הממשלה הנדריק פרוורד שעיצב אותו בשנות החמישים והשישים, היה חייב לעבור שינוי מרחיק לכת.

ואמנם, מתחילת שנות השבעים החלו מגמות של דה-סגרגציה של הכלכלה, אבל ככל שהן גברו כך התחדד גם המלכוד הפוליטי בו היה שרוי המיעוט הלבן. גם לאלה מתוכו שלא ראו עתיד וורוד לאפרטהייד היו סיבות לא רעות לחשוש מהמציאות שתיווצר בעקבות ביטולו.

ראשית כל, כמו כל מעמד של אדונים, הקבוצה השלטת בדרום אפריקה פחדה מפרץ נקמנות של נתיניה ברגע שישתנו יחסי השליטה. לפחד הזה דווקא ניתן מענה מרשים מצד הזרם הדומיננטי במאבק נגד האפרטהייד. במסמך המכונן שלו – ה-Freedom Charter – שנוסח כבר ב-1955, נקבע חזון פוליטי מעורר השראה לדרום אפריקה של אחרי עידן האפרטהייד, שבו בני כל הצבעים, כל הלאומים, כל השפות וכל האמונות נהנים משוויון, משגשוג, מחופש ומביטחון. על ברכי החזון מעורר ההשראה הזה חונכו דורות של פעילים. פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, הזכירו להם עבור מה הם נאבקים – non-racial democracy.

אבל היה מרכיב מרכזי בחזון ההוא שהדאיג מאוד, בעיקר את האליטות הכלכליות הלבנות. המסמך דיבר באופן מפורש על הלאמת כל אוצרות הטבע, הבנקים, והמונופולים הגדולים ועל העברת כל פעילות התעשייה והמסחר במדינה תחת פיקוח מרכזי. בנוסף, הובטחה חלוקה מחדש של הבעלות על כל הקרקעות החקלאיות. במילה אחת – סוציאליזם.

זהו המקום להזכיר שמדובר בשנות המלחמה הקרה. הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) שהוביל את המאבק באפרטהייד נתמך על ידי ברית המועצות, ולא היה מוגזם להניח שהעברת השלטון אליו תעביר את דרום אפריקה מהגוש המערבי לגוש המזרחי, על כל המשמעויות המדיניות, הצבאיות, התרבותיות, והכלכליות שכרוכות בכך. הבחירה, כפי שלבנים רבים ראו אותה, היתה בין המשך שקיעתו המדינית והכלכלית של שלטון האפרטהייד לבין אובדן של הנכסים, של קשרי המסחר, של ההשתייכות שלהם למערב (גם אם בעונש בפינה), ולמעשה של החיים כפי שהם הכירו אותם.

עם תהומות כאלה פעורות מכל צד, טבעי שחברה תחפש מנהיג שידע למצוא שביל צר ביניהן. שיערוך שינויים, אבל בלי ללכת עד הסוף לאף כיוון. שידע לנהל את המבוי הסתום, אבל בלי לקחת הימורים מסוכנים בניסיון לפרוץ אותו. האיש שנבחר שוב ושוב למשימה היה פיטר וילם בותה שהנהיג את דרום אפריקה בתקופה האלימה והסוערת בין 1978 ל-1989.

בותה הוא דמות היסטורית מהסוג המתעתע, והלא-נדיר במיוחד. מצד אחד, מדובר במנהיג שהיה ידוע כלאומן בוטה וכוחני. תחת שלטונו גאתה האלימות במדינה והיא הפכה למבודדת יותר בעולם. יחד עם זאת, גם גדולי מתנגדיו מסכימים שבותה הוביל את דרום אפריקה כברת דרך ארוכה מאפרטהייד לדמוקרטיה. תחת שילטונו בוטלו כמה מהחוקים המפלים והידועים לשימצה ביותר. הוא גם היה זה שנפגש ראשון עם נלסון מנדלה הכלוא ונתן את אישורו לערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת ה-ANC שסלל את הדרך להסדר שסיים לפני עשרים שנה את האפרטהייד – הסדר שלו, אגב, בותה התנגד.

יש הרבה אנשים בעולם המערבי שנהנים לחשוב שהם הפילו את האפרטהייד בזה שהם לא קנו תפוזים מדרום אפריקה בסופרמרקט. אבל בזה הם לוקחים את הקרדיט ממי שראויים לו: מהדרום אפריקאים, מכל גווני הקשת, שהצליחו להעביר את ארצם את השינוי לדמוקרטיה בלי לגלוש למלחמת אזרחים, בלי לעבור דרך היפוך תפקידים רודני מוגאבה-סטייל, ומבלי למוטט את הכלכלה.

קשה לדמיין איך הישג פוליטי כזה היה יכול לקרות לולא המלחמה הקרה היתה מסתיימת בסוף שנות ה-90 ולולא התברכו שני הצדדים במנהיגים עם התעוזה והחוכמה הפוליטית הנחוצות כדי לגבש תמיכה רחבה לויתורים מרחיקי לכת בצד שלהם ולזכות באמון הצד השני. דרום אפריקאית אחת, לבנה שנטלה חלק במאבק נגד האפרטהייד, סיפרה לי שלולא שני המרכיבים האלה “היינו יכולים להיות תקועים עם האפרטהייד עוד עשרות שנים”. בסופו של דבר, נפרצה הדרך לפשרה היסטורית שבמסגרתה הלבנים ויתרו על שילטון המיעוט שלהם והשחורים ויתרו על תיקון דרמטי ומהיר של אי השיוויון החומרי – מרכיב מרכזי ומהותי מדרישתם לצדק אחרי מאות שנים של נישול וניצול.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

והנה באה ההשוואה. ישראל של היום דומה לדרום אפריקה של שנות השמונים בכך שגם כאן רוב הציבור מעדיף תחזוקה זהירה של הסטטוס קוו בעיקר כי כל האלטרנטיבות נתפשות כהרבה יותר מסוכנות ממנו. יש גזענות בישראל, כמו שהיתה גם בדרום אפריקה, אבל היא לא הסיבה להמשך הכיבוש כמו שהיא לא היתה הסיבה לשרידותו של האפרטהייד. גם שם וגם פה, מיעוט לאומני קיצוני הצליח לקדם את סדר היום שלו כשהמחנה הנגדי התקשה לשכנע שסיום האפרטהייד/הכיבוש הוא לא מהלך מסוכן עד כדי כך שהוא גובל בהתאבדות. בשני המקרים, אי היכולת למצוא, או אפילו לדמיין, פיתרון לא הצדיקה את כל האלימות, הגזל, ורמיסת הכבוד, אבל היא בהחלט היתה הדבר שאיפשר אותם.

קחו את הבחירות שהיו בדרא”פ ב-1987. למרות (ואולי גם הודות לכך) שהסנקציות הבינלאומיות כבר הוטלו, הימין זכה בניצחון סוחף. כמעט 90% מהמצביעים (הלבנים בלבד) בחרו בשתי המפלגות שהתנגדו לשילובם של שחורים בדמוקרטיה. עכשיו, בואו נקפוץ למשאל העם של 1992 שבו כמעט 70% מהלבנים הצביעו “כן” לסיום האפרטהייד. מה השתנה בחמש השנים האלה? הלבנים הרעים הלכו ובאו לבנים טובים במקומם? לי נראה יותר הגיוני שרוב הלבנים, בערך 60% מתוכם, שהאמינו קודם שההיסטוריה כפתה עליהם ברירה אכזרית בין להיות מדכאים ללהיות מדוכאים, בחרו עבור ארצם בעתיד שבו אין מדכאים ואין מדוכאים ברגע שהם שוכנעו, בעיקר על ידי הנהגת השחורים, שהוא אפשרי.

השמאל המדיני בישראל של היום מתמודד מול קושי שלא עמד בפני מתנגדי האפרטהייד, ושנובע מהעובדה שיותר מדי פעמים הבטחות לסיום הכיבוש דווקא הצליחו בקלפי אבל נכשלו במציאות. ההצלחות ההן הוכיחו שכבר שנים ישנו ציבור גדול בישראל שרוצה להיגאל מהשלטון הצבאי על הפלסטינים כמו מקרן מכוערת על מצחו. הוא ההמון שהצביע לרבין שהבטיח ב-92′ לנווט להסכם עם הפלסטינים, ואחר כך ב-99′ לברק שהבטיח לדהור בנתיב מהיר להסדר קבע. זהו אותו הרוב שתמך באופן גורף בנסיגה החד צדדית מעזה ובחר ב-2006 באולמרט שהבטיח לעשות את אותו הדבר בגדה. זהו הרוב שממשיך בעקביות להשיב בסקרים שהוא תומך בהסדר שלום של שתי מדינות, רק שהיום הוא כבר לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

הסקפטיות הזאת לא מפתיעה. איש עם קרן, ששלוש פעמים האמין להבטחה של רופא בכיר להסיר אותה ואז נחל אכזבה כואבת, יתקשה להתפתות לעוד ניתוח מסוכן כזה. הוא יעדיף ללמוד לחיות אתה, וינסה לשכוח שהיא קיימת. סביר להניח שמאותו רגע הוא ישנא כל מי שיעצור אותו ברחוב וישאל למה הוא עדיין מסתובב עם הקרן המזעזעת הזאת על המצח או סתם יצעק לעברו “קרנף!!”.

וזאת בדיוק התגובה הנפוצה בקרב אותם “מאוכזבי שמאל” למסע ההפחדה על האפרטהייד שבדרך, או שכבר איתנו. למסר שמצורף אליו, שלפיו “זה תלוי רק בנו” אם יהיה או לא יהיה הסדר קבע, אין סיכוי לשכנע מחדש את אלה שכבר שוכנעו בו כמה פעמים בעבר. רבים מהם מעריכים היום שהסדר כזה, גם אם ישראל תעשה הכל נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, בעיקר כשכל מה שיש להם להציע זה פחד ובושה, בלי אף רעיון חדש שיכול לתת סיבה כלשהי לתקווה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

כך קרה שבישראל של היום, אם אתה לא תומך במשא ומתן להסדר של שתי מדינות אתה ימני הזוי, אבל אם אתה חושב שיש סיכוי למשא ומתן כזה להצליח אתה שמאלני הזוי. בתוך הגבולות האלה של “המרכז השפוי” נמצאים רוב המצביעים בבחירות הקרובות. רובם הגדול מעדיף את נתניהו בתפקיד המנהיג שממשיך לקרוא לחידוש המשא ומתן תוך כדי שהוא מנהל את המבוי הסתום המדיני.

האסטרטגיות שנוסו כדי לנגוס מצד שמאל בתמיכה שממנה נהנה נתניהו לא הצליחו עד עכשיו. לא שיטת יאיר-שלי (יישור קו עם ביבי בנושא המדיני והיבדלות ממנו בנושאים כלכליים וחברתיים), וגם לא שיטת ציפי (“תאמינו לי שהסכם שלום עדיין אפשרי”). לא נותר אלא לתהות: האם הסיבה שאין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת היא שבאמת אין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת? האמת היא שיש.

בבסיס האלטרנטיבה הזאת חייבת להישאר קריאה בקול גדול לחידוש המשא ומתן על הסדר קבע. אבל מועמדים שרוצים שהקריאה הזאת תהיה משכנעת יותר ושונה מהצהרות זהות של נתניהו, צריכים להוסיף לה דבר אחד פשוט: plan B. הם חייבים להציג תשובה טובה לשאלות האלה: מה אם גם הפעם לא תושג הסכמה בחדרי המשא ומתן? ואם תושג, מה אם אבו מאזן לא יצליח להעביר את ההסדר במוסדות אש”ף או במשאל עם? ואם יצליח, מה אם תתעורר שוב אופוזיציה כל כך חריפה להסדר שתחסום את יישומו? האם ישנה דרך חלופית שבה ישראל, היא לבדה, תוכל למנוע את מציאות האפרטהייד שבה אתם מאיימים עלינו?

המסר המחוזק, אם כן, צריך להיות ברור: בעדיפות א’ תישאר חתירה כנה, מלאת תקווה ורצון טוב להסדר מדיני של שתי מדינות, וכעדיפות ב’ תוצג תכנית סדורה ומגובשת להשגת מציאות של שתי מדינות ללא הסדר. זה לא רעיון חדש. יש כבר מספיק אנשים וארגונים מכובדים שאומרים את זה ופועלים בכיוון. רק היום בבוקר אמר גם ראש אמ”ן הקודם עמוס ידלין דברים ברוח הזאת. הם מדברים על משהו שונה מהנסיגות החד צדדיות הבהולות מדרום לבנון ורצועת עזה. תהליך הדרגתי, מבוקר, ללא פינוי בכוח של התנחלויות, עם הכנה מדינית, משפטית, כלכלית וביטחונית מוקפדת. מעניין לראות אם הרעיונות שלהם יקבלו ייצוג כבר במערכת הבחירות הנוכחית.

מן הסתם, ככל שמסר כזה יצבור תומכים, יקומו לו מתנגדים מימין ומשמאל. יהיו שיטענו שקיומה של תכנית ב’ כזאת יקטין עוד יותר את סיכוייה של תכנית א’ להצליח. יהיו גם טענות ביטחוניות על חוסר יכולתה של ישראל להגן על עצמה במציאות של סכסוך מתמשך עם הפלסטינים בלי השליטה הצבאית בגדה. יהיו שיקראו לזה “תכנית גירוש” ואחרים יקראו לה “תכנית סיפוח”. אבל לוויכוח המדיני המקובע תתווסף אז עמדה ברורה ואטרקטיבית בין אלה שאומרים “שתי מדינות” מבלי להתכוון, לאלה שאומרים “משא ומתן” מבלי להאמין. רק מהעמדה הזאת יוכל לעמוד מנהיג ולהבטיח לנו שמה שלא יהיה, אפרטהייד לא יהיה כאן.

26 תגובות

אבו מאזן סודק

Nov 06 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל גם אם כן, הוא לא התכוון לזה, ואם הוא באמת התכוון, הוא הרי לא יכול פוליטית, אז מה זה כבר משנה. אלה המדרגות שיורדות אל מפלס האדישות שבו התקבלו בישראל דבריו של אבו מאזן לערוץ 2 שכללו לכל הפחות רמז עבה על נכונותו לוותר על התביעה לשיבת הפליטים ועל חלום פלסטין השלמה למען סיום הסכסוך.

אבל בעוד שהציבור נשאר אדיש, בזירה הפוליטית ובתקשורת הוצת מחדש הוויכוח שמלווה את הציונות מיומה הראשון: האם יש או אין סיכוי להסדר עם הערבים. ושוב, כרגיל, נדמה כאילו הבחירה היא בין שני מחנות. זה שחושב שהערבים מוכנים להסדר אבל היהודים לא באמת רוצים, וזה שמשוכנע שהיהודים דווקא רוצים, אבל הערבים לא. בשתי התמונות האלה, המבוי הסתום שבו שרוי התהליך המדיני הוא אשמתו של צד אחד בלבד, ורק הוא יכול לקבוע אם יהיה או לא יהיה הסדר.

גם הוויכוח ההיסטורי על הסכסוך משועבד לתפישה הבינארית הזאת. מצד אחד עומדים אלה שמאשימים את ההנהגה הפלסטינית לדורותיה בסרבנות שלום כרונית, ומולם אלה שמטילים אשמה דומה על המנהיגים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. שני הצדדים מציירים תמונה חלקית ומטעה. ההתכתשות המעגלית ביניהם רק מחזקת את האמונה שהסכסוך, בגלל איזו מהות נצחית של אלה או של אלה או של שניהם, הוא ביסודו בלתי ניתן ליישוב. כך היה וכך יהיה.

ואלה תולדות היאוש.  מולו, קל לשכוח שגבולות האפשר בפוליטיקה מתפרשים הרחק מעבר לטווח הדמיון והניתוח הקר. מזל שיש צרות של אחרים שבעזרתן קל יותר לזכור את זה.

“חומת השלום” בבלפאסט, צפון אירלנד,2009

ה-IRA ומתקפת החיבוקים הגורלית

ה”צרות” בצפון אירלנד הן דוגמא טובה כי גם הסכסוך ההוא, מאז שהתפרץ מחדש בסוף שנות ה-60, זכה לא פעם לתואר “בלתי פתיר”. מן העבר האחד עמדו בני המיעוט הקתולי, הרפובליקאים, עם צבא ה-IRA שהגיע למצב שהיו ברשותו יותר נשק וחומר נפץ פלסטי (בחסות מועמר קדאפי) מאשר רעיונות מה לעשות אתם. מונעים מתחושות עמוקות של קיפוח, הלוחמים היו נחושים להיאבק עד טיפת הדם האחרונה כדי לגרש את השלטון הבריטי מצפון האי ולאחד אותו עם הרפובליקה של אירלנד.

ומולם עמדו היוניוניסטים (Unionists), בני הרוב הפרוטסטנטי, חמושים כהוגן בעצמם ומגובים היטב על ידי “המלחמה המלוכלכלת” שניהלו רשויות הביטחון הבריטיות והמשטרה המקומית נגד ההתקוממות. מעצרים מנהליים, ירי לעבר אזרחים, עינויים, אסירים ששבתו רעב עד מותם, הכל היה שם, באנגלית. הפעילים המקומיים נשבעו לעולם לא להיפרד מהממלכה המאוחדת ולא להפוך למיעוט דתי ולאומי באירלנד הקתולית. המיליציות משני צידי הגדר טיפחו תרבות של אלימות, הקרבה, והתנגדות חריפה לכל פשרה.

כמו תמיד, הסיפור האמיתי היה מורכב הרבה יותר מאגדה רומנטית על שני שבטים המקיזים דם בשם האדמה, הדגל והאלוהים שלהם. בליבוי האלימות שיחקו תפקיד אינטרסים כלכליים, ארגוני פשע, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ממשלות וארגונים זרים כאלה או אחרים. לא כל הסודות מאותן שנים נחשפו, אבל די ברור שבלונדון לא תמיד ידעו מה בדיוק מבשלות זרועות הביטחון בצפון אירלנד.

למודיעין הבריטי היו סוכנים שתולים לאורכו ולרוחבו של ה-IRA, חלקם בתפקידים בכירים ביותר (גגלו ערך stormontgate ו-stakeknife). ידוע גם שהחל משנות ה-80, במקביל למלחמה, התנהלו ערוצי תקשורת חשאיים בין ההנהגה הרפובליקאית, הצבאית והפוליטית, לבין הממשלה הבריטית. הערוצים האלה סייעו בהשגת הפסקת האש של 1994, שהובילה, לא בלי מהמורות כואבות, לפרוץ תהליך השלום ביום שישי הטוב של 1998.

רחוב שנקיל, מעוז היוניוניסטים בבלפאסט, 2009

סיפור השקתו של תהליך השלום וירידתו מהפסים זמן קצר לאחר מכן הוא סאגה פוליטית מרתקת, אבל לצורך העניין כאן מספיק לחזור אליו בתחילת 2005 כשהעסק נראה די גמור. גרתי אז בלונדון, ולא הבנתי איך הבריטים מסביבי יכולים להיות כל כך אדישים למה שהיה נראה כמו סכנה להתפרצות מחדש של האלימות שם בתוך היו-קיי שלהם. בבחירות שהיו באותה שנה השלום התקוע לא היה על סדר היום כלל.

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שהמנצחות הגדולות בצפון אירלנד עצמה היו המפלגות היותר לאומניות בתפריט – המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) של נאמני הכתר ושין פיין של הרפובליקאים. ה-DUP, בהנהגת הכומר איאן פייזלי, סמל ההתנגדות לתהליך השלום, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בצפון אירלנד. תוך פחות מעשור הם עלו ממושב אחד לשמונה מתוך 18 המושבים של המחוז בפרלמנט הבריטי. שוב הוכח שתהליך שלום עלול לשמש כמקפצה פוליטית יעילה בעיקר למתנגדיו. פייזלי ידע להבהיר היטב את עמדתו כלפי ישיבה משותפת בממשלה עם יריביו משין פיין: “על גופתי המתה”.

מול ה”לא” המהדהד הזה ניצבו שתי המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר בכל שנות המאבק. ג’רי אדמס, המנהיג הבלתי מעורער של שין פיין, ומרטין מקגינס, המפקד הנערץ של ה-IRA. שניהם כבר היו מושקעים עמוק בתהליך השלום. במשך עשור הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולסובב את ספינת המלחמה שהם בנו ב-180 מעלות מבלי שהיא תתפרק.

לאט, ביסודיות ובסבלנות הם שיכנעו את הקהילות ואת הלוחמים שלהם שהשלום הוא הבחירה האסטרטגית הנכונה. שהגיע הזמן להסדר פוליטי. אבל את שיאי האומץ והמנהיגות הפגינו השניים הללו דווקא אז ב-2005 כשהתמיכה בתהליך מהצד של היוניוניסטים קרסה וה-IRA היה חבוט ומוכה בעקבות רצף של פרשיות מביכות.

אנדרטת זיכרון לאסירים שמתו בשביתת הרעב של 1981, רחוב פולס, מעוז הרפובליקאים בבלפאסט, 2009

במקום לדבר אל היד של פייזלי, אדמס ומקגינס החליטו לכופף אותה עד שהוא יצרח “כן!”. את זה הם עשו לא באלימות ולא באמצעות פנייה לאו”ם. האסטרטגיה שלהם התבססה על הוצאה שיטתית של האוויר מכל התירוצים והחששות שעליהם הוא ביסס את הסרבנות שלו. אתה טוען ש”הם לא חצו את הרוביקון”? שה-IRA עדיין מחוייב למאבק אלים? הנה הכרזה רשמית על סיום המאבק האלים. אתה לא מאמין שנתפרק מכל הנשק שלנו? הנה, אין. אפילו לא רימון יד אחד. אתה לא מאמין שנגיע להסכמה על רפורמה של השיטור המקומי (הנושא שכנראה היה הכי רגיש ומורכב מכל “נושאי הליבה” של תהליך השלום)? בבקשה, אנחנו מקבלים את ההסדר.

ככה, בלי לחכות לתמורה או למחוות מנגד, מנהיגי המאבק הרפובליקאי לא השאירו לפייזלי את האפשרות להמשיך להגיד רק לא ולא. במאי 2007 הוקמה ממשלה משותפת לשין פיין ול-DUP. חודשיים לאחר מכן סיים הצבא הבריטי באופן רשמי את המבצע בצפון אירלנד, כמעט ארבעים שנה אחרי שהוא התחיל. מה שהיה כמעט בגדר בלתי נתפש רק שנתיים קודם לכן – קרה.

יש אנשים ציניים בבלפאסט שיאמרו לכם שתהליך השלום היה פארסה. שכל הפוליטיקאים שנטלו בו חלק הם שקרנים ומושחתים. שהם גררו, בעזרת הכנופיות שלהם ובסיוע תקשורת צמאה לדם, שתי קהילות שוחרות שלום לתוך חלום בלהות של כמעט ארבעה עשורים, רק בשם האגו ושכרון הכוח שלהם. אבל העמדה היותר מקובלת היא שהמנהיגות של אדמס ומקגינס, וגם זו של פייזלי, שהשכיל להחליף בעקבותיהם את הפוליטיקה של הפחד בפוליטיקה של אמון, אפשרו להביא סכסוך “בלתי פתיר” לכדי פשרה שעובדת. גם אם עדיין יש פה ושם צרות בצפון אירלנד, מעטים מאמינים שם היום שה”צרות” ההן יחזרו.

-:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:-

המקרה של צפון אירלנד אינו דוגמא בודדת. מאז שהזכרתי אותו בפוסט הקודם, הסכסוך בפיליפינים עלה בחזרה על נתיב השלום. בחודש שעבר נחתם הסכם, ונראה שרוב הפרשנים מסכימים שהפעם יש סיכוי טוב שתסתיים שפיכות הדמים הארוכה. לפי ההערכות המקובלות היא גבתה את חייהם של למעלה ממאה אלף בני אדם. גם שם, בלי התפשרות של בני המורו המוסלמים על תביעתם לעצמאות מלאה בדרום המדינה – החלום שלמענו הם נלחמו ארבעים שנה – זה לא היה קורה.

ויש עוד. הלבנים בדרום אפריקה כנראה לא היו מצביעים ברוב גדול למען סיום משטר האפרטהייד במשאל עם  לולא מנדלה היה משכנע את השחורים לוותר על אחת התביעות המרכזיות ביותר במאבק שהוא הוביל מראשיתו – הדרישה להלאמת הרכוש והקרקעות וחלוקתם מחדש. גם המאואיסטים בנפאל ויתרו על אלמנט ההלאמה – עניין די מהותי במאואיזם כידוע –  במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-2006 וסיים עשר שנים של מלחמת אזרחים. ככה מגיעים הסכמי שלום, תמיד על מצע של רסיסי תביעות קדושות וזכויות טהורות.

הטאבו בשיח הציבורי הפלסטיני על כל הבעת נכונות להתפשר על שיבת הפליטים נשאר כמעט ללא סדק לאורך כל שנות תהליך השלום. העובדה הזו היא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להתרסקות השמאל בישראל בעשור האחרון. יותר מאהוד ברק, יותר מפיגועי ההתאבדות ויותר מעליית החמאס. הרבה יותר גם מהעליה במספר החרדים או במספר העולים מרוסיה – ההסבר החביב על קבוצה של פרשנים אמריקאים.

אודי סגל, שריאיין את אבו מאזן, תיאר בכתבתו את התיסכול של הנשיא הפלסטיני מהאדישות ברחוב הישראלי כלפי הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום. הוויכוח בין לבני ואולמרט לביבי וליברמן לא יזיז לאדישות הזאת. אבל אם כתוצאה מהריאיון יתפתח וויכוח פתוח יותר על סוגיית השיבה ברחוב הפלסטיני, הוא ינער גם את דעת הקהל הישראלית. פלסטינולוגים מומחים אומרים שאין שום סיכוי לשינוי כזה. אולי, אבל כדאי לקוות לבלתי צפוי גם בלי לסמוך עליו. בכל מקרה, די בטוח שזה יצריך יותר מריאיון אחד לטלוויזיה הישראלית.

 ולסיום, היידה אובמה!

6 תגובות

סוף עונת הבדלנות עם אדמונד

Jul 20 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

בסוף, הפוסט הזה מתייחס לדו”ח המאחזים של וועדת לוי, אבל הוא מתחיל בלילה אחד ב-1996 שבו הזדמן לי לחלוק סלון דירה בסידני עם ארבעה פעילים בתנועה לשחרור מערב פפואה. לאורך כל אותו הערב שמעתי תיאור ממקור ראשון של אחד ממאבקי העצמאות הכי ארוכים והכי לא מדווחים בעולם. זה היה סיפור מרתק, מזעזע, מכעיס, והוא עדיין לא נגמר. בחודשים האחרונים יש שם עליה במתח ובאלימות, ששוב לא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. זכרון הכמיהה שלהם שבעולם ידעו על הטרגדיה של ארצם הוא הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה.

לפני הכל, ריבוי הגינאות והפפואות מחייב רגע של טריויה. גיניאה החדשה הוא שמו של האי הענקי (שני בגודלו רק לגרינלנד) ששוכן צפונית לאוסטרליה. החלק המזרחי שלו זכה לעצמאות מאוסטרליה ב-1972 והפך לפפואה גיניאה החדשה. החלק המערבי שייך לאינדונזיה, ושמו הרשמי איריאן ג’איה. רבים מתושביו מסרבים עדיין להכיר בהשתלטות אינדונזיה עליו, שבקרוב ימלאו לה חמישים שנה, וממשיכים לקרוא לו מערב פפואה.

כאלה היו האנשים שישבו איתי בחדר. זוג נשוי, ושני רווקים. אחד מהם לא דיבר אנגלית, וקיבלתי את הרושם שהוא מתעסק בעיקר במימד הצבאי של המאבק שמובילה מחתרת “פפואה החופשית” (OPM). הוא גילה ענין בשיחה רק כשהוא שמע שהייתי מדריך חובשים בצבא, ושאני בכל מקרה מתכנן להגיע לפפואה גיניאה החדשה תוך כמה חודשים. הצעה נלהבת שאבוא ללמד את אנשיהם רפואה קרבית לא איחרה לבוא.

אני זוכר בעיקר את המבוכה שהרגשתי מהעובדה שלא היה לי מושג קלוש על המלחמה העקובה מדם שהם ניהלו אז כבר שלושה עשורים ושלפי הערכה אחת לפחות גבתה כמאה אלף הרוגים מבני המקום. כמו רבים אחרים הכרתי רק את המוניטין של גיניאה החדשה, ושל החצי המערבי שלה במיוחד, כגן עדן של יערות גשם, איים אקזוטיים ושבטים אבודים. הם, לעומת זאת, גילו בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית. דיברנו הרבה על רצח רבין, ואני אמרתי בביטחון שאין מצב שפרס לא לוקח את הבחירות המתקרבות בהליכה.

ההתנחלויות של פפואה מערב

אלה עיקרי העלילה, בערך כמו שהיא הוגשה לי באותו ערב סתווי. מערב פפואה היתה חלק ממרחב השליטה ההולנדי שכלל את רובו של הארכיפלג שמתפרש בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שנקרא אז איי הודו המזרחית. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות לכונן על פני מרבית השטח הזה את אינדונזיה. ההולנדים, בלחץ המנהיגות המקומית, התעקשו שמערב פפואה לא תיכלל בעיסקה, והתחייבו להכין אותה לעצמאות. במהלך שנות החמישים הם פעלו כדי להכשיר כוח אדם מקומי, לפתח את התשתיות ואת מנגנוני השילטון, ולהכשיר את הקרקע לממשל עצמי.

אינדונזיה, אז חברה בקבוצה האדומה במלחמה הקרה, לא התכוונה לוותר על מערב פפואה. אולי בגלל שבעיני לאומנים אינדונזים היא היתה חלק מאימפרית מג’פהיט, שאותה הם ראו כאם הקדומה (מאות 14-15) והמפוארת של אינדונזיה המודרנית. אולי בגלל אוצרות הטבע הרבים שהתגלו בה, שכללו זהב, נחושת, אבץ, והרבה נפט. ואולי פשוט כי סוקרנו, מנהיג אינדונזיה, חשב שיש לזה סיכוי טוב להצליח. בכל מקרה, הוא צדק.

ב-1962 כל הסימנים הראו שצבא אינדונזיה נערך לכבוש את מערב פפואה בכוח. החשש לעימות צבאי בינו לבין הולנד בשיאה של המלחמה הקרה הביא את הנשיא קנדי להכנס לתמונה ולהשיג “פשרה” בין שתי המדינות לפיה מערב פפואה תועבר לשליטת אינדונזיה, אבל זאת תתחייב לקבל את תוצאותיו של משאל עם שבו יכריעו תושבי החצי-אי אם הם רוצים עצמאות או לא. כך הוקרבו ההבטחות לפפואנים (בדומה למקרה של אריתראה) על מזבח האינטרס האמריקאי ו”השלום העולמי”.

הנטישה המבישה של הולנד את בני חסותה בלחץ אמריקאי (הצעה: שאלו את חבריכם ההולנדים אם הם למדו על זה בבית הספר) הביאה ב-1965 להקמת ה-OPM ולהתחלת פעילותו נגד צבא אינדונזיה שכבר נפרש בכוחות גדולים בשטח. העובדה שבינתיים הוחלף שלטונו של סוקרנו הפרו-סובייטי בזה של סוהרטו הפרו-מערבי לא עזרה למערב פפואה. האמריקאים אמנם הצליחו ב-1969 לכפות על המנהיג החדש לקיים את משאל העם שהובטח, אבל העלימו עין מהעובדה שהמשתתפים בו היו קבוצה של מנהיגים מקומיים שנבחרו בקפידה כדי להגיד לא לעצמאות. על סמך המשאל המפוברק הכירו באו”ם ובשאר הקהילה הבינלאומית בבעלותה של אינדונזיה על מערב פפואה. ב-1971 הכריז ה-OPM באופן רשמי על מאבק למען עצמאות.

אפשר מכאן להמשיך ולפרט את מצעד העוולות שבא על תושבי מערב פפואה מצד השלטונות האינדונזים בשיתוף עם תאגידי כרייה בינלאומיים וענקי נפט זרים. הסיפורים שאני שמעתי כללו כפרים שלמים שפונו בכוח מאדמותיהם, נהרות שהורעלו על ידי מכרות ענק, ודיכוי ברוטאלי של כל ביטוי של זהות לאומית מקומית או כמיהה לעצמאות. יש באינטרנט תיאורים מפורטים של כל אלה, כמו כאן וכאן למשל.

1998 נחשבת לשנה שבה עברה אינדונזיה מהפך דמוקרטי, ובעקבותיו שופר מאוד גם היחס כלפי מערב פפואה. בחודשים האחרונים יש אפילו שמועות שנשיא אינדונזיה הנוכחי מתכנן התנצלות פומבית על פשעי קודמיו, בין השאר כלפי תושבי מערב פפואה. עם זאת, רבים טוענים שבשטח לא השתנה הרבה. הנשיא אמנם מגלה פתיחות לדיאלוג בנוגע לשיפור האוטונומיה של המחוז, אבל ממשיך להילחם בתקיפות נגד כל ביטוי של שאיפה לעצמאות.

היום הרבה יותר קשה לי להרגיש משוכנע שאני יודע מה הפתרון לסכסוך במערב פפואה מאשר בלילה שבו התוודעתי אליו בפעם הראשונה. אחד הדברים שמסבכים את התמונה הוא מפעל ההתנחלויות של ממשלות אינדונזיה, שלפי המחקר הזה הצליח להפוך את שיעור המתיישבים האינדונזים מכלל האוכלוסיה במחוז מ-4% ב-1971 ל-51% ב-2010. תכניות לעידוד של הגירה מאסיבית מהאיים המרכזיים, המפותחים והצפופים של אינדונזיה (בעיקר ג’אווה) יושמו כלפי כל המחוזות הפריפריאליים, לא רק אלה של מערב פפואה. הן הוסברו כמרכיב הכרחי במדיניות הפיתוח הכלכלי. הבנק העולמי העריך שבין 1969 ל-1984 מימנה המדינה מעבר של למעלה מחצי מיליון לא-פפואנים, בעיקר מוסלמים, למערב פפואה, שהיתה נוצרית ברובה ושבתחילת התקופה חיו בה פחות ממיליון בני אדם.

הסכסוך שהתחפש

וכאן אני נפרד מהסיפור הפרטי של מערב פפואה ומציע נקודה כללית יותר, והיא שבדלנות והתנחלות הן ביצה ותרנגולת. לא ברור מי קדם למי, אבל איפה שהאחד ישנו, קיים סיכוי טוב למצוא גם את השני. כמו אינדונזיה, גם סין נקטה בלוחמה דמוגרפית דומה נגד הטיבטים והאויגורים, כך גם טורקיה נגד הכורדים, וסרי לנקה נגד הטאמילים. בפיליפינים עודדה הגירה של נוצרים לדרום כדי לבלום את המאבק הבדלני שמובילה החזית האיסלמית לשחרור בני המורו (שהוכיחה שלא מחליפים שם באמצע מאבק שיחרור ארוך גם כשראשי התיבות שלו – MILF – מקבלים משמעות חדשה). ויש כמובן עוד מקרים.

לתוך התבנית הזאת של מאבק בדלני של מיעוט מול מאמץ התנחלותי של מדינה נכנסו גם ישראל והפלסטינים ב-1974, כפי שמעידים שני ארועים סמליים. בפברואר הוקמה תנועת “גוש אמונים” והחלה בנסיונות ההתנחלות בסבסטיה. ביוני התקבלה ההחלטה הדרמטית של המועצה הלאומית הפלסטינית להגדיר כמטרת ביניים את הקמתה של מדינה עצמאית על חלק מפלסטין, כלומר בשטחים שעליהם ישראל השתלטה במלחמת ששת הימים.

בכל הצדדים היה מי שראה תועלת באימוץ התבנית הבדלנית. מבחינת ישראל, הדבר סלל את הדרך להכרה של אש”ף ושאר העולם הערבי בקיומה בגבולות 67′ במהלך שנות ה-80. עבור הפלסטינים, היה מדובר במתכון בטוח לתמיכה בינלאומית רחבה במאבקם, שכבר לא הוצג כנסיון לשחרר את כל פלסטין המנדטורית משלטון היהודים. מבחינת הקהילה הבינלאומית, סכסוך בדלני נתפש כפתיר יותר ממלחמת אזרחים אתנית של הכל או כלום.

אחרי כמעט 40 שנה, כבר ברור שהמודל הבדלני הטיפוסי לא התאים. מאבק בדלני שכולל גם תביעה בלתי מתפשרת לשיבה למדינה שממנה הוא דורש להתנתק, ומדינה שמעודדת התנחלות בשטח המריבה בלי להעניק לתושביו אזרחות, אפילו לא מסוג ב’ – זה מה שנקרא שבירת פורמט. את שני המרכיבים האלה אין באף אחת מהדוגמאות שהוזכרו כאן. בכל העולם מחלחלת היום ההבנה שזה סכסוך שונה, שאיך שלא יקראו לו, הפתרון שלו בהסדר קשה יותר משרבים קיוו.

זהירות: ספוילר

אם המאבק על ארץ ישראל – פלסטינה היה סדרת טלויזיה, היינו עכשיו עומדים בפרק הסיום של העונה השלישית, והפופולרית ביותר, שלה. המבקרים היו משתפכים על הגאונות שבה הסדרה הזאת מצליחה לברוא את עצמה כל עונה מחדש. העונה הראשונה שנגמרה ב-1948 תיארה מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בהתהוות על הגירה, רכישת אדמות, ושליטה על הכלכלה. בעונה השניה עברנו למאבק צבאי בינלאומי בין ישראל לשכנותיה, וב-1974, כאמור, התחילה העונה של המאבק הבדלני.

הדו”ח של וועדת לוי הגיח כמו להטוט תסריטאי שבא לספר לצופים שלמרות כל הארועים הדרמטיים שקרו במשך העונה, חזרנו בעצם לנקודת הפתיחה שלה. לפחות מעריץ אחד של הסדרה יטען שכל העונה היתה בכלל חלום של אחת הדמויות, אולי שמעון פרס? בכל מקרה, חזרנו למצב שבו אצלנו מתעקשים שכל ארץ ישראל היא שלנו, אצלם מתעקשים שכל פלסטין היא שלהם, והכל פתוח לקראת פרק הפתיחה הגרנדיוזי של העונה הרביעית, שעל מועד שידורו מתרוצצות שמועות ותאוריות קונספירציה.

אלה לא חדשות רעות. גם אם שוררת אי ודאות גדולה לגבי השלב שאליו אנחנו נכנסים, יש הרבה סיבות טובות לקוות שהוא יהיה טוב יותר לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר תהפוכות, ודמוקרטיה נישאת בפי כל. היוהרה האירופאית שוקעת בחובות, בעוד אפריקה, שכנתנו העצומה, מזנקת קדימה. אם אובמה יזכה בבחירות, נזכה לעוד ארבע שנים שבהן הקול הבוקע מוושינגטון מעורר רוב הזמן השראה ולא התכווצויות בבטן. ממקומות אחרים בעולם אפשר ללמוד ששינויים חיצוניים טומנים בחובם פתרונות לא צפויים לבעיות שנראות מקרוב כבלתי פתירות. זה, בתמצית, ההימור שלי לעונה 4.

3 תגובות

החד-צדדיות חוזרת? ראיון עם פרופ’ אשר ססר

May 14 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני

כבר הרבה שנים שכל מי שמעורב בתהליך השלום – ישראלים, פלסטינים, וגורמים בינלאומיים – יודעים שמדובר בהצגה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק ב”כאילו” בדרך לשום מקום. זאת לא עוד אמירה של איש ימין או מכון מחקר שמרני, אלא תמצית דו”ח חדש שפירסם בשבוע שעבר International Crisis Group – אחד הארגונים המוערכים ביותר בכל הנוגע לניתוח סכסוכים בעולם, ותומך ותיק ועיקש בפתרון שתי המדינות.

עבור ICG מדובר בהצהרה דרמטית, אבל כמובן שמדובר בבשורה ישנה עבור רוב הישראלים והפלסטינים. הדו”ח מתייחס בעיקר למשבר הפוליטי והאידאולוגי שבו נתונה התנועה הלאומית הפלסטינית וקורא למנהיגיה, אם לפשט קצת את המסר, להיסגר על עצמם ולהחליט פעם אחת לאן הם רוצים להגיע ואיך הם חושבים לעשות את זה.

בינתיים בצד השני של המיתרס, אפשר לראות סימנים שהתמיכה בגישה חד-צדדית עושה קאם בק. ההיסטוריה הקצרה שלה מוכרת: הגוש הגדול בישראל, שאפשר להגדיר כמרכז-לאומי-חילוני (או: מל”ח הארץ) – שמעוניין לסיים את שליטתו על הפלסטינים ואין לו חיבה מיוחדת לשטחים –  העביר במהלך קצת יותר מעשור את תמיכתו מה”שלום” של רבין, דרך ה”הדדיות” של ביבי וה”היפרדות” של ברק, לנסיגות החד-צדדיות שהציעו ה”התנתקות” של שרון, וה”התכנסות” של אולמרט. אחרי נצחון חמאס בבחירות של 2006, חטיפת שליט, מלחמת לבנון השניה, והשתלטות החמאס על עזה שנה אחר כך, התקבעה האמונה שנסיגות חד-צדדיות הן מתכון לאסון. בתגובה, אולמרט חזר לעקרון המשא ומתן באנאפוליס, מל”ח הארץ איבדו תקווה ועניין בסוגיה הפלסטינית, והימין רקד כל הדרך אל הקלפי.

אבל למרות ההיעדרות שלו מהשיח הציבורי וממדיניות הממשלה מאז, הרעיון של נסיגה חד-צדדית לא סיים את תפקידו ההיסטורי. במכון ראות המשיכו באופן עקבי לפתח תפישה של “חד-צדדיות בונה” (Constructive Unilateralism), וגם ה”ספרון הכחול” של אלדד יניב ושמואל הספרי, שעל בסיסו הוקמה תנועת “השמאל הלאומי”, קרא לנסיגה חד צדדית מהגדה. ההתארגנות שמובילה היום את הרעיון בצורה הכי ממוקדת היא “עתיד כחול לבן“, בהנהגת גלעד שר, אורני פטרושקה ועמי איילון, שפרשו את משנתם במאמר בניו יורק טיימס בחודש שעבר.

לי נראה שמדובר בתהליך של התגבשות מחדש של עמדה מדינית בעלת חשיבות, רגע לפני שהיא חוזרת ותופשת אחיזה בתוך הפוליטיקה הישראלית, ואולי אפילו הופכת לדגל המדיני החדש-ישן של השמאל-מרכז. לכן החלטתי לפרסם כאן ראיון שערכתי לפני כשבועיים עם פרופסור אשר ססר – חוקר בכיר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. ססר (שאגב, מצוטט גם בדו”ח של ICG) פירסם בשנה שעברה ספר בשם Israel, Jordan and Palestine; The Two-State Imperative ובו הוא מציג טיעון מפורט ומנומק בזכות נסיגה ישראלית חד-צדדית. בלי כל קשר לדעתי על עמדתו של ססר, אני חושב שהספר הזה יכול לתרום להחייאת הוויכוח החיוור על המדיניות הנכונה לישראל כלפי הפלסטינים.

הטענה המרכזית של ססר היא שזו טעות לראות את הבחירה שמונחת לפנינו כבחירה בין שימור הסטטוס קוו לבין חתירה להסדר שיסיים את הסכסוך כך או אחרת. שתי האפשרויות האלה הן אשליות. אין מצב סטטי, ואין הסדר מדיני בר השגה. הבחירה היחידה שקיימת היא בין שתי דינמיקות – דינמיקה שמובילה למציאות של “מדינה אחת” ודינמיקה הפוכה שמובילה למציאות של “שתי מדינות”. בשתי המציאויות האלה הסכסוך ישאר לא פתור, אבל השניה היא היחידה שנסבלת מנקודת מבט יהודית-ישראלית. מה שקרוי בטעות “הסטטוס קוו” הוא למעשה דינמיקה של מדינה אחת, שאותה קורא ססר להפוך באמצעות נסיגה חד-צדדית מרוב הגדה. את השאר אני מביא כאן במילותיו שלו.

ראיון עם אשר ססר –  29/4/2012

י: תאר לי בבקשה את התזה המרכזית בספר.

א: התזה המרכזית היא שלטובת כל היורשות של פלסטין המנדטורית אין פתרון טוב יותר מזה של שתי מדינות. יש שלוש זהויות שהתקבעו ואי אפשר להתעלם מהן – ישראלית, פלסטינית וירדנית – אז מי שטוען שירדן זה פלסטין יכול לטעון אבל אין לזה אחיזה במציאות. כך גם הישראלים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינה פלסטינית והפלסטינים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינת ישראל.

יכול להיות שזה רצוי אבל זה המצוי. לפי לדעתי פתרון של מדינה אחת הוא לא פתרון, זה תרופה גרועה יותר מהמחלה. אני מקדיש לזה פרק שלם בספר. מאוד קשה לראות מדוע אנחנו נהיה מוצלחים יותר מבלגיה, מצ’כוסלובקיה, מיוגוסלביה, מברית המועצות, מסודן, ומעוד מדינות רבות. יש איבה לא קטנה אחרי 130 שנות סכסוך. זה יכול להתקיים או בדומיננטיות כוחנית ישראלית יהודית או בדומיננטיות ערבית, ככה שאני לא רואה את הבעיות של מי זה פותר.

הבעיה היא שהשגת פתרון של שתי מדינות היא באמת קשה, ולדעתי שני הצדדים לא אמצו עמדות שיאפשרו זאת. לכל אחד מהם יש הבנה חודרנית לשטחו של האחר בהבנת הפתרון של שתי מדינות. ישראל עושה את זה באמצעות סידורי ביטחון בצד הפלסטיני והפלסטינים באמצעות זכות השיבה. הם לא רואים את הפתרון כחלוקה חדה ונקיה, כל אחד חופר בגזרתו של האחר באופן בלתי נסבל בעיני האחר.

בשורש כל הפרובלמטיקה היא ההבחנה שאני עושה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין סכסוכים ישראלים-ערבים אחרים. בתיאוריה, בין ישראל למדינות האחרות יש נקודה על המפה שלפיה אפשר להגדיר את הסופיוּת – ישראל יכולה לסגת לגבול של 1906 ולסיים את הסכסוך עם מצרים. בתיאוריה אפשר לעשות את זה גם עם סוריה. כמעט היינו שם. הבעיה עם הפלסטינים זה שאנחנו מנסים לפתור את הסכסוך על יסוד החלטה 242 שנועדה לפתור את הסכסוך בין מדינות ולא בין ישראל לפלסטינים. הפלסטינים בכלל לא מוזכרים בה. 242 נולדה כדי לפתור את הבעיות שנולדו ב-67′, והבעיה הפלסטינית לא נולדה ב- 67′ אלא ב- 48′.

ישראל הלכה לקמפ דייויד ב- 2000 במחשבה המוטעית שהיא תעשה טרייד אוף ותוותר בענייני 67′ והפלסטינים יוותרו על ענייני 48′ והפלסטינים אמרו לא. כתוצאה מזה ישראל מנסה לבנות קיר מגן בין תיק 67′ לתיק 48′, והקיר הזה נקרא “הכרה בישראל כמדינת העם היהודי”, זה כדי לסגור את תיק 48′ ולאלץ את הפלסטינים להכיר בכך שאת פתרון הבעיה של הפליטים הם ימצאו במדינה פלסטינית ולא בישראל. הנוסחא הזאת אומצה לראשונה על ידי ממשלת שרון אחרי כישלון קמפ דיוויד ועברה בירושה לכל הממשלות שבאו אחריה.

הפלסטינים לא יקבלו את זה ולא יכולים לדעתי לקבל את זה. הפלסטינים לא יכולים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כי הפלסטינים לא יכולים להכיר בכך שפלסטין שייכת ליהודים. זה היה יכול להיות נפלא אילו היו עושים כן, ואני יכול להבין את הדרישה הישראלית. אבל מנקודת ראות פלסטינית זוהי תביעה בלתי אפשרית. לכן אני מגיע למסקנה שפתרון של סיום הסכסוך איננו אפשרי ולכן צריך לחתור להשגת הסדר או מציאות של שתי מדינות ללא הגעה לסיום הסכסוך.

זה מחייב את ישראל לחשוב על נסיגה במונחים אחרים. זה אומר שטחים לא תמורת שלום. זה אומר שטחים תמורת פחות משלום. לא קל לשכנע את הציבור הישראלי לקבל את זה ואני חושב שהמנהיגות היתה צריכה להשקיע יותר ממה שהשקיעה בלהסביר לציבור את המגבלות. כי הנוסחא של 242, של “שטחים תמורת שלום”, לא עבדה ולא תעבוד בתיק הישראלי פלסטיני.

יש שתי אפשרויות – כמו בימין, להגיד שזאת נוסחא שפשטה את הרגל ולכן צריך לספח את השטחים או לשמר את הסטטוס קוו. אני טוען שזוהי תפיסה אובדנית בשביל ישראל ולכן המסקנה שלי היא שצריך לוותר על הרוב המכריע של השטחים למען – אני לא רוצה לקרוא זה פתרון כי זה לא פותר את כל הבעיות – קיום של שתי מדינות במצב של שביתת נשק פחות או יותר. אפשר להגיד שזה לא מספק ואני מניח שיהיו שיאמרו זאת. אבל זו לא השאלה הנכונה, השאלה היא שיפוט ההסדר הזה לעומת הסדרים ומצבים אחרים אפשריים ואם הוא עדיף או לא באופן רציונאלי. זאת השאלה היחידה.

עכשיו, במשא ומתן הפלסטינים בשלב זה הם בעמדה שאיננה מקבלת הסדר חלקי, לפחות לא במוצהר. אם כי אני חושב שביוזמה הפלסטינית החד-צדדית לקיום מדינה והליכה להכרה בינלאומית הם בעצם נסוגים מהעמדה העקרונית הזאת, והולכים למשהו שהוא כן הסדר חלקי. אז אם אי אפשר במשא ומתן להגיע להסדר והפלסטינים נוקטים ביוזמה חד צדדית משלהם, הטענה שלי היא שישראל חייבת להשלים את היוזמה הפלסטינית ביוזמה חד צדדית משלה –  לפנות את הרוב המכריע של השטחים בגדה המערבית, כל מה שנמצא ממזרח לגדר, לא באבחה אחת אלא בכמה שנים.

יש כל מיני פרטים שצריך למלא כאן אבל התפיסה העקרונית היא שיהיו כאן שני מהלכים חד צדדיים בתיאום בין שני הצדדים, בעזרתה של ארה”ב. ארה”ב לא תכפה על ישראל לקבל את עמדת הפלסטינים ולהיפך, אלא תתאם בין שני הצדדים ביצירת דינמיקה מחודשת של שתי מדינות, כי כרגע אנחנו בדינמיקה של מדינה אחת. בהיעדר מעשה אנחנו נגררים למציאות של מדינה אחת, שלדעתי זו הגרועה שבאפשרויות. לכן אני מתנגד לסטטוס קוו – כי המצב משתנה כל הזמן ולדעתי דווקא לא לטובת היהודים במדינת ישראל. לנוכח ההבנה שלי ששתי מדינות הוא סוג ההסדר הטוב ביותר מבין האפשרויות הקיימות ומאחר שאי אפשר להשיג אותו במשא ומתן, צריך ללכת לקראתו בדרך אחרת, באמצעות נקיטת יוזמה ישראלית. אם הפלסטינים פועלים לייסד מדינה ישראל לא צריכה להפריע. וזה בתמצית מה שהספר טוען.

י: היוזמה הישראלית החד צדדית שאתה מתאר מתייחסת לגדה. איפה עזה בכל הסיפור?

א: זה בעיקר לגבי הגדה כי מבחינתי ישראל נסוגה מעזה, מה שהיא צריכה לעשות בעזה לא לגמרי תלוי בה. בסופו של חשבון אי אפשר לכונן מדינה פלסטינית בשתי ישויות נפרדות. בטווח הרחוק המדינה הפלסטינית תצטרך לחבר בין עזה לגדה. איך מגיעים לשם – זאת באמת בעיה שבחלקה פוליטית ובחלקה טכנית. יש כל מיני רעיונות על איך מחברים בין הגדה לעזה, אני מניח שמשהו מזה סביר. היו מצבים יותר מסובכים בהיסטוריה שנפתרו.

יש כמובן גם מכשולים שלא תלויים בנו, כמו הפילוג בין פתח לחמאס. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משהו שהוא פחות מהסדר קבע, פחות מסיום הסכסוך במונחים היסטוריים, זה לא מפריע לחמאס כפי שהסדר קבע מפריע לו, ויכול להיות שהוא לא יתלהב מזה אבל יוכל לחיות איתו ולא יטרפד אותו.

המצב שהגענו אליו היום הוא שגם עם מדינות ערביות שאתן חתמנו הסכמים אנחנו במצב שדומה יותר לאי-לוחמה מאשר לשלום. זה מה שאני צופה שיהיה לנו גם עם המדינה הפלסטינית. יש בעיות בינינו לבין הפלסטינים שלא נוכל לפתור, ובמיוחד זה נוגע לבעיית הפליטים. יש ישראלים שמאמינים שזה רק עניין של מינוח כזה או אחר, לדעתי הם טועים. אני חרשתי את החומר הפלסטיני בעניין הזה, וזה קשה כפי שזה נראה. יכול להיות שבעיני אנשים מסויימים בצוות המשא ומתן זאת רק טקטיקה, אבל בכל הנוגע לציבור הפלסטיני, אני לא רואה מישהו שיצליח למכור לו ויתור על השיבה.

אני חושב שמדינה פלסטינית בגדה וברצועה הם לא משאת נפשו של העם הפלסטיני אבל הם יוכלו לחיות עם זה, אולי הרבה זמן. כנ”ל בצד הישראלי לגבי קווי 67′. אם מסתכלים על המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן, שפה הצד הישראלי הלך כברת דרך נוספת, בצד הטריטוריאלי ההבדלים הם לא כאלה גדולים. העיקרון של חלוקת ירושלים על פי מה שיהודי לישראל ומה שפלסטיני לפלסטין היה מקובל. גם בעניין האחוזים בגדה המערבית, הפערים לא היו בלתי אפשריים. אבל הטענה שההסדר הסופי ידוע ורק צריך לחתום עליו זוהי אמרת שווא.

מדינת ישראל לא תוכל לספק את המאוויים של העם הפלסטיני לעולם. השאלה איננה כיצד היא עושה זאת אלא איך מדינת ישראל והעם הפלסטיני יכולים לחיות בדו קיום פחות או יותר ולכן אני לא משתמש במילים הגדולות האלה של הסדר ושלום וסוף הסכסוך. אלה דברים יפים ורצויים, אבל הם לא צריכים להיות בלקסיקון המציאותי.

י: אז מה המדיניות שלדעתך על ישראל לנקוט כלפי הקשר בין עזה לגדה במסגרת אותה יוזמה חד-צדדית?

א: מדיניות ה”לוחמה הכלכלית” של הממשלה הקודמת היתה רעיון אווילי. עצם הרעיון שאפשר על ידי אקט כוחני כזה או אחר להנדס חברה אחרת הוא רעיון חסר יסוד. האמריקאים נכשלו בכל מקום בו הם ניסו את זה, וגם אנחנו לא נצליח להנדס את הפלסטינים לפי רצוננו. יש פה גם בהכרח צדדים מוסריים נפסדים כשאתה אפילו מנסה לעשות את זה. טוב שירדו מזה.

הדבר הראשון שאומרים לי כשאני מציג את העמדה שלי זה “תראה מה קרה בעזה”, ואומרים שטילים יבואו גם מהגדה אחרי נסיגה חד צדדית ממנה. זה מה שיגידו גם על ההצעה לשנות את מדיניות הבידול שיש היום בין עזה לגדה [איסור על תנועת סחורות והגבלה גורפת של תנועת אנשים מעזה לגדה – לפרטים]. אז צריך להסביר שיוטל פיקוח על המעבר כדי שלא יקרה מה שטוענים שעלול לקרות.

דוקא מי שרוצה לקדם מהלכים כאלה צריך למצוא מענה לשאלות הביטחוניות האמיתיות שעולות מהם ומטרידות ישראלים ובצדק. גם למתנחלים צריך למצוא תשובה, ולא לראות בהם אויב. צריך לשכנע אותם לעבור מרצונם החופשי. לכן, אני חושב שפוליטית, רק הליכוד יכול. השמאל לא במצב לממש את העמדה הזאת גם אם הוא יקבל אותה. הימין טועה בכך שהוא חושב שאפשר לבסס יציבות רק על בסיס הרתעה ואינטרסים הדדיים, מבלי לפנות התנחלויות ומאחזים. אבל אני מודאג יותר מהייאוש שאני שומע מהרבה אנשים מהשמאל שאומרים שהכל אבוד. זו גישה תבוסתנית.

י: יש היום שתי עמדות נפוצות ביחס לעזה. מצד אחד, אלה שאומרים שצריך לנתק את עזה לחלוטין מישראל ומהגדה, להתייחס אליה כמדינת אויב, ואפילו לנצל זאת כדי לספח את הגדה ולהעניק אזרחות מלאה לתושביה. מהצד השני, רבים מתומכי רעיון “שתי המדינות” מאמינים שחיבור בין שני האזורים הוא אמנם הכרחי, אבל יכול לחכות להסדר הקבע. מה דעתך?

א: אני לא מסכים עם שניהם. א’: החיכיון להסדר קבע הוא חיכיון לסוף העולם – זה לא יקרה. ו-ב’: אין מדינת עזה בנפרד. לעולם לא יתקבל על ידי שום פלסטיני או גורם עולמי, כולל הידידותיים לנו שעזה זה יחידה פוליטית נפרדת. לכן חיבור עזה והגדה המערבית, בכפוף רק לעניין הביטחוני, יהיה חלק בלתי נפרד מחידוש הדינמיקה של שתי מדינות, וההיחלצות מהדינמיקה הנוכחית של גלישה במידרון לכיוון של מדינה אחת – שגם היא הרי תכלול בסופו של דבר עזה, שלא יהיו אשליות לגבי זה.

הקריאה להתייחס לעזה כעוד מדינת אויב כל עוד חמאס שולט בה זה המשך של ה”לוחמה הכלכלית” in other words. זאת פשוט לא מדיניות נבונה. גם אם הייתי מקבל את הטענה שלוחמה כלכלית זו מדיניות מוסרית – היא לא משיגה את המטרה שאתה מבקש להשיג, אז תרד מזה.

העניין של יחסים בין חמאס לפתח זה גם חלק מהסיפור ופה אני לגמרי לא בטוח שזה בידינו. אני לא הייתי נופל מהכסא אם אנשי פתח היו אומרים לך שהם לא רוצים לקבל סחורות מעזה זה כי זה ייטיב עם חמאס ושלטונו בעזה. אנחנו הרי רוצים שכלכלתם תפרח וורואים בזה אינטרס ישראלי אבל אני לא בטוח שזה אינטרס פתחאווי. אבל אנחנו לא שומרי הסף של אבו מאזן ותפקידנו הוא לא להשליט את פתח על פלסטין או למנוע מחמאס לשלוט על פלסטין, ישלטו מי שישלטו ואנחנו צריכים להסתדר עם זה.

מה שלדעתי יושב מתחת לרעיון הבידול זה הרצון לדחוק את הרעיון של שתי מדינות. הבידול הוא חלק מהנצחת המצב של כלום, היעדר תנועה. יכול להיות שמכל מיני סיבות כאלה ואחרות שאנשים באמת מאמינים בעניין הביטחון. יש לנו אובססיה עם ביטחון שוטף. אבל מרוב אובססיה אנחנו מאבדים קשר עין לפעמים עם הביטחון היסודי, עם הרעיון הבסיסי של שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

6 תגובות