ארכיון עבור קטגוריית 'ישראל'

היי רגע, למה לא סנקציות?

Dec 04 2013 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

ביולי האחרון, בעקבות פרסום ההנחיה החדשה של האיחוד האירופי להגבלת כל ההתקשרויות הרשמיות עם ישראל לתחומי הקו הירוק, תומר פרסיקו העלה לפייסבוק ציטוט מתוך מאמר די ישן בהארץ שבו הזכרתי את ההשפעה הפוליטית שהיתה לסנקציות כלכליות על סרביה בשנות ה-90. כמו שתומר סיכם, “הלחץ החיצוני רק הגביר את הלאומנות, את תחושת צדקת הדרך והפטריוטיות הפרימיטיבית, צמצם עוד יותר את הדמוקרטיה, ולמעשה שימש כעוד מדרגה מטה בדרך למלחמה וטיהור אתני בהם נהרגו מאות אלפים”. הפוסט שלו שכנע אותי שהבלוג הזה לא יכול למות בלי פוסט על הבלקן, ואם כבר, אז שכדאי להקדיש אותו לאותן סנקציות, שעדיין משמשות לפעמים כסיפור הצלחה, שני אולי רק לאלה שהוטלו על דרום אפריקה. מאז הגיע מז’נבה סיפור הצלחה חדש מהניילון – אירן. מימין ומשמאל הזדרזו להציג את ההסכם על השעיה זמנית של תכנית הגרעין כהוכחה ליעילותן של הסנקציות על אירן. יש מי שהסיקו מכך על יעילותן של סנקציות בכלל ושל סנקציות על ישראל בפרט. גדעון לוי, למשל, מריץ חזק בחודשים האחרונים (כאן וכאן) את הסיסמה “זה עבד כלפי אירן, זה יעבוד גם כלפי ישראל”.

בפוסט הזה לא אתייחס לשאלה האם הסנקציות על אירן “עבדו”, בעיקר כי עדיין מוקדם להכריז על הצלחה או כישלון שלהן. יכול להיות (ואני בהחלט מקווה) שבסוף יסתבר שהשילוב של סנקציות ואיום צבאי הביא לוויתור אירני על השגת נשק גרעיני. אבל בינתיים, לפני שמפזרים עוד מרשמים ל”תרופה הנוראה” (כפי שקרא לסנקציות בינלאומיות אביהן המייסד וודרו ווילסון), מומלץ להיזכר שלמרות הפופולריות שלה, היא הוכיחה את עצמה בעיקר בתחום תופעות הלוואי השליליות. גם מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה דוהה הברק בהדרגה עם השנים. דברי כפירה בדוגמא של הפלת האפרטהייד כבר כתבתי בבלוג ובאותו מאמר שתומר ציטט. בואו נראה עכשיו איך עבדו הסנקציות בסרביה.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

ככה, פחות או יותר, הבנו את הסיפור של מלחמות הבלקן בשנות ה-90 מהדיווחים בתקשורת. עם הרמת מכסה הברזל הקומוניסטי בסוף שנות השמונים מעל יוגוסלביה היא התגלתה כסיר מבעבע של לאומנות ג’נוסיידית ושנאות עתיקות יומין בין קבוצות אתניות. כמעט בין לילה, נשאבה מי שנתפסה כאחת החברות הפתוחות והסובלניות ביותר בגוש הסובייטי למלחמת כל בכל אכזרית שבה טבח, אונס וטיהור אתני היו כלי נשק מקובלים. בטרגדיה הזאת היו הרבה נבלים, אבל היתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים. בגדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע.

מעל לתמונות הזוועה בטלוויזיה ריחפה שאלה אחת: איך קרה שדווקא הסרבים – קורבנות הנאציזם, בניהם ונכדיהם של הפרטיזנים הגיבורים – הפכו להיות הפשיסטים החדשים של אירופה? אם מישהו טרח לנסות ולספק תשובה, היא לרוב ניתנה במונחים פסיכולוגיים, דתיים או אידיאולוגים. החברה הסרבית הוצגה כחברה שנדבקה בקדחת הלאומנות ושנאת האחר, שיכורה מקוקטייל קטלני של תסביכי עליונות וקורבנות. מילושביץ’ היה הסימפטום של המחלה, לא הגורם שלה. לא היתה כמעט הבחנה בינו לבין כלל הציבור הסרבי, שהוצג בצורה מונוליטית, כנטול חילוקי-דעות פנימיים. מידע שלא התאים לסיפור הזה, כמו הפגנות ענק נגד מילושביץ’ או עריקות המוניות מהצבא הסרבי, לא הגיעו אלינו אז.

הדימוי של סרביה כגוף פוליטי שהמערכת החיסונית שלו קרסה שירת אז את סדר היום החדש והפופולרי של התערבות בינלאומית תקיפה כאמצעי ליישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם ומניעת זוועות הומניטריות. סנקציות חריפות נראו כאמצעי היחיד שעשוי להרתיע את הסרבים מלממש את הטיהור האתני ורצח העם שהם, לפי הדיווחים, תכננו. לא היה מחסור בטיעונים משכנעים: אסור לנו לשתוק; חייב להיות מחיר למעשים כאלה; סנקציות כלכליות עדיפות מהתערבות צבאית; אם הם רוצים לחזור להיות חלק ממשפחת העמים המתורבתים, שיפילו את מילושביץ’. הם יסבלו כולם, אבל זה מגיע להם. ב-1992 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם הטלת סנקציות כלכליות על סרביה-מונטנגרו.

משטר הסנקציות שהופעל בין 1992 ל-1996 נחשב עד היום לאחד האפקטיביים ביותר. הוא כלל מבצע צבאי בינלאומי חסר תקדים בזמנו לאכיפת מצור ימי ויבשתי. האבטלה בסרביה גאתה, קשרים תרבותיים ומסחריים נותקו, ותחושת הבידוד הבינלאומי היתה חזקה וכואבת. אבל האם המאמץ היקר הזה הועיל במשהו להפסקת המלחמה, להגנה על זכויות אדם ולהשגת הסדר שלום?

אין ויכוח על כך שהאלימות במלחמה החריפה במקביל להידוק הסנקציות על סרביה. המצור על סרייבו, לדוגמא, הוקשח ונמשך עד 1996. הסנקציות לא מנעו מקרי הרג וגירוש המוניים, שהידוע בהם התרחש בסרברניצה על ידי כוחות סרבים-בוסנים כשלוש שנים אחרי הטלת הסנקציות. הסנקציות גם לא היוו תחליף להתערבות צבאית של נאט”ו שהלכה והעמיקה ככל שהן הורחבו.

עוד נושא שאין עליו ויכוח הוא שלסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך שנות ה-90 היתה השפעה שלילית על המצב הפוליטי במדינה בכל הקשור לדמוקרטיה וזכויות אדם. להנהגה היה קל לגלגל את האחריות על המצוקה הכלכלית החריפה, שהחלה עוד לפני הסנקציות, על המערב העוין. נבלמה התפתחותו של מעמד ביניים חזק, והכוחות הדמוקרטיים והליברלים שהיו במגמת התחזקות בתחילת שנות ה-90 שותקו והושתקו. תמיכת הציבור נדדה לימין הקיצוני, גם על חשבון מילושביץ’, שנראה פתאום כאפשרות הפחות-גרועה בסביבה. הוא, תחת אווירת המשבר והבידוד, השתלט על אמצעי התקשורת שהפכו לשופר תעמולה יעיל עבורו. הסנקציות, כדרכן, היוו כר פורה לתעשיית הברחות אדירה ולכלכלה שחורה שנשלטה במשותף על ידי ארגוני פשיעה ומקורבי השילטון. הסנקציות פגעו בעיקר באוכלוסיות החלשות, כמו מאות אלפי הפליטים הסרבים שנהרו מקרואטיה ובוסניה, וגם, באופן אירוני, בתושבי הערים הגדולות שהיו מוקדי האופוזיציה הליברלית לקו הלאומני של מילושביץ’. שיעורי תמותת תינוקות וילדים עלו באותן שנים.

הסיפור שסופר על סרביה של שנות ה-90 השתנה בעשור האחרון. אחד הרוויזיוניסטים הבולטים הוא צ’יפ גניון, שבספרו עטור הפרסים The Myth of Ethnic War הסביר בפירוט כיצד ההבנה השגויה של גורמי האלימות מצד משקיפים מערביים, וההצמדות לתפישה א-פוליטית של “רעים נגד טובים”, גרמו לכך שההתערבות המערבית במלחמה היתה לעיתים קרובות מאוד מזיקה. לפי גניון, לא התפרצות של שנאה קדמונית גרמה למלחמה בין הסרבים הבוסנים והקרואטים. להיפך. רובם המוחץ נטה לפני המלחמה לסובלנות אתנית ודתית. הרפורמות הליברליות שהוביל אז ראש הממשלה הפדרלית, מרקוביץ’, זכו לתמיכה רחבה. הלאומנות הקיצונית והאלימות שבוצעה בשמה לא שיקפו את רצון הציבור, אלא נועדו לדכא אותו.

הנקודה שעליה אין הסכמה היא מידת התרומה של הסנקציות לחתימת הסכם דייטון שסיים את המלחמה בסוף 1995. מבלי להיכנס כאן ליותר מדי פרטים, אפשר לחלק את העמדות השונות בוויכוח לשני מחנות. תומכי הסנקציות (בהם אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, את הארכיטקט הראשי של אותן סנקציות מצד מחלקת המדינה האמריקאית, או את חברי הוועדה שבדקה את הסוגייה מטעם האו”ם ומדינות אירופאיות) טוענים שהן היו גורם חיוני ומכריע בדחיפת מילושביץ’ לחתום על ההסכם. מולם, ישנם רבים הטוענים שהמשקל של הסנקציות באותה החלטה נע בין קטן לאפסי. בקיץ 1995, עם המעורבות הצבאית הגוברת של נאט”ו, מילושביץ’ הבין שמצבם של הסרבים במערכה רק ילך ויתדרדר. בנוסף לכך, לפי דיווח של דיפלומטית בריטית, דווקא האמריקאים הגמישו עמדות באותו קיץ כאשר הסכימו לכך שהסכם השלום יכלול כינון אוטונומיה סרבית בתוך בוסניה. מילושביץ’ זיהה את ההזדמנות להפוך מרודן מצורע לפיסמייקר – למנהיג היחיד שיכול לתפור את הסכם השלום, ובדרך גם להסיר את עול הסנקציות מעל בני עמו. כפי שסיכם את זה מחקר מקיף אחד, הסנקציות על סרביה הביאו “תועלת מדינית צנועה במחיר של כאב כבד לאזרחים”.

כל אחד מוזמן להחליט מי מהצדדים בוויכוח הזה משכנע אותו יותר (למי שלא שם לב, אני כבר בחרתי). הנקודה הכללית החשובה, והמוסכמת על כל חוקרי הסנקציות, הוא שמדובר באמצעי שיש לו, כמעט תמיד, השלכות פוליטיות והומניטריות שעומדות בסתירה לערכים שבשמם נוהגים להשתמש בו. מוסכם גם שהוא מצליח להשיג שינוי חיובי בהתנהגות של מדינות לעיתים רחוקות ולכן יש לשקול בזהירות את התועלת שלו אל מול הנזק שהוא עלול לגרום לכלל האוכלוסיה. ב”זכויות אדמית” אנחנו קוראים לזה הבחנה ומידתיות.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

אני משער שגדעון לוי ורוב הישראלים האחרים שקוראים לעולם להתחיל לפסוע בשביל הסנקציות כלפי ישראל מעריכים נכון שבשום מקרה לא ייווצר כאן משבר הומניטרי מהסוג שגרמו סנקציות בסרביה, עירק או האיטי בשנות ה-90. הם כמהים רק למשהו שיסדוק, אפילו במעט, את האדישות של הישראלים כלפי הסוגיה הפלסטינית; שיפוצץ את בועת ה”עניינים כרגיל” המרחפת קרוב כל כך למציאות מקוממת כל כך. הסכנה שממנה הם נוהגים להתעלם היא שתחת סנקציות, היכן שיש היום אדישות יצמחו עוד זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ. אולי מדובר במיעוט שמאמין במנטרה המהפכנית שלפני שיהיה טוב יותר צריך להיות הרבה יותר רע. הבעיה היא שיש מי שמקשיב להם וחושב שמדובר בהמלצה מלומדת כיצד ניתן לחלץ את הישראלים והפלסטינים מהמבוי הסתום, ולא איך לדרדר אותם למקומות אפלים יותר.

9 תגובות

בנאומים תעשה לך מלחמה

May 24 2013 פורסם מאת בקטגוריות ארצות הברית,ישראל,משפט בינלאומי

הנאום שנשא היום אובמה שוב הראה שגם בפוליטיקה פשוט זה יפה. פשוט יכול להיות גם מעמיק ומתוחכם. פשוט לא חייב להיות קצר ובטח שלא פשטני. פשוט זה למשל העקרון הדמוקרטי שמנהיג צריך לתת דין וחשבון לציבור שאותו הוא נבחר לשרת. עיקרון שנשאר תקף גם בנושאים הרגישים והסבוכים ביותר, ואולי במיוחד בהם. זה גם די פשוט לראות את התועלת בכך שהוא ולא אחר יפרט באריכות ובגילוי לב כיצד מדיניות הביטחון שהוא נוקט היא יעילה, חוקית ומוסרית. בלי לחכות לוועדת חקירה ובלי לתת לפרקליטות להזיע על זה לבד בבג”ץ. בלי לבטל כל ביקורת כצבועה או תמימה ובלי לנסות לנצח בוויכוח באמצעות הפיכתו לבלתי לגיטימי. פשוט לצאת ולהסביר. לא הסברה, הסברים. לא טענות, טיעונים.

אובמה הואיל בטובו לשאת את הנאום הזה בדיוק בשבוע שבו התפרסם מאמר שכתבתי שמנתח את התפקיד האסטרטגי המרכזי שמילאו נאומים מהסוג הזה בתפישת הביטחון שהוא גיבש. בין הנאום הראשון בסדרה, שנשא הנשיא לפני ארבע שנים בדיוק, לבין נאומו היום נישאו עוד כתריסר נאומים דומים על ידי היועצים הבכירים ביותר של הממשל בענייני ביטחון ולוחמה בטרור. המאמר המלא, שפורסם בכתב העת “צבא ואסטרטגיה” של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), זמין כאן. בפוסט הזה אני מביא בערך שליש ממנו, בכמה חתיכות, עבור מי שמעדיף קריאה קצרה יותר אבל עם חורים. החלק שמובא כאן כמעט במלואו הוא סוף המאמר, שבו אני מסביר מדוע לדעתי אסטרטגיה דומה היא אפשרית וכדאית גם בישראל.

קטעים מתוך: “שקיפות משפטית כאסטרטגיית ביטחון לאומי

[…]

ביטול “הבחירה הכוזבת”

“מאז ה-11 בספטמבר”, אמר המועמד אובמה בינואר 2008, “הממשל הנוכחי [של הנשיא בוש] הציב בחירה כוזבת בין החירויות שאנחנו מוקירים לבין הביטחון שאנחנו דורשים”. הוא התריע על כך ש’רוח המפקד’ שנשבה מהבית הלבן במהלך שמונה שנים הביאה את אמריקה למשבר לגיטימיות פנימי ובינלאומי, שפגע קשות במעמדה והקשה על יכולתה להיאבק בטרור ביעילות. חודשים ספורים אחרי שנבחר פרס הנשיא אובמה את האלטרנטיבה שלו בנאום שנשא בארכיון הלאומי ב-21 במאי 2009.

בבסיס ה”אני מאמין” שהוא פירט באריכות עמדה הקביעה שאחריותו העליונה כנשיא לשמור על ביטחונו של העם האמריקאי אינה עומדת בסתירה למחויבותו לשמור על הערכים הדמוקרטיים ועל ערכי מוסר אוניברסליים, כפי שהם מוגדרים בחוקה ובחוק האמריקאי והבינלאומי. מה שדרוש אינו איזון בין ביטחון לערכים, אלא נחישות לא להתפשר על אף אחד מהשניים, מתוך הבנה שבטווח הארוך הם מחזקים זה את זה וחיוניים זה לזה. הוא הדגיש ששמירה על עקרונות אינה מותרות, וציות לחוק אינו מעמסה. אלה הם “נכסי הביטחון הלאומי הטובים ביותר שלנו”, במיוחד במלחמה נגד אויב חמקמק שאינו מחויב לאותם חוקים וערכים.

[…]

חציו השני של הנאום הוקדש לתחום נוסף שבו ביקש אובמה להיבדל מקודמו – שקיפות. העימות מול אויב כמו אל-קאעדה מעורר באופן מובן שאלות אתיות מורכבות. הדרך שהוא הציע להתמודד איתן היא להסביר כל מה שניתן להסביר, ולהשקיע זמן ומשאבים כדי לשכנע את האמריקאים לתת אמון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמנגנונים המפקחים על הפעולות שננקטות למען ביטחונם. למטרה זו כלל הנשיא בנאומו הבטחה לעולם לא להסתיר את האמת רק משום שאינה נוחה, ותמיד לשתף את הציבור בשיקולים שעמדו מאחורי החלטתו לפרסם או לא לפרסם מידע כלשהו. שמירה על סודיות בצורה שקופה יותר מעוררת פחות חשדות ותיאוריות קונספירציה מהסוג שאפיינו את תקופת ממשל בוש, שבה “הרגישו האמריקאים לעיתים קרובות שחלק מהסיפור הוסתר מהם שלא לצורך”.

[…]

לשני הנושאים המרכזיים בנאום – חוקיות ושקיפות – ייחס אובמה תפקיד כפול: הן משמשות כמנגנוני בקרה הכרחיים על בעלי כוח וסמכות אבל גם כמקורות ללגיטימציה, החיונית לא פחות עבורם. לתפיסתו, כל עוד התפיסה בציבור היא שחוקיות ושקיפות מנוגדות לביטחון, המדינה תישאר במצב שבו הדמוקרטיה שלה שברירית ומרחב הפעולה שלה מוגבל.

[…]

אולם, אם היו לנשיא הטרי ציפיות שבנאום אחד הוא יצליח “למסגר מחדש את הוויכוח”, נכונה לו אכזבה. מימין ראו בהצהרותיו  אישור לטענות בדבר היחס ה”חלבי” שלו למלחמה בטרור, והתגובה מצד ארגוני זכויות אדם הייתה צוננת לא פחות. העיתונאי דניאל קליידמן תיאר בספרו פגישה שערך אובמה עם הדמויות המרכזיות בקהילת זכויות האדם האמריקאית יום לפני הנאום, ובה הוא פרס בפניהם את עיקרי משנתו. לפי הדיווח, האירוע הסתיים בטונים צורמים. המשתתפים, שהוזמנו גם לצפות בנשיא נואם למחרת, בחרו לא להגיע.

“הנאומים הקאנוניים”

גם בנאום הזכייה שלו בפרס נובל, בדצמבר 2009, חזר אובמה והדגיש את התועלת שבציות לחוק בזמן מלחמה, אבל השינוי התפיסתי שהוא ניסה לקדם התחיל להיות מורגש רק כאשר לנאומיו שלו נוספו בהדרגה נאומים של דמויות בולטות נוספות מהצוות המשפטי של הממשל. כולם השתמשו בנאומי הנשיא כנקודת מוצא וציטטו אותם בהרחבה, אבל כל דובר הרחיב והעמיק את הדיון בסוגיות הערכיות והמשפטיות שנוגעות לתחום האחריות שלו, או שהיו בכותרות באותו הזמן.

[…כאן מגיעה הסקירה של הנאומים ואחריה ניתוח של מידת ההשפעה שלהם…]

סדרת הנאומים לא שלהבה את הציבור הרחב, אבל היא הותירה רושם חיובי על קהלים בעלי השפעה בעולם המשפט, באקדמיה, בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים. לאלה, בתורם, הייתה השפעה ניכרת על השיח הציבורי. הצגתן של עמדות משפטיות סבוכות באופן פשוט ונגיש לציבור סיפקה לגיטימציה לא רק לפעולות הממשל, אלא גם למערכת המשפט ולחוק האמריקאי והבינלאומי בפני עצמם.

בשנת 2013 צפויה אסטרטגיה זו לעמוד במבחן רב-משמעות בזירה הבינלאומית. בחודש ינואר הכריז חוקר מיוחד של נציבות זכויות האדם של האו”ם, בן אמרסון (Emmerson), על פתיחת חקירה מקיפה שתבחן את החוקיות של הריגות ממוקדות מהאוויר. יהיה זה מעניין לראות, האם העובדה שיועצי הקדנציה הראשונה של אובמה הקדימו והציגו באופן יזום מערך טיעונים סדור ומנומק תסייע להרכב של הקדנציה השנייה להתמודד טוב יותר עם אתגר משפטי, תקשורתי ודיפלומטי מסוג זה.

גם התלהטות המחלוקת סביב סוג אחד של פעילות צבאית לא תפחית בהכרח מההשלכות העמוקות וארוכות-הטווח של מדיניות אובמה. בהנהגתו גובשה והוטמעה פילוסופיה פוליטית שמגדילה בצורה משמעותית את מידת הכפיפות של סמכויות הנשיא בענייני ביטחון לאומי לחוק האמריקאי והבינלאומי. בעזרת אנשי ונשות צוותו הוא הדגים מודל שבו הממשל כבול יותר לחוק, ובאותו הזמן חופשי יותר לפעול בגבולות החוק; חשוף יותר לביקורת עניינית ולגיטימית אך מוגן יותר מפני ביקורת עוינת.

[…]

לקחים לישראל

למקבלי ההחלטות בישראל יש כמה סיבות טובות לחשוב היטב לפני שהם מאמצים אסטרטגיה משפטית-ציבורית זהה לזו שתוארה כאן. ישראל היא מדינה קטנה, האיומים על ביטחונה רבים וקרובים, מרחב הטעות שלה מצומצם והרגישות שלה לאובדן חיילים ולשבויים היא גבוהה. אין לה יכולת או יומרה “להנהיג את העולם החופשי” או לעמוד בראש קואליציות גדולות. היא חשופה הרבה יותר מארצות-הברית למהלכים מדיניים ומשפטיים במוסדות בינלאומיים, ובחלקם אין לה כיום סיבה לצפות ליחס הוגן. המשפט הבינלאומי נתפס על ידי רבים כאן כנשק שמופעל בצורה צינית ובלתי-הוגנת על ידי גורמים עוינים לישראל, במטרה להכפיש ולהחליש אותה. נוסף לכל אלה, המציאות המשפטית הסבוכה מעבר לקו הירוק ושאלות חוקתיות מהותיות שממתינות להכרעות פוליטיות עשויות לחסום גם שאיפה כנה להציג חזון משפטי שלם, קוהרנטי ומשכנע.

למרות כל זאת, כדאי לשים לב לכמה נקודות דמיון. כמו ממשל בוש בזמנו, גם ממשלת ישראל סובלת ממשבר לגיטימציה חריף שמגביל את יכולת התמרון המדינית והצבאית שלה. גם בישראל, הרוח הנושבת מהדרגים המדיניים והצבאיים היא שבסוג העימותים שבהם נתונה ישראל צריך לפעמים לבחור בין ביטחון לבין החוק (או לשנות את החוק). לישראל, בדומה לארצות-הברית, יש יסודות ערכיים שמהווים מצפן מוסרי. אלה נטועים עמוק בדת היהודית, בערכים האוניברסליים של ההשכלה ובתפקיד ההיסטורי ששמור לסיפור היהודי בהתפתחותם של המשפט הבינלאומי ושל המודעות לזכויות אדם אחרי מלחמת העולם השנייה.

[…]

תארו לעצמכם מציאות שבה הטיעון המשפטי שמצדיק פעולה או מדיניות בעלת אופי ביטחוני מוסבר במלואו לציבור לפני הצגתו בבית המשפט; קודם שמוגשת העתירה ולא בתשובה אליה; על ידי גורם משפטי בכיר ולא פרקליט אנונימי; ישירות לאזרחי ישראל ולא בפני ועדות כאלה או אחרות; בשפה פשוטה ולא פתלתלה; וכחלק ממסגרת משפטית רחבה וסדורה ולא כמענה לאתגר נקודתי. תארו לעצמכם את הפרקליט הצבאי הראשי מתאר בנאום פומבי את תהליך קבלת ההחלטות לפני אישור תקיפה מן האוויר או הצבת מחסום, או את היועץ המשפטי לשב”כ מסביר לסטודנטים למשפטים מהם הקריטריונים לאישור מעצר מנהלי, ומהו מנגנון הפיקוח על ההחלטות האלה. דמיינו סרטון ביו-טיוב של נאום היועץ המשפטי של משרד החוץ על המסגרת המשפטית שבתוכה נקבעת מדיניות ישראל בגדה המערבית וכלפי רצועת עזה. תארו לכם את מסיבת העיתונאים שבה מודיע שר הביטחון על החלטתו לקבוע נקודת איזון חדשה בין הצורך להסתיר מידע מבצעי מהאויב לבין הצורך לחשוף לעיני הציבור עד כמה שניתן את הסטנדרטים שלפיהם פועלים בשמו ולמען ביטחונו. ולסיום, תארו לכם שאת כל המהלך המשפטי-ציבורי מוביל ומתאם משרד ראש הממשלה. האם יוזמה כזאת תפגע בביטחונה של ישראל או תחזק אותו?

אין ספק ששינוי כזה דורש מנהיגות ומאמץ משותף של משרדי ממשלה שונים. אולי אין זה מקרה שהקמפיין שתואר כאן הובל על ידי ממשל אמריקאי שבו הנשיא הוא פרופסור למשפט חוקתי, והוא מוקף במשפטנים. בכהונתו הראשונה היו יועץ הנשיא לביטחון לאומי, סגן הנשיא, היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא, מזכירת המדינה, שר הביטחון והשר לביטחון המולדת – כולם עורכי דין בהכשרתם.

עם זאת, אם בסיוע מלמעלה או בלעדיו, הכוח לקדם מסגור מחדש של הוויכוח הציבורי נמצא בידיהם של כל מי שנוטלים בו חלק. בידי אנשי צבא ומומחים לביטחון הכוח לבסס את המודעות לכך שציות לחוקים ושמירה על הערכים הם נכסים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. הם יכולים גם לתרום לעיצוב נורמות משופרות של שקיפות במערכות הביטחוניות. ליועצים משפטיים הכוח לדחוף לפרסום הטיעונים המשפטיים של המדינה באופן יזום, מסודר ונגיש, גם, או בעיקר כלפי נושאים השנויים במחלוקת. לארגוני זכויות אדם הכוח להוכיח שמחויבות בלתי-מתפשרת לחוק ולערכים יכולה ללכת יד ביד עם התייחסות רצינית לדאגות ביטחוניות ולמורכבויות המבצעיות והאתיות של עימותים אסימטריים. למכוני מחקר ולמוסדות אקדמיים הכוח לחזק את הזיקה בין מחקרי ביטחון לאומי למחקר בנושאי משפט וזכויות אדם. עבור רוב מכריע מקרב כל אלה מדובר במתן ביטוי לאמת שבה הוא כבר מאמין: בטווח הארוך, אי-אפשר לשמור על ביטחון ללא ערכים, ואי-אפשר לשמור על ערכים ללא ביטחון.

2 תגובות

בעיית השטף הגדול

May 16 2013 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הגירה,ישראל,משפט בינלאומי

אפשר היה לחשוב ששר פנים שעד לפני רגע היה שר החינוך יתמודד קצת אחרת עם סוגיית מבקשי המקלט. למשל, שלפני כל פעולה שהוא נוקט בעניינם הוא יחשוב גם על התלמידים שממש עכשיו לומדים לקראת הבגרות בהיסטוריה דבר או שניים על סגירת גבולות, נניח על וועידת אוויאן. הרגע ההוא שבו, דקה לפני המלחמה הגדולה, עלו בזה אחר זה נציגי מדינות מכל העולם ואמרו שארצם אינה יכולה לקלוט אליה עוד פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה. המספרים פשוט גדולים מדי, הם הסבירו בצער. עניי עירנו קודמים.

אז לא, השנה אינה 1938, באפריקה לא שולטת גרמניה הנאצית, וישראל היא לא בריטניה או צרפת של אז. אבל ישראל היא גם לא סתם עוד מדינה שמתמודדת עם שאלות קשות הנוגעות להגירה. להגבלות הגירה שמור מקום מיוחד וכאוב בהיסטוריה שלנו, ולכן טוב יעשה גדעון סער אם כל התבטאות שלו בנושא תשקף את העובדה הזאת.

אם כך הוא ינהג, התועלת תהיה לא רק סמלית. יש סיכוי טוב שהוויכוח סביב מבקשי המקלט מאפריקה יוכל אז להתמתן ולהניב פתרונות יצירתיים. בשנים האחרונות, הוויכוח הזה נראה כמו מאבק בין שתי עמדות קשות לעיכול – בין הבלתי-מוסרי לבלתי-אפשרי. מצד אחד, עמדו הפוליטיקאים, ובראשם שר הפנים היוצא, שהעבירו מסר די ברור ולפיו כל האפריקנים שמגיעים לגבול מסיני הם “מהגרי עבודה” ולכן אסור לתת לאף אחד מהם להיכנס לישראל. את מי מהם שכבר נכנס צריך לסלק. וכל זה בסדר, כי אין שום סיבה להרגיש מחויבים ל”ניירות שנחתמו באו”מ או באירופה ונמצאות לא רלבנטיות לאזור ולישראל במיוחד” (כך במקור, דו”ח וועדת סופר, שזכה כבר לתואר הראוי לו: טוקבק).

עמדת הנגד שהתגבשה מהצד השני נשמעה לרוב בערך כך: ישראל חייבת לאפשר לכל אדם שמגיע אל גבולותיה ומבקש בתוכם מקלט להיכנס ולזכות בגישה להליך בדיקה פרטני (refugee status determination או RSD) שבו יוכרע אם הוא זכאי למעמד של פליט או לא. עד שיושלם ההליך, על המדינה להעניק לו חופש תנועה מלא, אישור לעבוד כחוק, וזכאות לשירותי בריאות ורווחה היכן שיבחר לגור. זה, כך נאמר, הסטנדרט שבו עומדות “מדינות מתוקנות”, זה מה שדורשת אמנת האו”ם בדבר מעמדם של פליטים שעליה חתמה ישראל, וגם נציבות האו”ם לפליטים שאחראית על הפרשנות והיישום של האמנה (UNHCR) חושבת ככה.

הבעיה היא שלא צריך להיות אלי ישי או ארנון סופר בשביל להסתובב עם תחושה אינטואיטיבית שהליך בדיקה פרטני של כל בקשת מקלט כפי שדורשת האמנה אינו בר יישום בכל המקרים. למעשה, הסוגיה הזאת מלווה את דיוני נציבות האו”ם לפליטים כבר לפחות חצי מאה. הדיון מתמקד בדרך כלל במקרים בהם מדינה ניצבת בפני “שטף גדול” של בני אדם (mass influx או  large-scale influx). השתייכות לקטגוריה הזאת, לפי הגדרה של הנציבות מ-2001, נקבעת לפי היחס בין גודל ומהירות השטף לבין גודל שטחה של המדינה הקולטת ומידת היכולת שלה לבצע הליך בדיקה פרטני להכרה בפליטים. במילים אחרות, אותו מספר של מבקשי מקלט יכול להיחשב “שטף גדול” במקרה אחד, אבל לא במקרה אחר. ובמילים מעטות יותר: הנסיבות כן חשובות.

Ξ┤┴┬┴┬┴┬┴├Ξ

אין באמנת האו”ם מ-1951 ובפרוטוקול שהתווסף אליה ב-1967 הנחיות ספציפיות להתמודדות עם בקשות מקלט המוניות. עם זאת, במהלך השנים התפתחה נורמה בלתי-רשמית של הליך מקוצר להכרה בפליטים במקרים כאלה, הידועה בכינוי prima facie. כבר ב-1965, בזמן הדיונים על גיבוש הפרוטוקול הנ”ל, כתב נציב האו”ם לפליטים דאז פליקס שניידר שלאור הניסיון “עשוי להיות יתרון בכך שלהגדרות הקיימות [של הסטטוס “פליט” באמנה –  י.א.] יתווספו קריטריונים מסוימים להכרה prima facie קבוצתית”. למרות זאת, המונח “פרימה פסי” אינו מופיע עד היום באף החלטה רשמית של הנציבות ועדיין אין הגדרה מוסכמת וברורה לגבי ההליך שהוא מייצג. העובדה הזאת די מדהימה לאור הערכות שאפשר למצוא במחקרים ולפיהן רוב מוחץ מכלל הפליטים המוכרים בעולם הוכרו במתכונת כזו או אחרת של פרימה פסי, ולא במתכונת של RSD. אלה שאני מצאתי, בעיקר מהעשור האחרון, נעות בין שני שלישים ל-99% מהפליטים. לפי הנתונים הרשמיים של הנציבות ל-2011 (אם אני קורא אותם נכון באקסל הזה), על כל אדם אחד שהוכר כפליט בהליך פרטני הוכרו ארבעה אנשים בהליך קבוצתי. מדובר בכ-800,000 מקרי פרימה פסי בשנה אחת, כולם באפריקה ובאסיה (הטבלה בלשונית 3).

ההגדרות והנורמות שגובשו במסגרת האו”ם בשנות ה-50 וה-60 התבססו בעיקר על הניסיון האירופאי, ונתפשו בעיני מדינות באפריקה כבלתי מתאימות לגלי המהגרים והפליטים שאתם הן נאלצו להתמודד. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לאותה הצעה בלתי-ממומשת של שניידר, וזה גם מה שהביא את ארגון אחדות אפריקה (ה-OAU, שב-2002 הפך לאיחוד האפריקאי, ה-AU) לגבש אמנה נוספת לפליטים ב-1969. עשר שנים אחר כך קראו מדינות אפריקה לגיבוש “פרקטיקות של הכרה קבוצתית” בפליטים, וגם נציבות האו”ם הצטרפה לקריאה הזאת החל מראשית שנות ה-80. ב-1981 קיבל הוועד המנהל של הנציבות (שלהחלטותיו אין תוקף מחייב) את החלטה מספר 22 שעסקה בהגנה על מבקשי מקלט במצבים של שטף גדול. הצהרת קרטחנה (Cartagena) של מדינות מרכז אמריקה מ-1984 אימצה אותה.

החלטה 22 מציעה שבמצבים כאלה תינתן עדיפות לכך שהמדינה הראשונה שקולטת את ההמונים תעניק להם הגנה, לפחות באופן זמני. בהמשך, מוצעת רשימה של “חובות מינימליות” שיש להעניק במסגרת ההגנה הזמנית. הרשימה כוללת זכויות יסודיות (מזון, מקלט, גישה לבתי משפט, וכו’) ואת עקרון אי-ההחזרה, אבל כלולה בה גם הכרה בסמכותה של המדינה הקולטת לקבוע את מקומם ולהגביל את תנועתם של מבקשי המקלט בשל שיקולים של בריאות הציבור, הסדר הציבורי, וביטחון. ההחלטה קובעת גם שאסור להעניש (penalize) את בני האדם המוגנים על כך ששהותם במדינה אינה חוקית, ויש להתייחס אליהם כ”אנשים שמצוקתם הטראגית מחייבת הבנה וחמלה באופן מיוחד. אין להתייחס אליהם באופן אכזרי, בלתי- אנושי או משפיל”. כך נולד המושג של “הגנה זמנית” (temporary protection או TP).

שתי הקטגוריות של הגנה קבוצתית שהתפתחו שונות מהותית זו מזו. בעוד שהכרה פרימה פסי מעניקה בדרך כלל מעמד די קרוב (אבל לא זהה) למעמד של פליט על פי האמנה, הגנה זמנית רחוקה מלהעניק מעמד כזה. מבין שתיהן, כאמור, זכתה רק הגנה זמנית להגדרות ולפרשנויות מפורטות יחסית מצד נציבות האו”ם לפליטים בשלושת העשורים האחרונים. הגנה זמנית קיבלה ביטוי גם בחקיקה של מדינות ובהסכמים אזוריים, אולם נכון להיום עדיין אין קונצנזוס בינלאומי על תשובות לשאלות כמו: באילו מקרים הגנה זמנית תקפה? מה בדיוק כוללות אותן חובות מינימליות שעל המדינה הקולטת להעניק לקבוצה המוגנת? כמה זמן זה “זמני” ומה קורה כשהוא נגמר?

אפשר לומר, אם כן, שמאז שהיא נוסחה, אמנת האו”ם בדבר מעמדם של פליטים עמדה תחת לחץ הולך וגובר להתעדכן ולהרחיב את מגוון הכלים שהיא מציעה למדינות. נציבות האו”ם ניסתה במקרים רבים לקדם רפורמות וחידושים, אבל כוחה לעשות זאת מוגבל. אחד הביטויים המובהקים ביותר לאתגר הזה הוא נאום מ-2011 של אריקה פלר (האם מדובר בשושלת של מגיני פליטים?), בכירה בנציבות , שבו היא התמודדה עם הביקורת הגוברת לרגל יום ההולדת ה-60 של האמנה. פלר סקרה בכנות מרשימה את התחומים שבהם האמנה, והמשפט הבינלאומי באופן כללי, מתקשים לספק תשובות ברורות. היא קבעה שהאמנה עדיין חיונית ורלבנטית, אבל גם שהיא דורשת “חיזוק” משמעותי.

אחת מכיווני הפיתוח שמציעה פלר (בעמוד 9) הוא להתייחס ל”מקלט” ול”פליטוּת” כדברים נבדלים. לא כל מתן מקלט חייב לכלול הכרה בפליטות. יש סיבות רבות להעניק הגנה באופן פרטני או קבוצתי שאינן מכוסות על ידי האמנה. מסגרות חדשות כאלה, היא דיווחה, נמצאות בבחינה. פלר התוודתה שמדובר בסטייה מעמדתה בעבר. לדבריה, היא נהגה לטעון ש”אין הבדל בין בעיית הפליטים לבעיית מתן המקלט (asylum) שיצדיק את ההבחנות שנעשות ביניהן… פליטה היא פליטה, אם היא חלק משטף גדול לתוך מדינה שכנה או שהיא הגישה בקשה לאחר כניסה לא שגרתית למדינה שהיא בחרה בהמשך הדרך”.

Ξ┤┴┬┴┬┴┬┴├Ξ

גל ההגירה מאפריקה דרך סיני משנת 2006 בהחלט מועמד, לפחות בתקופות מסוימות שלו, לתואר “שטף גדול”. ישראל לא הייתה יעד להגירה יבשתית גדולה מאפריקה עד אותה שנה ולכן גם לא פיתחה כלים חוקיים, לוגיסטיים ומנהליים להתמודדות עם מספרים גדולים של מבקשי מקלט. המספרים אמנם התחילו בקטן, אבל הם עלו ככל שהשתכללו רשתות ההברחה וככל שגדלה הקהילה הקולטת בתוך ישראל. החשש והבהלה נבעו פחות ממספר המהגרים שכבר נכנסו לישראל ויותר מהמספרים שעשויים לבוא בעקבותיהם אם המגמה תימשך. זהו בדיוק הפחד שעומד מאחורי הגבלות על הגירה מאז שהן קיימות, גם ביחס למהגרים יהודים.

אני מנחש שהרשויות בחרו לא להעניק הכרה פרימה פסי כי היא מעניקה מעמד של כמעט-פליט, וכשהמספרים המשיכו לגדול הן זנחו אפילו את הסטנדרט הנמוך יותר של הגנה זמנית, אולי מפני שנהוג להתנות את הלגיטימיות שלו בהגבלה מראש בזמן (עד 5 שנים לפי עמדת הנציבות, שאחריהן על המדינה לספק פתרונות קבועים יותר). מה עשו? המציאו קטגוריה חדשה – “אי-החזרה קבוצתית”. כך, בעזרת ננו-משפטולוגיה מתקדמת, הצליחו בפרקליטות ובמשרד הפנים לקחת את צורת ההגנה המינימליסטית ביותר המוכרת ולהקטין אותה עוד יותר. מה שהכי מרשים זה שגם בתוך שבב ההגנה המיקרוסקופי הזה הם הצליחו לשמר את העמימות ולא לפרט, אפילו לא בפני בית המשפט העליון, אילו זכויות בדיוק כולל המעמד המשפטי פורץ הדרך הזה. גם השופטים, שאינם בדיוק פעילים למען עולם ללא גבולות, לא אהבו את זה.

מאידך, רבים ממבקריה של עמדת המדינה שומרים גם הם על מידה לא מעטה של עמימות. לא ברור, לפחות לא לי, היחס שלהם כלפי האפשרות שישראל תאמץ מודל כזה או אחר של הגנה קבוצתית במקרים של הגירה המונית, כפי שעשו בחקיקה ובמעשה “מדינות מתוקנות” באירופה וגם ארה”ב. אני לא זוכר שנתקלתי בהתנגדות מפורשת לכך מצד הדמויות והארגונים הפועלים למען פליטים בישראל, אבל הדרישה הרשמית שלהם, עד כמה שאני מצליח לראות, ממשיכה להיות ל-RSD מלא, לכולם, בכל כמות ובכל מצב.

זה טבעי שככל שהעמדה של רשויות המדינה חשוכה יותר, כך מתחזק הרצון להציג מולה עמדה בלתי-מתפשרת מבחינה מוסרית ולגבות אותה בפרשנות מקסימליסטית של החובות שמטיל המשפט הבינלאומי. ייתכן שקיים גם חשש שמא מתן הכשר לצורות של הגנה קבוצתית יבוא על חשבון תיקון הסטנדרטים הירודים של מנגנון ה-RSD  בישראל, או שהוא יקהה במשהו את הביקורת המוצדקת על “חוק המסתננים” המביש. אבל יש סכנה בדיון ציבורי שעלול ליצור את הרושם שבין העמדה המינימליסטית של המדינה לעמדה המקסימליסטית של מבקריה אין טווח של אפשרויות שבתוכו ניתן לחפש נקודה שנמצאת בתוך גבולות החוק, המוסר והאפשר. הוא הופך למאבק של “הכול או כלום”, עם יתרון מובנה ל”כלום”.

גם הניסיונות שאני מכיר (ובודאי יש עוד שאני לא) לקדם גישה פרגמטית לנושא נוטים לא להתייחס להגנה קבוצתית או להתייחס אליה באופן שונה מכפי שדנים בה במקומות אחרים. למשל כאן, לא ברור על סמך מה מצהיר הכותב ש”החוסים תחת “הגנה קבוצתית” אמורים ליהנות מכלל הזכויות המוקנות לפליטים”. גם בנייר עמדה שהפיק מרכז מציל”ה קיימת התייחסות רק לאמנה ול-RSD בתור מנגנוני מתן מקלט העומדים לרשות המדינה, ורק נאמר באופן כללי ש”שינוי דרמתי בנסיבות ובמספר הבקשות למקלט יחייב חשיבה מחודשת גם לגבי המדיניות.” הצעת החוק של דב חנין מ-2009 אמנם מציינת קטגוריה של “חוסה מדיני זמני”, אבל נראה שאין בינה לבין סטטוס של פליט כל הבדל מבחינת הזכויות הניתנות.

לא בטוח עד כמה וועידת אוויאן הייתה נראית אחרת לו היו ב-1938 מנגנונים בינלאומיים מוסכמים להתמודדות עם מקרים של הגירה המונית כפויה. מה שבטוח הוא שהצורך בפתרונות כאלה נשאר ללא מענה מספק גם היום. הגאופוליטיקה וההיסטוריה של ישראל מספקות לה בערך אלף סיבות טובות לקחת חלק פעיל במאמץ הבינלאומי הנמשך לפתח אותם. בהקשר הזה, כדאי לקחת בחשבון שהניסיון של מדינות באפריקה ובאסיה הוא מקור טוב להשוואות ולהפקת לקחים, לפחות כמו הדוגמאות של צפון אירופה, צפון אמריקה או צפון אוסטרליה.

כיוון כללי אחד שכדאי לדעתי לבחון הוא של הבחנה בין השטף שהיה לשטף שיהיה. לאפשר לאריתראים ולצפון סודאנים שכבר נכנסו לישראל לחיות בה בחופשיות ולהתפרנס בצורה רשמית ומכובדת, ובמקביל להיערך מבחינה חוקית ולוגיסטית למתן הגנה זמנית מצומצמת יותר מבחינת זכויות – אבל כזאת שמבטאת “הבנה וחמלה באופן מיוחד” – לקראת השטף הגדול הבא. שר הפנים החדש יכול עדיין לסטות מהכיוון שבו הוא פתח את כהונתו ולהחליט להוביל דיון ציבורי פתוח ואמיץ על חקיקה כזאת. במקביל הוא יוכל להגדיר סטנדרטים גבוהים להליכי RSD שיהיו פתוחים לבקשות מקלט של מי שנמצאים מחוץ למסגרת של הגנה קבוצתית. אם את כל המהלך הזה הוא ינהל תוך הפגנת מחוייבות לשקיפות וכבוד להיסטוריה, קשה לי לחשוב על מורשת חינוכית מפוארת יותר שהוא יוכל אי פעם להשאיר.

Ξ┤┴┬┴┬┴┬┴├Ξ

והערה צדדית לסיום: בתקופה האחרונה גוברות התחזיות שימי הרודנות של איסאייס אפוורקי באריתריאה מתקרבים אל קיצם. ישראל יכולה לנסות לקדם את החיובי יותר מבין התרחישים האפשריים של השינוי השילטוני במדינה. היא יכולה למשל לנסות לשכנע את ארצות הברית לפעול להסרה הדרגתית של הסנקציות הכלכליות המיותרות תמורת רפורמות. לאריתריאה יש פוטנציאל להיות לכהונה השנייה של אובמה מה שבורמה הייתה לכהונתו הראשונה. בנוסף, ישראל יכולה לנסות לתרום לסיום הסכסוך בין אתיופיה לאריתריאה, שעם שתיהן היא מנהלת יחסים דיפלומטיים. ראש ממשלת אתיופיה, יריבו הוותיק של אפוורקי, נפטר בשנה שעברה, וגם סומאליה, עוד שדה מאבק בין שתי המדינות, יציבה יותר עכשיו עם ממשלה חדשה. בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הגירות המוניות היא לפתור את הסיבות שגרמו להן. אבל בשביל זה צריך משרד חוץ מתפקד.

* אני רוצה להודות למעין נייזנה על הערות מועילות מאוד שהיא העירה על טיוטה ראשונית ודי מבולגנת של הפוסט הזה.

3 תגובות

על מילת ה-א’ ותכנית ב’

Dec 25 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

לפעמים אני לא יודע עם מי אני מסכים פחות, עם אלה שמשווים בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד או עם אלה שאומרים שאסור להשוות. לפני שאתייחס לקבוצה הראשונה, אני מרגיש צורך, בתור חובב השוואות, להגיד משהו לאנשי ה”אסור להשוות”. זה לא אתם, זו המילה הזאת “להשוות”. היא מבלבלת את כולנו כי היא יכולה לתאר גם קביעה כמו “רמי ועוזי זהים” וגם תהליך שבו אני בוחן את הדומה והשונה בין רמי ועוזי, ואולי אפילו מגיע למסקנה שחוץ משם פרטי מיושן, אין להם אפילו תכונה אחת משותפת. למעשה, סביר להניח שלא הייתי יודע את זה אם לא הייתי עורך ביניהם השוואה. לכן, בואו נסכים שגם בשביל להבדיל אלף אלפי הבדלות, חייבים להשוות. בואו נסכים גם שהבחירה למה להשוות ואיך נעשית בדרך כלל במטרה לשרת עמדה פוליטית מסויימת.

וזה מוביל אותי לביקורת על ז’אנר המאמרים שמשווים בין ישראל לדרום אפריקה, שאליו אני עומד להצטרף עוד כמה שורות. הבעיה העיקרית בעיניי היא לא בעצם ההשוואות או במסקנות שלהן (למרות שעל רבות מהן אני חולק) אלא במה שנראה לי כמו בחירה טקטית באפרטהייד כאמצעי הפחדה שמטרתו לעורר את “השמאל הרדום”. לדעתי הטקטיקה הזאת לא תעבוד, והיא אף עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה. חוץ מזה, יש דרך אחרת. כדי להסביר את כל זה, הרשו לי לפתוח בהשוואה לדרום אפריקה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

הרושם הכללי שאפשר לקבל מהסיפור המקובל על דרום אפריקה היא שרוב הלבנים, בסך הכל, לקחו את האפרטהייד די בסבבה עד ימיו האחרונים. למיטב הבנתי, לא כך היה. חוץ מהלבנים הרבים שהתנגדו לו מבחינה מוסרית, שחלקם לקחו חלק פעיל במאבק לסיומו, גם לממסד הלבן התברר כבר במהלך שנות ה-70 שהאפרטהייד אינו בר קיימא מבחינה כלכלית (זה לא היה בגלל סנקציות כלכליות – אלה הגיעו רק בשנות ה-80 וגם אז לפי מחקרים לא ממש הזיזו לכלכלה).

כדי להישאר תחרותית בכלכלה הגלובלית המתהווה, דרום אפריקה היתה חייבת לזנוח את התלות שלה בכרייה ובחקלאות – שהסתדרו יפה עם מציאות שבה רוב כוח העבודה חסר השכלה וזכויות – ולפתח סקטורים כמו טכנולוגיות מידע, תעשייה מתקדמת, שירותים פיננסיים, וכד’.

מאחר שהמיעוט הלבן היה קטן מדי עבור המשימה, היה צורך בהשתלבות של הרוב השחור בסקטורים האלה. לשם כך הם היו צריכים להיות משכילים יותר, חופשיים יותר ושווים יותר. האפרטהייד הפרוורדי, על שם ראש הממשלה הנדריק פרוורד שעיצב אותו בשנות החמישים והשישים, היה חייב לעבור שינוי מרחיק לכת.

ואמנם, מתחילת שנות השבעים החלו מגמות של דה-סגרגציה של הכלכלה, אבל ככל שהן גברו כך התחדד גם המלכוד הפוליטי בו היה שרוי המיעוט הלבן. גם לאלה מתוכו שלא ראו עתיד וורוד לאפרטהייד היו סיבות לא רעות לחשוש מהמציאות שתיווצר בעקבות ביטולו.

ראשית כל, כמו כל מעמד של אדונים, הקבוצה השלטת בדרום אפריקה פחדה מפרץ נקמנות של נתיניה ברגע שישתנו יחסי השליטה. לפחד הזה דווקא ניתן מענה מרשים מצד הזרם הדומיננטי במאבק נגד האפרטהייד. במסמך המכונן שלו – ה-Freedom Charter – שנוסח כבר ב-1955, נקבע חזון פוליטי מעורר השראה לדרום אפריקה של אחרי עידן האפרטהייד, שבו בני כל הצבעים, כל הלאומים, כל השפות וכל האמונות נהנים משוויון, משגשוג, מחופש ומביטחון. על ברכי החזון מעורר ההשראה הזה חונכו דורות של פעילים. פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, הזכירו להם עבור מה הם נאבקים – non-racial democracy.

אבל היה מרכיב מרכזי בחזון ההוא שהדאיג מאוד, בעיקר את האליטות הכלכליות הלבנות. המסמך דיבר באופן מפורש על הלאמת כל אוצרות הטבע, הבנקים, והמונופולים הגדולים ועל העברת כל פעילות התעשייה והמסחר במדינה תחת פיקוח מרכזי. בנוסף, הובטחה חלוקה מחדש של הבעלות על כל הקרקעות החקלאיות. במילה אחת – סוציאליזם.

זהו המקום להזכיר שמדובר בשנות המלחמה הקרה. הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) שהוביל את המאבק באפרטהייד נתמך על ידי ברית המועצות, ולא היה מוגזם להניח שהעברת השלטון אליו תעביר את דרום אפריקה מהגוש המערבי לגוש המזרחי, על כל המשמעויות המדיניות, הצבאיות, התרבותיות, והכלכליות שכרוכות בכך. הבחירה, כפי שלבנים רבים ראו אותה, היתה בין המשך שקיעתו המדינית והכלכלית של שלטון האפרטהייד לבין אובדן של הנכסים, של קשרי המסחר, של ההשתייכות שלהם למערב (גם אם בעונש בפינה), ולמעשה של החיים כפי שהם הכירו אותם.

עם תהומות כאלה פעורות מכל צד, טבעי שחברה תחפש מנהיג שידע למצוא שביל צר ביניהן. שיערוך שינויים, אבל בלי ללכת עד הסוף לאף כיוון. שידע לנהל את המבוי הסתום, אבל בלי לקחת הימורים מסוכנים בניסיון לפרוץ אותו. האיש שנבחר שוב ושוב למשימה היה פיטר וילם בותה שהנהיג את דרום אפריקה בתקופה האלימה והסוערת בין 1978 ל-1989.

בותה הוא דמות היסטורית מהסוג המתעתע, והלא-נדיר במיוחד. מצד אחד, מדובר במנהיג שהיה ידוע כלאומן בוטה וכוחני. תחת שלטונו גאתה האלימות במדינה והיא הפכה למבודדת יותר בעולם. יחד עם זאת, גם גדולי מתנגדיו מסכימים שבותה הוביל את דרום אפריקה כברת דרך ארוכה מאפרטהייד לדמוקרטיה. תחת שילטונו בוטלו כמה מהחוקים המפלים והידועים לשימצה ביותר. הוא גם היה זה שנפגש ראשון עם נלסון מנדלה הכלוא ונתן את אישורו לערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת ה-ANC שסלל את הדרך להסדר שסיים לפני עשרים שנה את האפרטהייד – הסדר שלו, אגב, בותה התנגד.

יש הרבה אנשים בעולם המערבי שנהנים לחשוב שהם הפילו את האפרטהייד בזה שהם לא קנו תפוזים מדרום אפריקה בסופרמרקט. אבל בזה הם לוקחים את הקרדיט ממי שראויים לו: מהדרום אפריקאים, מכל גווני הקשת, שהצליחו להעביר את ארצם את השינוי לדמוקרטיה בלי לגלוש למלחמת אזרחים, בלי לעבור דרך היפוך תפקידים רודני מוגאבה-סטייל, ומבלי למוטט את הכלכלה.

קשה לדמיין איך הישג פוליטי כזה היה יכול לקרות לולא המלחמה הקרה היתה מסתיימת בסוף שנות ה-90 ולולא התברכו שני הצדדים במנהיגים עם התעוזה והחוכמה הפוליטית הנחוצות כדי לגבש תמיכה רחבה לויתורים מרחיקי לכת בצד שלהם ולזכות באמון הצד השני. דרום אפריקאית אחת, לבנה שנטלה חלק במאבק נגד האפרטהייד, סיפרה לי שלולא שני המרכיבים האלה “היינו יכולים להיות תקועים עם האפרטהייד עוד עשרות שנים”. בסופו של דבר, נפרצה הדרך לפשרה היסטורית שבמסגרתה הלבנים ויתרו על שילטון המיעוט שלהם והשחורים ויתרו על תיקון דרמטי ומהיר של אי השיוויון החומרי – מרכיב מרכזי ומהותי מדרישתם לצדק אחרי מאות שנים של נישול וניצול.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

והנה באה ההשוואה. ישראל של היום דומה לדרום אפריקה של שנות השמונים בכך שגם כאן רוב הציבור מעדיף תחזוקה זהירה של הסטטוס קוו בעיקר כי כל האלטרנטיבות נתפשות כהרבה יותר מסוכנות ממנו. יש גזענות בישראל, כמו שהיתה גם בדרום אפריקה, אבל היא לא הסיבה להמשך הכיבוש כמו שהיא לא היתה הסיבה לשרידותו של האפרטהייד. גם שם וגם פה, מיעוט לאומני קיצוני הצליח לקדם את סדר היום שלו כשהמחנה הנגדי התקשה לשכנע שסיום האפרטהייד/הכיבוש הוא לא מהלך מסוכן עד כדי כך שהוא גובל בהתאבדות. בשני המקרים, אי היכולת למצוא, או אפילו לדמיין, פיתרון לא הצדיקה את כל האלימות, הגזל, ורמיסת הכבוד, אבל היא בהחלט היתה הדבר שאיפשר אותם.

קחו את הבחירות שהיו בדרא”פ ב-1987. למרות (ואולי גם הודות לכך) שהסנקציות הבינלאומיות כבר הוטלו, הימין זכה בניצחון סוחף. כמעט 90% מהמצביעים (הלבנים בלבד) בחרו בשתי המפלגות שהתנגדו לשילובם של שחורים בדמוקרטיה. עכשיו, בואו נקפוץ למשאל העם של 1992 שבו כמעט 70% מהלבנים הצביעו “כן” לסיום האפרטהייד. מה השתנה בחמש השנים האלה? הלבנים הרעים הלכו ובאו לבנים טובים במקומם? לי נראה יותר הגיוני שרוב הלבנים, בערך 60% מתוכם, שהאמינו קודם שההיסטוריה כפתה עליהם ברירה אכזרית בין להיות מדכאים ללהיות מדוכאים, בחרו עבור ארצם בעתיד שבו אין מדכאים ואין מדוכאים ברגע שהם שוכנעו, בעיקר על ידי הנהגת השחורים, שהוא אפשרי.

השמאל המדיני בישראל של היום מתמודד מול קושי שלא עמד בפני מתנגדי האפרטהייד, ושנובע מהעובדה שיותר מדי פעמים הבטחות לסיום הכיבוש דווקא הצליחו בקלפי אבל נכשלו במציאות. ההצלחות ההן הוכיחו שכבר שנים ישנו ציבור גדול בישראל שרוצה להיגאל מהשלטון הצבאי על הפלסטינים כמו מקרן מכוערת על מצחו. הוא ההמון שהצביע לרבין שהבטיח ב-92′ לנווט להסכם עם הפלסטינים, ואחר כך ב-99′ לברק שהבטיח לדהור בנתיב מהיר להסדר קבע. זהו אותו הרוב שתמך באופן גורף בנסיגה החד צדדית מעזה ובחר ב-2006 באולמרט שהבטיח לעשות את אותו הדבר בגדה. זהו הרוב שממשיך בעקביות להשיב בסקרים שהוא תומך בהסדר שלום של שתי מדינות, רק שהיום הוא כבר לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

הסקפטיות הזאת לא מפתיעה. איש עם קרן, ששלוש פעמים האמין להבטחה של רופא בכיר להסיר אותה ואז נחל אכזבה כואבת, יתקשה להתפתות לעוד ניתוח מסוכן כזה. הוא יעדיף ללמוד לחיות אתה, וינסה לשכוח שהיא קיימת. סביר להניח שמאותו רגע הוא ישנא כל מי שיעצור אותו ברחוב וישאל למה הוא עדיין מסתובב עם הקרן המזעזעת הזאת על המצח או סתם יצעק לעברו “קרנף!!”.

וזאת בדיוק התגובה הנפוצה בקרב אותם “מאוכזבי שמאל” למסע ההפחדה על האפרטהייד שבדרך, או שכבר איתנו. למסר שמצורף אליו, שלפיו “זה תלוי רק בנו” אם יהיה או לא יהיה הסדר קבע, אין סיכוי לשכנע מחדש את אלה שכבר שוכנעו בו כמה פעמים בעבר. רבים מהם מעריכים היום שהסדר כזה, גם אם ישראל תעשה הכל נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, בעיקר כשכל מה שיש להם להציע זה פחד ובושה, בלי אף רעיון חדש שיכול לתת סיבה כלשהי לתקווה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

כך קרה שבישראל של היום, אם אתה לא תומך במשא ומתן להסדר של שתי מדינות אתה ימני הזוי, אבל אם אתה חושב שיש סיכוי למשא ומתן כזה להצליח אתה שמאלני הזוי. בתוך הגבולות האלה של “המרכז השפוי” נמצאים רוב המצביעים בבחירות הקרובות. רובם הגדול מעדיף את נתניהו בתפקיד המנהיג שממשיך לקרוא לחידוש המשא ומתן תוך כדי שהוא מנהל את המבוי הסתום המדיני.

האסטרטגיות שנוסו כדי לנגוס מצד שמאל בתמיכה שממנה נהנה נתניהו לא הצליחו עד עכשיו. לא שיטת יאיר-שלי (יישור קו עם ביבי בנושא המדיני והיבדלות ממנו בנושאים כלכליים וחברתיים), וגם לא שיטת ציפי (“תאמינו לי שהסכם שלום עדיין אפשרי”). לא נותר אלא לתהות: האם הסיבה שאין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת היא שבאמת אין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת? האמת היא שיש.

בבסיס האלטרנטיבה הזאת חייבת להישאר קריאה בקול גדול לחידוש המשא ומתן על הסדר קבע. אבל מועמדים שרוצים שהקריאה הזאת תהיה משכנעת יותר ושונה מהצהרות זהות של נתניהו, צריכים להוסיף לה דבר אחד פשוט: plan B. הם חייבים להציג תשובה טובה לשאלות האלה: מה אם גם הפעם לא תושג הסכמה בחדרי המשא ומתן? ואם תושג, מה אם אבו מאזן לא יצליח להעביר את ההסדר במוסדות אש”ף או במשאל עם? ואם יצליח, מה אם תתעורר שוב אופוזיציה כל כך חריפה להסדר שתחסום את יישומו? האם ישנה דרך חלופית שבה ישראל, היא לבדה, תוכל למנוע את מציאות האפרטהייד שבה אתם מאיימים עלינו?

המסר המחוזק, אם כן, צריך להיות ברור: בעדיפות א’ תישאר חתירה כנה, מלאת תקווה ורצון טוב להסדר מדיני של שתי מדינות, וכעדיפות ב’ תוצג תכנית סדורה ומגובשת להשגת מציאות של שתי מדינות ללא הסדר. זה לא רעיון חדש. יש כבר מספיק אנשים וארגונים מכובדים שאומרים את זה ופועלים בכיוון. רק היום בבוקר אמר גם ראש אמ”ן הקודם עמוס ידלין דברים ברוח הזאת. הם מדברים על משהו שונה מהנסיגות החד צדדיות הבהולות מדרום לבנון ורצועת עזה. תהליך הדרגתי, מבוקר, ללא פינוי בכוח של התנחלויות, עם הכנה מדינית, משפטית, כלכלית וביטחונית מוקפדת. מעניין לראות אם הרעיונות שלהם יקבלו ייצוג כבר במערכת הבחירות הנוכחית.

מן הסתם, ככל שמסר כזה יצבור תומכים, יקומו לו מתנגדים מימין ומשמאל. יהיו שיטענו שקיומה של תכנית ב’ כזאת יקטין עוד יותר את סיכוייה של תכנית א’ להצליח. יהיו גם טענות ביטחוניות על חוסר יכולתה של ישראל להגן על עצמה במציאות של סכסוך מתמשך עם הפלסטינים בלי השליטה הצבאית בגדה. יהיו שיקראו לזה “תכנית גירוש” ואחרים יקראו לה “תכנית סיפוח”. אבל לוויכוח המדיני המקובע תתווסף אז עמדה ברורה ואטרקטיבית בין אלה שאומרים “שתי מדינות” מבלי להתכוון, לאלה שאומרים “משא ומתן” מבלי להאמין. רק מהעמדה הזאת יוכל לעמוד מנהיג ולהבטיח לנו שמה שלא יהיה, אפרטהייד לא יהיה כאן.

26 תגובות

מאמר נוסף שלי במקור ראשון ועוד

Dec 12 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

אתמול פורסם ב”מקור ראשון” מאמר דעה שכתבתי לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי. לשמחתי, בניגוד למאמר הקודם שפרסמתי באותו עיתון, הפעם הטקסט פורסם בדיוק כפי שכתבתי אותו, וגם הארגון שבו אני עובד כבר לא הוצג כ”ארגון שמאל”. מאחר שאין למקור ראשון אתר, אני מדביק כאן למטה את הטקסט המלא לטובת מנועי החיפוש שבינינו. בהזדמנות זאת של קידום עצמי, הנה לינק לריאיון איתי בתכנית לונדון וקירשנבאום מלפני כמה שבועות שבו דיברתי על הסגר על עזה בעקבות מבצע עמוד ענן, וגם פוסט אורח שלי באותו נושא בבלוג של דובי קננגיסר.

יום של הסכמה לאומית

בתוך האווירה הפלגנית של עונת הבחירות, מספק יום זכויות האדם הבינלאומי שצוין השבוע הזדמנות לעסוק בהסכמה רחבה שמאחדת את כל הישראלים. מהקצוות הרדיקליים של הקשת הפוליטית ועד למרכזה, נדמה שכולם מסכימים שזכויות אדם הם עניין שמאלני. ויש להם סיבות לא רעות לחשוב כך.

מצד אחד, לא קשה לשים לב לכך שהרטוריקה והחקיקה העוינות ביותר כלפי קבוצות שעומדות במוקד תשומת הלב של ארגוני זכויות אדם – מיעוטים, מהגרים, עניים, להט”בים, נשים, ופלסטינים שחיים תחת שלטון צבאי – מגיעות מהצד הימני של המפה הפוליטית. מצד שני, קל להתרשם שרבות מהידיים שמניפות את דגל זכויות האדם קושרות אליו אידאולוגיות שמבוססות עמוק בתוך האגף השמאלי של שדה הרעיונות.

הפיכתן של זכויות אדם למושא מחלוקת בין ימין לשמאל היא אולי מובנת, אבל היא מחמיצה את הפוטנציאל הגלום בזכויות אדם להוות בסיס להסכמות ערכיות רחבות. כדי להיזכר בפוטנציאל הזה, אין ברירה אלא לחזור לרגע ליסודות.

בבסיסן, זכויות אדם אומרות דבר פשוט: יש דברים שאסור לאף מדינה, לעשות לאף אחד, אף פעם. גם לא כלפי אויב מר ואכזר, גם לא כשיש רוב בפרלמנט וגם לא כשנדמה שאף אחד לא רואה. את הצורך בעיקרון כזה המחיש קציר הדמים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. ממנו התגבש החזון שלפיו האנושות כולה, גם אם נגזר עליה להישאר לא-הרמונית ומשוסעת בין אמונות שונות ואינטרסים מנוגדים, תגיע להסכמה על מספר קווים שאסור לחצות.

זכויות אדם, אם כן, לא הוגדרו במטרה לספק פתרונות לכל הבעיות של בני האדם. הן לא יכולות להוות תחליף לפוליטיקה כזירה שבה ינוסחו כל הפשרות ההכרחיות בין תפישות שונות של חיים טובים, חברה צודקת ומדינה מתוקנת. הן לא מדריך ליצירת אוטופיה אלא חיסון למניעת קטסטרופה. אז איך מכאן הפכו זכויות אדם לאג’נדה לשמאלנים בלבד?

חשוב לזכור שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. התמקדות בהגנה על “האחרים” לצד ביקורת נוקבת על האנשים שאמונים על ביטחון הציבור (חיילים, שוטרים, סוהרים, פקחי הגירה, וכד’) אינה מתכון לפופולריות, גם לא במערב אירופה. מוסדות בינלאומיים הפועלים בשם זכויות אדם נתפשים כאיום זר על הריבונות גם במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה. במרבית מדינות העולם, שיח זכויות האדם מזוהה עם גישה ביקורתית כלפי ערכים “ימניים” כמו לאומיות ושוק חופשי.

מה שמייחד את המקרה הישראלי הוא החיבור העמוק שנוצר בין זכויות אדם לבין הוויכוח על גורל השטחים ועל חוקיות מפעל ההתנחלויות. זהו, כמובן, וויכוח חשוב והרה גורל, אבל הוא לא חייב לבוא במחיר הסכמות על מנעד רחב של זכויות אדם.

קל לדמיין קבוצה של ישראלים שלא מסכימים ביניהם על פרשנות היסטורית אחת לסכסוך הערבי-ישראלי, לא על מתווה להסדר מדיני וגם לא על התשובה לשאלה הנצחית מי מהצדדים הוא סרבן שלום גדול יותר. אבל קל לדמיין אותם מסכימים שישראל שבה עינויים הם נורמה פסולה היא ישראל טובה יותר; שהם רוצים לחיות בחברה שבה לכל אדם מובטחת גישה לטיפול רפואי הולם; שאמצעים שפוגעים בפלסטינים בצורה חסרת אבחנה ואינם חיוניים לצרכים צבאיים שוחקים את מידת הלגיטימיות והאפקטיביות של פעילות זרועות הביטחון; שגם הגרועים בפושעים זכאים ליחס אנושי מהמשטרה ובבתי הכלא; והרשימה עוד ארוכה.

האתגר שניצב בפנינו כחברה הוא להמשיך לנהל את הוויכוחים החריפים שקיימים בתוכנו בסוגיות שנויות במחלוקת, אך באותו הזמן לחזק ולטפח את ההסכמות הרחבות סביב רשימה ארוכה של קווים שאסור לחצות. ההסכמות האלה חשובות מדי לאופיה ולחוסנה של ישראל מכדי שגם הן תהפוכנה לקורבנות של הסכסוך.

3 תגובות

המאמר הראשון שלי ב”מקור ראשון”: גרסת המקור

Apr 03 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

היום פורסם מאמר דיעה שכתבתי במהדורה המודפסת של “מקור ראשון” (אפשר למצוא אותו גם בבלוג של מאמרי הדעה של העיתון כאן). זה מבורך שעיתון כל כך מזוהה עם הימין מסכים לפרסם מאמר שקורא להסרת הגבלות תנועה על עזה, אבל חבל שהם קילקלו לי קצת את השמחה עם כמה התערבויות עריכה. לכן אני מפרסם כאן את המאמר בגרסתו המלאה, בצירוף שני תיקונים חשובים. ראשית, הכותרת שהם נתנו – “להסיר את המצור האזרחי על עזה” – לא מדויקת. לא אני ולא ‘גישה’ אמרו אי פעם שהמדיניות כלפי עזה היא “מצור“. המנוח שאנחנו משתמשים בו הוא “סגר אזרחי”. שנית, “ארגון השמאל גישה” הוא ארגון זכויות אדם, שזה לא אותו הדבר כמו ארגון שמאל. אבל כנראה שלמישהו שם היה חשוב להעביר את הנקודה שמדובר בעצם באותו דבר. אני לא יכול לגמרי להאשים אותו, כי ההבדל באמת נהייה לא מספיק ברור בעיני רוב האנשים.

בכל אופן, הנה המאמר המלא פור דה רקורד:

הקשיבו לאנשי הביטחון

בזמן סבב האלימות האחרון בדרום, שגרת הפעילות במעבר כרם שלום נמשכה כמעט כרגיל. עובדה זו ממחישה את הפער בין עזה המדינית-ביטחונית לעזה הכלכלית-אזרחית. בראשונה, עפים מצד לצד רקטות, טילים ואיומים לוחמניים, ובשנייה שולט בשקט האינטרס המשותף לשני הצדדים – לאפשר תנועה סדירה של סחורות. האתגר הגדול של מערכת הביטחון הוא לעמוד בשתי משימות: לאפשר מעבר סחורות לתוך ומתוך שטח שמולו מתקיים במקביל עימות צבאי פעיל. אבל נראה שמי שמפריע לה בדרכה הוא הדרג המדיני.

 אם לשפוט לפי אמירות של גורמים בצבא בשנה האחרונה, הם נכונים לאתגר הכפול מתוך הבנה שעמידה בו תניב לישראל תועלת מדינית וביטחונית חשובה. לכן הם מצהירים פעם אחר פעם על מחויבותם “ליצור הבדלה בין האוכלוסייה לגורמי הטרור”. הימים בהם תנועה הותרה רק במקרים הומניטריים עברו. או כפי שנכתב לאחרונה באתר של מתאם פעולות הממשלה בשטחים: “‘אין יותר הומניטארי’, סיכמו כלל הקצינים והמתאמים האזרחיים במנהל התאום והקישור בעזה, ‘מזמן עברנו ליציבות והתייצבות כלכלית”.

 ובאמת, היקפי התנועה במעברים בין עזה לישראל נמצאים במגמת עלייה. הוסרו מרבית ההגבלות הגורפות על הכנסת סחורות וחומרי גלם, למעט חומרי בנייה שהכנסתם עדיין מוגבלת, למרות שגם היא במגמת עלייה. כל זה מבורך ביותר, אבל כל זה לא יוכל להביא ל”יציבות והתייצבות כלכלית” שעליהן דיברו במנהלת התיאום והקישור בעזה. דו”ח הבנק העולמי שפורסם לפני כשבועיים קבע שהצמיחה הכלכלית בעזה נסמכת על כספי סיוע, ולא תחזיק מעמד בלי התאוששות של המגזר הפרטי ובלי הכנסות משמעותיות מייצוא. את זה, הדרג המדיני ממשיך למנוע על ידי “מדיניות הבידול”.

 במסגרת אותה מדיניות, מותר לתושבי עזה לייצא לכל העולם פרט לישראל ולגדה. במציאות, לתוצרת מרצועת עזה יש ביקוש זניח מחוץ לישראל ולגדה, היכן שהיא נמכרה בכמויות גדולות במשך ארבעה עשורים. ההיתרים העונתיים לייצא מעט תוצרת חקלאית לאירופה, לירדן ולסעודיה רחוקים מאוד מלהוות תחליף למאות אלפי הטונות מעזה ששווקו מדי שנה בישראל ובגדה עד 2007, גם בשנות השיא של האינתיפאדה השנייה.

 חמש שנים ללא הכנסות מייצוא הפכו את עזה לכלכלת אבסורד. בעוד שהמגזר הפרטי היצרני שלה, בתעשייה ובחקלאות, שותק והתמוטט, הכנסות הממשלה שלה רק גדלו, בעיקר הודות למיסוי של כלכלת המנהרות. אליטות עסקיות ותיקות שהיו להן קשרי מסחר ענפים בישראל ובגדה נדחקו על ידי מעמד חדש של מיליונרים מקורבי חמאס שהשתלטו על תחומי היבוא, הנדל”ן והקמעונאות. בקרב שאר האוכלוסייה, רמת העוני נשארה ללא שינוי, ושיעור האבטלה הרשמי עומד על 30%. מרבית האנשים עדיין נתמכים על ידי מוסדות סיוע וצדקה.

 את המציאות הזאת רואים אנשי מערכת הביטחון היטב, ומדבריהם אפשר לשער שהיא לא נראית להם טובה לביטחון. אפשר אפילו לתהות שמא האיסור על שיווק סחורות בישראל ובגדה מתסכל אותם במיוחד לאור העובדה שכבר היום, כל הסחורות המיוצאות מעזה לחו”ל מועברות דרך שטחי ישראל והגדה אחרי שעברו בדיקות מקיפות. אולי הם אישרו באופן חד פעמי משלוח אחד של מוצר מזון מעזה לגדה לפני כשלושה שבועות כדי להוכיח שזה אפשרי. אולי בגלל זה כשהם נשאלים לפשר המדיניות הזאת הם מגלגלים את הכדור לדרג המדיני ואומרים שכל שינוי שלה תלוי רק בו.

 ובינתיים בדרג המדיני חושבים ומדברים רק על עזה המדינית-ביטחונית, זו של הטילים והמילים. לפני שבועיים אמר שר החוץ ליברמן שאין כל כוונה לחדש את התנועה בין עזה לגדה כל עוד החמאס שולט ברצועה. אם הוא היה מקשיב לאנשי הצבא, אולי הם היו מספרים לו שכבר יש תנועה, שהיא כפופה להגבלות שמונעות יציבות כלכלית, שלא כל ההגבלות האלה הכרחיות לצורכי ביטחון, ושמבחינות רבות, חלקן אפילו משרתות את החמאס. ייתכן שאז ליברמן היה נזכר במאמר על סוריה שהוא פרסם רק השבוע בג’רוזלם פוסט. “אחד מתנאי המפתח לצמיחתה של דמוקרטיה יציבה ומשגשגת”, הוא כתב, “הוא נוכחות של מעמד ביניים חזק, רחב ומצליח”.

 מעמד הביניים של עזה – המפתח לשגשוג, ביטחון ויציבות ברצועה ובדרום הארץ –  לא יתאושש ולא ישרוד אם לא תתאפשר תנועה סדירה של סחורות בינה לבין הגדה. כדי לתת לו סיכוי, כל מה שנתניהו, ברק וליברמן צריכים לעשות זה להקשיב – אם לא לארגוני זכויות אדם, לכלכלנים ולפרשנים, אז למה שאומרים אנשי הביטחון.

תגובה אחת

שינאה, שקרים וזכויות אדם

Mar 22 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

השורות האלה נכתבות בזמן שכוחות מיוחדים של משטרת צרפת עדיין מכתרים את ביתו של החשוד ברצח ליד שער בית הספר היהודי בטולוז. כבר ידוע שהחשוד משויך לאל קאעדה, לפחות אידאולוגית, ושהוא טען באזני השוטרים שדיברו אתו מבעד לדלת שרצח הילדים היהודים בא כנקמה על רצח ילדים פלסטינים על ידי ישראל. נתניהו כבר אמר הבוקר ש”יש להילחם בתעמולה יוצאת הדופן נגד ישראלים ויהודים חפים מפשע בכל מקום, שמובילה את האנשים האלה לבצע מעשים ברבריים כאלה”.

גם סלאם פיאד התקומם: “הגיע הזמן שהפושעים האלה יפסיקו לסחור בפעולות הטרור שלהם בשם פלסטין, או לטעון לניצחון למען זכויות ילדי הפלסטינים, אשר מבקשים בסך הכול לחיות חיים הגונים”. צריך לראות את התגובות של שני המנהיגים כקריאה ישראלית-פלסטינית מאוחדת שאומרת לכל העולם חלאס, מספיק. מאסנו כבר בכל הטפילים שנצמדים לסכסוך הכואב שקיים בינינו כדי להזין את הפנטזיות, הפחדים והאלימות שלהם.

השינאה שהצמידה אקדח לראשיהם של ילדים קטנים שלשום בטולוז היא לא תוצאה של הסכסוך הישראלי פלסטיני אלא של מערכי תעמולה עולמיים שקברו אותו מתחת לערימה של גרוטאות רטוריות, תאוריות חלודות ומראות שבורות. הארץ הקטנה הזאת הפכה לנקודה שדרכה, כך בדמיונם של בני זמננו, עוברים כל הקוים שמפלגים את האנושות. מערב מול מזרח, צפון מול דרום, הציויליזציה היודאו-נוצרית מול הציויליזציה האיסלאמית, קולוניאליסטים מול ילידים, מודרניות מול מסורתיות, אשמה לבנה מול זעם שחור, תיעוש קפיטליסטי מול קהילתיות כפרית. הכל במרכאות, והכל נדבק. אנחנו כמו המונה ליזה של הסכסוכים שכל אחד שמסתכל עליה בטוח שהיא מחייכת אליו ואומרת לו “בוא!”.

הערימה הזאת היא לא רק כר גידול לאלימות – כאן, שם, ובכל מקום –  אלא היא גם מקשה על כל התקדמות לקראת הסדר פוליטי. כל צד בסכסוך הפך לגלדיאטור שנלחם כשחצי מהעולם עומד מאחוריו ואומר לו לא לוותר, להיות חזק, ולהתנחם רק בכך שדמו מוקרב למען מערכה היסטורית גדולה על גורלה של אמת על-זמנית כזאת או אחרת. כל פשרה שלו תתפש ככניעה של מחנה עתיק, של תורה שלמה, של הסיכויים לצדק ולקץ ההיסטוריה.

נשמע מוגזם? בכייני? קונספירטיבי? בקרו בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובצפון אמריקה (עברו כבר כמה שנים מאז שאני הסתובבתי בכאלה, אבל ממה שאני שומע, המצב שם לא השתנה יותר מדי). כשאתם שם, התרשמו מהפוסטרים שתלויים על לוחות המודעות. תנו הצצה בפלאיירים שמונחים לייד הקיוסק, או בכניסה לפאב. כנסו לאיזה כנס, או פאנל “מומחים” על הסכסוך ותקשיבו כמה דקות למה שנאמר ולשאלות מהקהל. אני מנחש שאז יתברר שמה שנשמע מופרך לרובנו כאן, נראה אמיתי ורציני מאוד שם. אמנם, כל הסכסוכים בעולם שזוכים לטיפול סטודנטיאלי באותם קמפוסים עוברים ברוב המקרים השטחה והשחתה אידאולוגית כלשהי, אבל מעטים מהם מקבלים יחס אינטנסיבי כל כך כמו הישרא-לסטיני.

תמיד קל ומפתה להאשים את הקמפוסים, אבל התופעה רחוקה מלהיות מוגבלת להם. מידע מעוות ומסולף מציף את האינטרנט, את הרשתות החברתיות, ומגיע גם לכלי תקשורת ממוסדים. הוא מועבר בשיחות סלון בגרמניה, במפגשים בין-כנסייתיים בהולנד, בהפגנות בספרד. כתוצאה, יש היום  ברחבי העולם הרבה יותר אנשים שמחשיבים את עצמם שקולים ומעודכנים, ובאותו הזמן בטוחים שישראל היא מדינה שרוצחת ילדים באופן מכוון ושיטתי, שמרעיבה את תושבי עזה כבר חמש שנים, ואולי אפילו מבצעת בפלסטינים רצח עם איטי ומחושב.

כשההפרזה הקיצונית הזאת נפגשת עם אידאולוגיה קיצונית אצל אנשים כמו מוחמד מראח  (“שר הפנים הצרפתי אומר שהחשוד ייכנע הלילה”), ילדים קטנים עלולים להירצח בדם קר. אלה כבר לא סתם הפחדות של הימין שקל לבטל כפראנויה או כמהלך ציני שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. זה קרה בעבר, זה ממשיך לקרות, ובאמת הגיע הזמן לשים לזה סוף.

הבעיה היא שמי שמופקד על המלחמה בשקרים ובהגזמות האנטי-ישראליות הם כל מיני גופי הסברה ממשלתיים או ארגונים כאילו-לא-ממשלתיים מישראל, בשיתוף עם ערב רב של ארגונים זרים, חלקם בעלי אג’נדות מפוקפקות שהערצת ישראל (או שינאת מוסלמים) איכשהו משתלבת בהן. הקהל בחו”ל, זה שלא משויך אוטומטית לאחד הצדדים, מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין שתי גרסאות פשטניות של אותו סיפור – קורבנות טהורים שמתגוננים בגבורה בפני רוע פאשיסטי-דתי – כשרק חלוקת התפקידים בין הישראלים לפלסטינים הפוכה ביניהן.

כשאלה האפשרויות שעומדות לבחירה, וכשהשאלה “איפה אתה עומד בשאלה הפלסטינית?” הפכה לשאלה שמגדירה היום את ההשתייכות הערכית, הפוליטית, והחברתית של צעירים ברחבי העולם, רבים יותר מהם יבחרו להיעמד לצד החלשים ויאמצו את הסיפור שלכאורה, רק לכאורה, משרת אותם. ושוב, אם יש בזה נחמה למישהו, ככה זה עבד גם כלפי סכסוכים אחרים. (“כובו האורות סביב הבית בו הוא מתבצר”).

חלוקת העבודה הזאת – בין התעמולה לתעמולה-שכנגד – טומנת בחובה סכנה גדולה יותר לישראל מהשחרת-יתר ודה-לגיטימציה. במאבק ההסברתי הנחוץ נגד ביקורת זדונית ומוגזמת מבחוץ הולכת לאיבוד בהדרגה היכולת לזהות ביקורת מדויקת ועניינית מבית ולהכיר בחשיבות שלה. הגוף מפסיק להבחין בין עמית לטורף ומתחיל לתקוף את המערכת החיסונית שלו.

לכן, יש צורך בביקורת עקבית ומקצועית של שני שופרות התעמולה במאמץ למתן את הטון ולתקן את העובדות אצל שניהם בו זמנית. ככה תיבנה נקודת התצפית המאוזנת שחסרה כל כך, שממנה מי שמעוניין יוכל להבין יותר טוב את הסכסוך, וגם לחפש דרכים שיכולות אולי לסייע ביישוב שלו. המועמדים הטבעיים לקחת חלק במשימה הזאת הם ארגוני זכויות האדם הישראלים.

אני עובד בארגון כזה, ולא מזמן כתבתי באריכות על הסיבות שבגללן לדעתי ארגונים כמו שלנו לא אמורים להיות אובייקטיביים או לנסות להיראות ככאלה. אנחנו בשר מבשרה של הדמוקרטיה הישראלית, ותפקידנו, כמו בכל דמוקרטיה בריאה, הוא להבטיח שתהיה ביקורת ציבורית, שיפוטית ופרלמנטרית על פעולות הממשלה ושאר רשויות המדינה. בזה עלינו להישאר ממוקדים. אבל, כתבתי באותו פוסט גם שיש תחומים בהם אפשר וצריך לחרוג מהמנדט המוגבל הזה, ולדעתי אחד התחומים האלה הוא ביקורת על דיס-אינפורציה חריפה בחו”ל ביחס לפעולות ישראל. (“כוחות משטרה תפסו עמדות סביב הבית”).

הביקורת הזאת כבר מושמעת, ולעיתים די קרובות. אני מכיר לא מעט מקרים בהם אנחנו או ארגונים אחרים ביקרו עמדות מוטות או לא מדויקות של ארגונים זרים או מוסדות בינלאומיים. לפעמים זה נעשה בצורה דיסקרטית, ולפעמים באופן גלוי. הרבה מאלה שטוענים שארגוני ז”א מכפישים את ישראל יהיו ללא ספק מופתעים לדעת כמה פעמים המידע והפרשנות שלהם ממתנים ומאזנים את התמונה שמגיעה ממקורות אחרים.

מן הסתם, ארגוני ז”א לא יכולים להתחיל להגיב לכל בלוגר או תא סטודנטים שמפרסמים שטויות ברשת או באוניברסיטה. אבל כשמדובר במוסדות חשובים, בגופי תקשורת בולטים, בארגונים גדולים, או בדמויות בעלות השפעה, קולם צריך להישמע באופן פומבי ובהיר. המחשבה שדי אם נקפיד שהמידע שאנחנו מפיצים יהיה מדויק והוגן כדי לפעול נגד אי-הדיוקים וחוסר ההגינות שקיימים שם בחוץ היתה שגויה. זה לא מספיק.

הדמוניזציה של ישראל, והדה-הומניזציה של ישראלים בעולם הגיעו לממדים כאלה שהן מהוות סכנת חיים, לא רק עבור יהודים וישראלים בחו”ל, אלא גם עבור פלסטינים וישראלים שחיים כאן. מבחינתנו כארגונים, מדובר על תופעה שמקשה על מילוי תפקידנו בשמירה על זכויות אדם ובשירות השיטה הדמוקרטית (“החלה ההשתלטות על ביתו של החשוד”).

אם נצליח, ישראלים ופלסטינים, לפנות אפילו קצת מערימת הזבל שכל העולם שפך עלינו, ונדחה את התפקיד שהועידו לנו אחרים – להיות בשר התותחים בקו השוחות של כל המלחמות שמפלגות את האנושות – יש סיכוי הרבה יותר טוב שנוכל להגיע יום אחד גם לפשרה ולפיוס בינינו. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר שבה יקודש זיכרם של נרצחי טולוז.

4 תגובות

הדוד המודאג מאמריקה

Mar 09 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

תכננתי שבעקבות ההצפה מחדש לתודעה של רצח העם ברואנדה לאור האירועים בסוריה, הפוסט השני בבלוג הזה יעסוק בו, אבל אז קראתי את המאמר של דייויד רמניק מיום שני והתכנית השתנתה. רמניק, עורך הניו יורקר, כתב במאמר שכרסום הדמוקרטיה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה היהודית והחזון הציוני. עפ”י רמניק, האשמים במצב הם הכיבוש המתמשך ובנימין נתניהו, ומי שיכול להושיע הוא הנשיא אובמה, שמבין את מה שראש הממשלה הישראלי כנראה לא מבין: ש”החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכול להתגשם במצב של כיבוש קבוע”.

זה הזכיר לי מאמר ברוח דומה שרמניק כתב בדיוק לפני שנה. שני המאמרים משדרים דאגה עמוקה לגורל ישראל וייאוש מהפוליטיקה הישראלית. אמריקה, ואובמה בראשה, מצטיירים בהם כיחידים שיכולים להציל אותנו מעצמנו. ולא רק אותנו, יהודי ישראל, אלא גם את יהדות ארצות הברית שיותר ויותר מבניה מוותרים על זיקתם לישראל בגלל עוולות הכיבוש. אני לא יודע לגבי יהודי אמריקה, אבל בכל הנוגע אלינו כאן, ברור לי שחוסר האמון והייאוש שרמניק מפגין כלפי היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני הדמוקרטיה הישראלית, ממש לא עוזרים להציל אותה.

רמניק מודה שישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה תחת איום: כל הדמוקרטיות, בצורה זו או אחרת, הינן פגומות ופגיעות. דמוקרטיה היא לא מצב סטטי, אלא תהליך, או “מצב של התהוות מתמדת”. כמו ברקמת עצם, בכל רגע נתון רוחשים בה גורמים שמכרסמים בה, ואחרים שבונים אותה. ובאמת, גם כלפי הדמוקרטיה האמריקאית טוענים שהיא התדרדרה קשות בעשור האחרון. גם בה, כפי שרמניק מזכיר, יש לא מעט גורמים בעלי דעות רדיקליות למדי קרוב לעמדות השפעה פוליטית, וגם בה סקרי דעת קהל מגלים לעתים קרובות ממצאים מטרידים, כמו למשל תמיכה של 62% בעונש מוות. גם הדמוקרטיות הוותיקות של אירופה ממשיכות להיאבק על אופיין. רק לאחרונה אנחנו שומעים על העניין של הבריטים עם מניעת זכות ההצבעה מאסירים, של הצרפתים עם רעלות, ושל השווייצרים עם מסגדים.

אבל גם ביחס לכל אלה, האיום הפנימי על הדמוקרטיה הישראלית הפך, לדעתו של רמניק, לחריף במיוחד בשנים האחרונות. הכיבוש הצבאי, המערכת המפלה והגזלנית שקמה סביב ההתנחלויות, והתרבות ה”אנטי דמוקרטית, ואפילו גזענית” שיוצאת מהן מאיימים לבלוע את הערכים הדמוקרטיים שעדיין שרדו מערבית לקו הירוק. הוא מספר על תהליך מתמשך של השחתת הפרויקט הציוני של הרצל ובן גוריון, החל מ-67′ ועד השפל שבו אנחנו היום, קרוב לקצה האזור על הסקאלה הפוליטית שעוד ניתן לקרוא לו דמוקרטי. האשמים העיקריים בדהירה הזאת אל התהום הם נתניהו, והגורמים הקיצוניים שבהם תלויה הישרדותו הפוליטית.

הדאגה של רמניק כלפי ההווה מובנת, אבל הפרספקטיבה שלו על העבר לא מתיישבת עם מה שאני, ואני מניח שעוד ישראלים, זוכרים ויודעים. לא ברור לי לאיזו ישראל דמוקרטית יותר הוא מתגעגע. זאת מלפני המאבק בשחיתות השלטונית של העשור האחרון? זאת מלפני חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק? זאת מלפני התבססות עקרון חופש העיתונות? זאת של ה-101? של קו 300? של ביתן 28? זאת שבה “תג מחיר” הגיע בצורת מכוניות ממולכדות של ראשי ערים פלסטיניות או שלושה כדורי אקדח בגבו של ראש ממשלה? אולי זאת שהייתה בה מפלגה אחת בשלטון עם הרבה הון, הרבה עיתון והרבה עגלות תה במסדרון? ואולי בכלל לממשל הצבאי שהופעל עד 66′ – שנה אחת לפני הרגע שבו לדעת רמניק נזרעו זרעי הנפילה?

גם לגבי הפרת זכויות האדם של הפלסטינים על ידי ישראל, הנרטיב הלינארי הפשטני מצייר תמונה חלקית מדי. אין ויכוח על כך שהמצב בתחום הזה חמור, אבל כלפי טענתו של רמניק – שהוא במגמת החמרה – כדאי להפעיל מידה של ספק. הרי עד שנות התשעים הרעיון של זכויות אדם היה עדיין בשולי השיח הציבורי וכמעט לא מוכר בתוך מערכות הביטחון. ככה גם נראו הפעולות שלהן, בטח ובטח בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מאז, ובעיקר בעשור האחרון, חלה ירידה בהיקף ובחומרת השימוש בעינויים, וגם פעולות שגרתיות בעבר כמו הריסת בתים ענישתית ו”נוהל שכן” התמעטו מאוד. תחת הממשלה הנוכחית, חלו הקלות במדיניות הסגר על עזה והוסרו יותר מחסומים בגדה מאשר תחת ממשלות קודמות. מספרים גם שניר ברקת, ראש העיר הנוכחי של ירושלים, מקדיש יותר תשומת לב ומשאבים מקודמיו לטיפול בבעיות מזרח העיר. לגבי הבנייה בהתנחלויות, היא אמנם בעלייה בשנתיים האחרונות, אבל עדיין נמצאת רחוק מאחורי הקצב של סוף שנות התשעים, בתקופת ממשלת ברק.

בתוך ישראל, נשים, ערבים, מזרחיים, תושבי הפריפריה, אתיופים, מהגרי עבודה –  וכל השילובים האפשריים ביניהם – עדיין רחוקים מאוד מליהנות משוויון בכל תחומי החיים. אבל גם כאן, לא בטוח כלל שהמגמות הן תמיד שליליות. רק בשבוע האחרון היו ידיעות על מגמת עלייה בתקצוב הרשויות המקומיות הערביות, על פסיקה תקדימית שמגינה על עובדים זרים מפני החזקה בתנאי עבדות, על הגנת זכותו של אזרח לסרב לחיפוש ועל הכרת המדינה באימהות לסביות. שילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה הפך לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות כפי שלא היה בעבר, וכבר רואים סימנים של שינוי בכיוון חיובי.

רמניק מודאג בצדק מהצעות החוק שמגישה החמישייה הקאמרית דנון-לוין-רותם-מיכאלי-קירשנבאום, וגם מדברי שטנה של רבנים בולטים, אבל אי אפשר להבין את הראקציה השמרנית-לאומנית-דתית שעוברת על החברה הישראלית במנותק ממגמות חזקות בכיוון ההפוך, שלאורך עשורים הופכות את ישראל בהדרגה לחופשית יותר ודמוקרטית יותר. גם המבוי הסתום שבו תקוע תהליך השלום כבר למעלה מעשור אחראי במידה רבה להקצנה בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית במקביל. בשתיהן כוחה של הדת מתחזק, והערכים הדמוקרטיים נשחקים. זה תהליך מפחיד עבור כל ליברל, יהודי או ערבי, אבל אין מי שיוכל לבלום אותו פרט לנו, בשני הצדדים. ניחלש עוד יותר אם נתפתה לפנטזיה שיבוא איזה נסיך, או נשיא, אמריקאי ויציל אותנו מ”אחינו הברברים”.

למקרה שזה עדיין לא ברור מספיק, המטרה שלי כאן היא לא להצטרף למקהלה שטוענת שהכול בסדר, ביבי מלך, וכל השמאלנים סתם היסטריים, או צבועים, או גם וגם. אם מישהו מתכוון להשאיר תגובה עם פירוט של כל המקרים הקשים שעדיין מתרחשים כל יום וכל שעה, זה לא הכרחי. כבר שש שנים חלק מהעבודה שלי הוא מעקב אחריהם. אני מנוי על הניוזלטרים, מקבל את הסטטוסים והציוצים, וקורא את (טוב, כמעט) כל הדו”חות. אני לא אומר שהמצב נסבל, שאין הרבה בעיות והרבה עבודה. אני כן אומר שיש בינינו יותר אנשים וארגונים מאי פעם שעושים אותה, ואם לרגע נרים את הראש מהמאבק התורן ונסתכל אחורה יש סיכוי שנגלה שכחברה, לאורך זמן, אנחנו בעצם מטפסים לאט לאט במעלה המדרון התמיד-חלקלק של הדמוקרטיה, או לכל הפחות מצליחים לא להחליק חסרי אונים למטה.

ולמה זה בכלל משנה? אם הכוס כל כך ריקה, למה שיהיה לנו אכפת באיזה כיוון נע מפלס המים? מפני שהדברים הנחוצים ביותר להגנה על הדמוקרטיה הם אופטימיות ואמונה בעצמנו. מפני שאם נבין שהסכנות של ההווה הן חלק מרצף ארוך של סכנות שנוצחו, נבין שאין סיבה שלא נמשיך לנצח. מפני שהכרה בשיפורים הרבים שהושגו, ושעדיין מושגים בכל שבוע שעובר, היא לא מתכון לשאננות אלא מקור לכוח ולאורך הרוח הנחוצים כל כך למאבק, שאם לשפוט מניסיונן של הדמוקרטיות הוותיקות, אין לו סוף.

אפשר להבין את המיאוס של יהודים אמריקאים מהקו שמאפיין את איפא”ק, והרצון שלהם לקדם מודל אחר של זיקה לישראל, כזה שמוכן להכיר גם בצדדים המכוערים שלה ולסייע לתקן אותם. אני לא יכול להגיד שאני עוקב אחרי המתרחש שם מקרוב, אבל אני חושש שהניסיון להיבדל מאיפא”ק, ואולי גם השאיפה להתיישר עם הרוח שנושבת בקמפוסים בארצות הברית, מביאים לאימוץ נרטיב קודר מדי.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו עם שני דודים מאמריקה. אחד מעריץ כל דבר שאנחנו עושים, אף פעם לא אומר לנו מלה רעה, ורק מבקש שנשלח לו עוד פרסי נובל ותמונות מהמילואים לתלות על הפרידג’. השני, הצעיר יותר, אומר לנו שהוא מיואש מאתנו, שאנחנו רק מתדרדרים כל הזמן ומוציאים לו שם רע בשכונה. דעתם של הדודים מאמריקה חשובה לנו, וככה השניים האלה מטפחים כאן שתי תחושות שהן הגרועות ביותר להתפתחות בריאה של בן אדם, וגם של חברה דמוקרטית: גאוות יתר ובושת יתר.

ייתכן שרמניק ישמח לדעת, שלמרות הסכנות הרבות שאורבות לפתחה של הדמוקרטיה שלנו, היא בסך הכול מחזיקה מעמד – וכנראה שבתחומים רבים אפילו מתחזקת. נכון שסיום הכיבוש והגעה להסדר עם הפלסטינים נראים היום רחוקים יותר, ומצריכים כוח פוליטי שנדמה שאיננו קיים. כמעריץ של אובמה, רמניק בטח יודע שהרבה מהכוח הפוליטי שלו נבע מיכולתו להפיח באמריקאים אופטימיות וביטחון עצמי, דווקא בימים של שפלות קומה, פסימיות וחשש מפני העתיד. לכן, אם ברצונו לחזק כוחות פוליטיים דומים בישראל, הוא צריך להביט אלינו בעין טובה ולהגיד בלב שלם “כן, אתם יכולים”.

4 תגובות