ארכיון עבור חודש March, 2012

שינאה, שקרים וזכויות אדם

Mar 22 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

השורות האלה נכתבות בזמן שכוחות מיוחדים של משטרת צרפת עדיין מכתרים את ביתו של החשוד ברצח ליד שער בית הספר היהודי בטולוז. כבר ידוע שהחשוד משויך לאל קאעדה, לפחות אידאולוגית, ושהוא טען באזני השוטרים שדיברו אתו מבעד לדלת שרצח הילדים היהודים בא כנקמה על רצח ילדים פלסטינים על ידי ישראל. נתניהו כבר אמר הבוקר ש”יש להילחם בתעמולה יוצאת הדופן נגד ישראלים ויהודים חפים מפשע בכל מקום, שמובילה את האנשים האלה לבצע מעשים ברבריים כאלה”.

גם סלאם פיאד התקומם: “הגיע הזמן שהפושעים האלה יפסיקו לסחור בפעולות הטרור שלהם בשם פלסטין, או לטעון לניצחון למען זכויות ילדי הפלסטינים, אשר מבקשים בסך הכול לחיות חיים הגונים”. צריך לראות את התגובות של שני המנהיגים כקריאה ישראלית-פלסטינית מאוחדת שאומרת לכל העולם חלאס, מספיק. מאסנו כבר בכל הטפילים שנצמדים לסכסוך הכואב שקיים בינינו כדי להזין את הפנטזיות, הפחדים והאלימות שלהם.

השינאה שהצמידה אקדח לראשיהם של ילדים קטנים שלשום בטולוז היא לא תוצאה של הסכסוך הישראלי פלסטיני אלא של מערכי תעמולה עולמיים שקברו אותו מתחת לערימה של גרוטאות רטוריות, תאוריות חלודות ומראות שבורות. הארץ הקטנה הזאת הפכה לנקודה שדרכה, כך בדמיונם של בני זמננו, עוברים כל הקוים שמפלגים את האנושות. מערב מול מזרח, צפון מול דרום, הציויליזציה היודאו-נוצרית מול הציויליזציה האיסלאמית, קולוניאליסטים מול ילידים, מודרניות מול מסורתיות, אשמה לבנה מול זעם שחור, תיעוש קפיטליסטי מול קהילתיות כפרית. הכל במרכאות, והכל נדבק. אנחנו כמו המונה ליזה של הסכסוכים שכל אחד שמסתכל עליה בטוח שהיא מחייכת אליו ואומרת לו “בוא!”.

הערימה הזאת היא לא רק כר גידול לאלימות – כאן, שם, ובכל מקום –  אלא היא גם מקשה על כל התקדמות לקראת הסדר פוליטי. כל צד בסכסוך הפך לגלדיאטור שנלחם כשחצי מהעולם עומד מאחוריו ואומר לו לא לוותר, להיות חזק, ולהתנחם רק בכך שדמו מוקרב למען מערכה היסטורית גדולה על גורלה של אמת על-זמנית כזאת או אחרת. כל פשרה שלו תתפש ככניעה של מחנה עתיק, של תורה שלמה, של הסיכויים לצדק ולקץ ההיסטוריה.

נשמע מוגזם? בכייני? קונספירטיבי? בקרו בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובצפון אמריקה (עברו כבר כמה שנים מאז שאני הסתובבתי בכאלה, אבל ממה שאני שומע, המצב שם לא השתנה יותר מדי). כשאתם שם, התרשמו מהפוסטרים שתלויים על לוחות המודעות. תנו הצצה בפלאיירים שמונחים לייד הקיוסק, או בכניסה לפאב. כנסו לאיזה כנס, או פאנל “מומחים” על הסכסוך ותקשיבו כמה דקות למה שנאמר ולשאלות מהקהל. אני מנחש שאז יתברר שמה שנשמע מופרך לרובנו כאן, נראה אמיתי ורציני מאוד שם. אמנם, כל הסכסוכים בעולם שזוכים לטיפול סטודנטיאלי באותם קמפוסים עוברים ברוב המקרים השטחה והשחתה אידאולוגית כלשהי, אבל מעטים מהם מקבלים יחס אינטנסיבי כל כך כמו הישרא-לסטיני.

תמיד קל ומפתה להאשים את הקמפוסים, אבל התופעה רחוקה מלהיות מוגבלת להם. מידע מעוות ומסולף מציף את האינטרנט, את הרשתות החברתיות, ומגיע גם לכלי תקשורת ממוסדים. הוא מועבר בשיחות סלון בגרמניה, במפגשים בין-כנסייתיים בהולנד, בהפגנות בספרד. כתוצאה, יש היום  ברחבי העולם הרבה יותר אנשים שמחשיבים את עצמם שקולים ומעודכנים, ובאותו הזמן בטוחים שישראל היא מדינה שרוצחת ילדים באופן מכוון ושיטתי, שמרעיבה את תושבי עזה כבר חמש שנים, ואולי אפילו מבצעת בפלסטינים רצח עם איטי ומחושב.

כשההפרזה הקיצונית הזאת נפגשת עם אידאולוגיה קיצונית אצל אנשים כמו מוחמד מראח  (“שר הפנים הצרפתי אומר שהחשוד ייכנע הלילה”), ילדים קטנים עלולים להירצח בדם קר. אלה כבר לא סתם הפחדות של הימין שקל לבטל כפראנויה או כמהלך ציני שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. זה קרה בעבר, זה ממשיך לקרות, ובאמת הגיע הזמן לשים לזה סוף.

הבעיה היא שמי שמופקד על המלחמה בשקרים ובהגזמות האנטי-ישראליות הם כל מיני גופי הסברה ממשלתיים או ארגונים כאילו-לא-ממשלתיים מישראל, בשיתוף עם ערב רב של ארגונים זרים, חלקם בעלי אג’נדות מפוקפקות שהערצת ישראל (או שינאת מוסלמים) איכשהו משתלבת בהן. הקהל בחו”ל, זה שלא משויך אוטומטית לאחד הצדדים, מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין שתי גרסאות פשטניות של אותו סיפור – קורבנות טהורים שמתגוננים בגבורה בפני רוע פאשיסטי-דתי – כשרק חלוקת התפקידים בין הישראלים לפלסטינים הפוכה ביניהן.

כשאלה האפשרויות שעומדות לבחירה, וכשהשאלה “איפה אתה עומד בשאלה הפלסטינית?” הפכה לשאלה שמגדירה היום את ההשתייכות הערכית, הפוליטית, והחברתית של צעירים ברחבי העולם, רבים יותר מהם יבחרו להיעמד לצד החלשים ויאמצו את הסיפור שלכאורה, רק לכאורה, משרת אותם. ושוב, אם יש בזה נחמה למישהו, ככה זה עבד גם כלפי סכסוכים אחרים. (“כובו האורות סביב הבית בו הוא מתבצר”).

חלוקת העבודה הזאת – בין התעמולה לתעמולה-שכנגד – טומנת בחובה סכנה גדולה יותר לישראל מהשחרת-יתר ודה-לגיטימציה. במאבק ההסברתי הנחוץ נגד ביקורת זדונית ומוגזמת מבחוץ הולכת לאיבוד בהדרגה היכולת לזהות ביקורת מדויקת ועניינית מבית ולהכיר בחשיבות שלה. הגוף מפסיק להבחין בין עמית לטורף ומתחיל לתקוף את המערכת החיסונית שלו.

לכן, יש צורך בביקורת עקבית ומקצועית של שני שופרות התעמולה במאמץ למתן את הטון ולתקן את העובדות אצל שניהם בו זמנית. ככה תיבנה נקודת התצפית המאוזנת שחסרה כל כך, שממנה מי שמעוניין יוכל להבין יותר טוב את הסכסוך, וגם לחפש דרכים שיכולות אולי לסייע ביישוב שלו. המועמדים הטבעיים לקחת חלק במשימה הזאת הם ארגוני זכויות האדם הישראלים.

אני עובד בארגון כזה, ולא מזמן כתבתי באריכות על הסיבות שבגללן לדעתי ארגונים כמו שלנו לא אמורים להיות אובייקטיביים או לנסות להיראות ככאלה. אנחנו בשר מבשרה של הדמוקרטיה הישראלית, ותפקידנו, כמו בכל דמוקרטיה בריאה, הוא להבטיח שתהיה ביקורת ציבורית, שיפוטית ופרלמנטרית על פעולות הממשלה ושאר רשויות המדינה. בזה עלינו להישאר ממוקדים. אבל, כתבתי באותו פוסט גם שיש תחומים בהם אפשר וצריך לחרוג מהמנדט המוגבל הזה, ולדעתי אחד התחומים האלה הוא ביקורת על דיס-אינפורציה חריפה בחו”ל ביחס לפעולות ישראל. (“כוחות משטרה תפסו עמדות סביב הבית”).

הביקורת הזאת כבר מושמעת, ולעיתים די קרובות. אני מכיר לא מעט מקרים בהם אנחנו או ארגונים אחרים ביקרו עמדות מוטות או לא מדויקות של ארגונים זרים או מוסדות בינלאומיים. לפעמים זה נעשה בצורה דיסקרטית, ולפעמים באופן גלוי. הרבה מאלה שטוענים שארגוני ז”א מכפישים את ישראל יהיו ללא ספק מופתעים לדעת כמה פעמים המידע והפרשנות שלהם ממתנים ומאזנים את התמונה שמגיעה ממקורות אחרים.

מן הסתם, ארגוני ז”א לא יכולים להתחיל להגיב לכל בלוגר או תא סטודנטים שמפרסמים שטויות ברשת או באוניברסיטה. אבל כשמדובר במוסדות חשובים, בגופי תקשורת בולטים, בארגונים גדולים, או בדמויות בעלות השפעה, קולם צריך להישמע באופן פומבי ובהיר. המחשבה שדי אם נקפיד שהמידע שאנחנו מפיצים יהיה מדויק והוגן כדי לפעול נגד אי-הדיוקים וחוסר ההגינות שקיימים שם בחוץ היתה שגויה. זה לא מספיק.

הדמוניזציה של ישראל, והדה-הומניזציה של ישראלים בעולם הגיעו לממדים כאלה שהן מהוות סכנת חיים, לא רק עבור יהודים וישראלים בחו”ל, אלא גם עבור פלסטינים וישראלים שחיים כאן. מבחינתנו כארגונים, מדובר על תופעה שמקשה על מילוי תפקידנו בשמירה על זכויות אדם ובשירות השיטה הדמוקרטית (“החלה ההשתלטות על ביתו של החשוד”).

אם נצליח, ישראלים ופלסטינים, לפנות אפילו קצת מערימת הזבל שכל העולם שפך עלינו, ונדחה את התפקיד שהועידו לנו אחרים – להיות בשר התותחים בקו השוחות של כל המלחמות שמפלגות את האנושות – יש סיכוי הרבה יותר טוב שנוכל להגיע יום אחד גם לפשרה ולפיוס בינינו. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר שבה יקודש זיכרם של נרצחי טולוז.

4 תגובות

אני ♥ KONY2012

Mar 12 2012 פורסם מאת בקטגוריות משהואיזם

דעתי על הקמפיין הויראלי שכולם מדברים עליו השתנתה מקצה לקצה בשבוע האחרון. עכשיו אני חושב שהוא אחד הדברים הכי טובים שקרו בשנים האחרונות לסכסוכים המדממים באפריקה ובשאר העולם. וזה לא שאני לא שותף לביקורת על הסרטון ששורף את הרשת. אם הייתי צריך לכתוב פרודיה סרקסטית על קמפיינים כאלה, לא הייתי יכול להמציא תרכיז כל כך קיצוני שלוקח כל מה שמגוחך ומזיק בהם ודוחס אותו לתוך חצי שעה. אבל, מה שהיה לא פחות ממדהים היא התגובה האדירה שקמה ברשת נגד הסרטון וחשפה במהירות שיא את כל מה שרע ובעייתי בו.

מול הקמפיין המהוקצע, הממומן היטב והמשובץ כוכבים, התארגן תוך ימים קמפיין נגדי, ספונטני, מבוזר ובינלאומי באמת. זה היה הקרב האולטימטיבי בין המסר הפשטני למסר המורכב, בין השחור-לבן לאפור, בין הסנטימנטלי לפוליטי, בין האקטיביסט האמריקאי לפעילים אפריקאים, בין אלה שלהוטים לעשות היסטוריה כאן ועכשיו לאלה שנותנים כבוד גם לזמן וגם להיסטוריה.

התוצאה של הקרב האינטרנטי על התודעה היא דיון שכמוהו עוד לא היה על התפקיד של קמפיינים מערביים הקוראים להתערבות צבאית בסכסוכים, כמו שלפחות פרשן אחד ציין (וגם המליץ על אוספים יעילים של קולות ביקורתיים מהמערב ומאפריקה). בשיקלול הכולל, אם כן, יותר מאשר הרשתות החברתיות הוכיחו את עצמם כמשרתות של קמפיינים כאלה – שגם בעבר לא התקשו למצוא במות להפצת מסרים – הן מחזקות את המבקרים שלהם. אלה שעד לא מזמן קולם היה נבלע בתוך המולת התקשורת, הסלבריטאות, והופעות הענק הפילנטרופיות שעטפה כל מיזם כזה.

כדי להמחיש את גודל השינוי (וגם כי כל מה שאפשר להגיד על KONY2012 כבר נכתב בימים האחרונים) אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקמפיין הדומה שסחף את העולם לפני כמה שנים – הקמפיין “להציל את דארפור”. גם אז התחולל פלא. תוך חודשים ספורים, כל העולם הכיר את השם דארפור וידע שמתרחש שם רצח עם נורא על ידי ממשלת סודן. קואליציה נמרצת של סלבריטאים, כותבי טורים ופעילים מערביים הצליחה להעלות את המלחמה בדארפור (שלא הייתה שונה מאוד במהותה או גדולה בחומרתה ממלחמות אפריקאיות נוספות בעשור הקודם) לראש סדר היום הבינלאומי, וכמו במקרה של KONY2012, הם עשו זאת על ידי רידוד המציאות המאוד מורכבת של הסכסוך לאגדה הוליוודית פשטנית. אבל אז לא היה טוויטר, ולא היה פייסבוק, ולא היתה את הבלוגוספרה שיש היום כדי לבלום את ההיפרבול.

אני לא נתקלתי בתיאור יותר טוב של הפער שנוצר בין דארפור המיתית לדארפור האמיתית מאשר הספר “Saving Darfur” של העיתונאי רוב קרילי. במשך חמש שנים, בין 2004 ל-2009, קרילי חי באפריקה וסיקר אותה עבור עיתונים בריטיים. בספר, שפורסם לפני שנתיים, הוא מתאר כיצד ככל שהוא פגש יותר את המציאות בחבל דארפור עצמו, וגם בסודן, בקניה, בצ’אד ובאוגנדה, כך הוא הגיע למסקנה שהסיפור המקובל בעולם, שהוא היה ממפיציו בתקשורת, מופרך. הוא גם הלך והתקרב לעמדה – שלדבריו רווחת בקרב אנשים שחיים באזור או מכירים אותו לעומק – שלפיה הקמפיין הבינלאומי להצלת דארפור גרם יותר נזק מתועלת למאמצים להביא להפסקת האלימות ולפיוס בחבל מוכה הסבל.

קשה לתמצת את התמונה של אפריקה באותן שנים שקרילי מצייר בספר, אבל למרבה המזל, היום, יום שלישי, ול-24 שעות בלבד, הוא מציע את גרסת הקינדל של הספר בחינם בבלוג שלו. הוא עושה את זה לרגל המהומה שקמה עכשיו סביב ג’וזף קוני, שמפגש סהרורי איתו מתואר בפרק 3. לטענתו, הוא אחד העיתונאים היחידים שפגשו את הטיפוס הרצחני והתמהוני הזה. בכל אופן, אני ממליץ לקרוא את הספר לכל מי שהנושא מעניין אותו, אבל לפני כן, אזהרה: במקרה אחד לפחות מישהו שהשאלתי לו את הספר בצירוף המלצה חמה מאס מהר מאוד בתיאורים של קרילי שותה תה, קרילי בורח ממטוסי אנטונוב מפציצים, קרילי תופס מונית בחארטום או מקפיץ טקילות עם כל האקספאטס בג’ובה. יש הרבה יותר מדי מכל אלה בספר, אבל יש בו לטעמי מספיק ראיונות מעניינים ורקע היסטורי ששווים את המאמץ. יש בו גם לא מעט ביקורת עצמית על התפקיד שהתקשורת הבינלאומית מילאה בכל הסיפור, ואת זה תמיד מעניין לקרוא.

ועכשיו, אחרי שהראיתי שבבלוג שלי מחלקים ספרים בחינם, אני בכל זאת אנסה לתמצת בקצרה את נקודת המבט שמתוארת בספר, לטובת מי שלא מתכוון לקרוא אותו. אגב, את הפוסט הזה אני כותב מהר כדי להספיק להעלות אותו לפני שקרילי פותח את הבסטה מחר בבוקר, לכן, אם מישהו מוצא כאן טעות בעובדות, אודה לו אם יתקן אותי.

הסיפור המקובל על דארפור הולך בערך ככה. בשנת 2003 התמרדו שלושה שבטים מחבל דארפור – בני הפור, הזגהוואה והמסליט – נגד השלטון המרכזי של סודן במחאה על המדיניות המפלה כלפיהם. בתגובה הממשלה, בראשות הנשיא עומר אל באשיר, שיסתה בתושבי הכפרים מיליציות חמושות אכזריות במיוחד העונות לשם ג’נג’וויד (“השדים הרכובים”) שיצאו למסעות הרג, חורבן ואונס. המספרים הראשונים שפורסמו דיברו על 400,000 הרוגים ולמעלה משני מיליון פליטים, שחלק גדול מהם התקבץ במחנות פליטים מעבר לגבול בצ’אד. מהרגע שהסיפור פרץ לתודעה המערבית, כנראה באמצעות מאמר של ניקולס קריסטוף בניו יורק טיימס ממרץ 2004, הוא התקבע בתוכה לא כמלחמת אזרחים או סכסוך בדלני אלא כטיהור אתני שביצעו “ערבים בהירי עור” כנגד “אפריקאים שחורים”, כחלק ממהלך מחושב ל”ערביזציה” של סודן. הייתה גם התייחסות רבה לתפקיד שמילא שינוי האקלים באזור על פרוץ הסכסוך.

מה שהיה בטוח מעל לכל ספק הוא שמדובר, סוף סוף, במלחמה אפריקאית שקל להבין. יש בה רשע טהור מצד אחד, וקורבנות מוחלטים מהצד השני, ואפילו יש בה נבל שאפשר להאמין שאם הוא ינוטרל, הסיוט הזה ייגמר. למרבה המזל, הנבל הזה גם אירח את אוסמה בין לאדן עשור לפני כן, והיה, לכל הדעות, אוטוקרט מהסוג הגרוע ביותר. כמו עכשיו עם קוני, גם אז הקמפיין הבינלאומי קרא ל”עולם” לעצור את באשיר באמצעים צבאיים ומשפטיים. אחד משיאיו היתה הופעה של ג’ורג’ קלוני בפני מועצת הביטחון (על אמת, לא בסרט) שבה הוא איים שאם לא ייפרסו כוחות על הקרקע מייד ימותו שניים וחצי מיליון איש. זו תהיה “הרואנדה שלכם, הקמבודיה שלכם, האושוויץ שלכם”, הוא הזהיר את השגרירים, לפני שהעביר אז זכות הדיבור לאלי ויזל שדיבר גם כן על החובה לעצור את רצח העם בכוח.

כשקרילי התחיל את עבודתו באפריקה ב-2004, גם הוא, כמו רובנו באותה תקופה, החזיק בגרסה הזאת של האירועים. אבל אז, הוא מתאר, הכל התחיל להתבלבל. הוא לא מטיל ספק בכך שמעשי אלימות נוראיים התרחשו שם, בעיקר בתקופת השיא של 2003-2004, אבל ההקשר שבתוכו הם קרו היה הרבה יותר מסובך. מקרוב, הצד “הערבי” נראה די אפריקאי, והצד של “האפריקאים” נראה ערבי למדי. גם השבטים ה”תוקפניים” ראו את עצמם כקורבנות של הסכסוך, ובקרב ה”קורבנות” אפשר היה למצוא לא מעט תוקפנות. המורדים, מסתבר, הם בעצם ערב רב של מיליציות חמושות, למעלה מעשרים בתקופה מסויימת, שלפעמים היו עסוקות להלחם זו בזו יותר מאשר בצבא או בג’נג’וויד. בשנת 2008, למשל, נהרגו יותר אנשים במלחמות בין קבוצות מורדים מאשר בינן לבין כוחות המזוהים עם המשטר. גם מטרות המאבק היו מגוונות. מנהיג אחד הפלגים הגדולים, התנועה לצדק ושוויון (JEM), שנהרג לפני שלושה חודשים, בכלל ראה במאבק כלי להשתלטות על סודן כולה וחיזוק היסודות האיסלמיסטים בשיטת הממשל שלה. הכוחות שלו כללו גם חיילים ילדים, בני אחת עשרה. לא בדיוק הדימוי של הגוד גייז בסיפור. מהצד השני, של “הרעים” אמנם היתה נוכחות חזקה לאידאולוגיה של “עליונות ערבית”, אבל המקור שלה, וגם של הנשק שהופעל בשימושה, לא היה עומר אל-באשיר אלא מועמר קדאפי – שבאותן שנים בדיוק ניהל ירח דבש מאוחר עם מנהיגי המערב. בנוסף, וועדה רשמית של האו”ם קבעה כבר ב-2005 שלא היתה מטרת השמדה מכוונת מאחורי ההתקפות בדארפור. גם ההערכות לגבי מספר ההרוגים ירדו משמעותית עם הזמן. אלה רק מעט מהדוגמאות שמובאות בספר.

על העיסה האפרורית הזאת אנחנו לא שמענו אז מפעילים של “להציל את דארפור”, וקרילי גם מתאר איך העורכים שלו בעיתונים השונים לא התעניינו בסיפור מסובך כל כך. הם רצו אנקדוטות או קטסטרופות אנושיות שישרתו את התפישה המקובלת, ולא יאתגרו אותה. הדמויות היחידות במחזה שמבינות עד כמה המצב מסובך הם עובדים בארגוני סיוע שחיים ופועלים בשטח במשך שנים. הבעיה היא שהם גזרו על עצמם שתיקה כדי לא לסבך עוד יותר את יחסיהם הרגישים גם ככה עם הרשויות.

תגידו, ביג דיל. ארגון שרוצה לעורר מודעות למצוקה אנושית חריפה מספק תמונה פשטנית של המציאות כדי לעשות כותרות ולמנוע מצב שבו ההרג נמשך והעולם שותק. האמת המורכבת, אם יש כזאת, יכולה לחכות להיסטוריונים, אבל קודם צריך לעצור את הדימום ומיד. זו טענה ראויה, אבל כנגדה קרילי מתאר בצורה די מוצלחת איך עבדה בדארפור המשוואה המוכרת שלפיה תמונה מעוותת ומוגזמת של המציאות מובילה להתערבויות שגויות שמחריפות את המצב במקום לסייע לו.

עיקר הביקורת מופנית להחלטה להגיש צו מעצר לבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד אל באשיר ב-2009. כתוצאה מכך, תהליך השלום העדין שהחל בדארפור נקטע, התמיכה הציבורית באל-באשיר זינקה ומדינות רבות באפריקה ובשאר העולם התייצבו לצדו והתחייבו לא להסגיר אותו להאג אם יבקר אצלן. כנראה שזה היה מהלך רע לדארפור ורע לרעיון של משפט פלילי בינלאומי. הוויכוח סביב השאלה האם מה שקרה בדארפור היה רצח עם או לא נמשך. קרילי חושב שמה שהוא ראה שם זה לא טבח, ובטח שלא רצח עם.

מיה פארו, הדמות המרכזית בקמפיין “להציל את דארפור” הודתה בראיון המובא בספר שמאמצי ההסברה שלה נכשלו במבחן התוצאה. מי שבוודאי מסכים אתה הוא אלכס דה ואל, אחד המומחים הידועים לאזור שגם חי בו תקופות ארוכות, שנחשב לאחד המבקרים החריפים של הקמפיין. זאת כחלק מביקורת יותר רחבה שלו על התבנית החוזרת שבה המדיניות של מדינות המערב כלפי סכסוכים באפריקה משבשת יוזמות מקומיות שמבוססות על הבנה טובה הרבה יותר שלהם.

וזה מחזיר אותי ל-KONY2012. הפעם, התיקון לנרטיב המעוות של התעמולה הופיע תוך שעות ברשת, בניגוד למקרים של דארפור, קוסובו ובוסניה, שבהם הספרים והמאמרים הביקורתיים הופיעו מאוחר מדי מכדי לשנות את הסיפור שהתקבע בתקשורת בשבועות ובחודשים הראשונים. בעצם אולי במה שראינו השבוע טמון הפתרון לקונפליקט הקבוע בין הרצון לספר סיפור פשוט כדי לעורר מודעות לבעיה, לבין הרצון לטפח הבנה מעמיקה שלה כדי לקדם פתרונות מתאימים.

כל מה שצריך בעידן הרשתות החברתיות זה קמפיין זר ומופרך שדורש פתרונות מפוקפקים. ככה, הוא מייצר גם מודעות גבוהה וגם ביקורת נוקבת. היום מיליוני אנשים יודעים שג’וזף קוני הוא איש רע, אבל מיליונים גם מבינים שלתפוס אותו לא בהכרח יפתור את הבעיה. רבים מהם נחשפו בשבוע האחרון ליותר קולות מאפריקה משהם שומעים בשנה, או שנים, או בכלל. סרטון שהציג את האפריקאים רק כקורבנות חסרי אונים או כרוצחי ילדים פרמטיביים, הזקוקים לאיש הלבן שיציל או יצלה אותם, הכין את הבמה למיצג כוח אדיר של אפריקאים רבים שקמו מיד ואמרו שמספיק, הימים האלה עברו.

KONY2012 מספק בעיניי עוד הוכחה לכך שהתפקיד של פעילים מקומיים באזורי סכסוך הוא לצאת בביקורת נוקבת נגד תועמלנים מחו”ל שמציגים תמונה פשטנית וחד ממדית של מציאות שאותה הם לא מכירים, וקוראים לפתרונות כפויים כאלה או אחרים לבעיות שאותן הם לא מבינים. למקומיים כדאי לנצל את הזרקור שהאקטיביסטים הזרים מפנים אליהם, אבל לא להפקיר בידיהם את תפקיד מספרי הסיפור וקובעי הפתרון. קצת צניעות לא תזיק להם שם.

11 תגובות

הדוד המודאג מאמריקה

Mar 09 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

תכננתי שבעקבות ההצפה מחדש לתודעה של רצח העם ברואנדה לאור האירועים בסוריה, הפוסט השני בבלוג הזה יעסוק בו, אבל אז קראתי את המאמר של דייויד רמניק מיום שני והתכנית השתנתה. רמניק, עורך הניו יורקר, כתב במאמר שכרסום הדמוקרטיה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה היהודית והחזון הציוני. עפ”י רמניק, האשמים במצב הם הכיבוש המתמשך ובנימין נתניהו, ומי שיכול להושיע הוא הנשיא אובמה, שמבין את מה שראש הממשלה הישראלי כנראה לא מבין: ש”החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכול להתגשם במצב של כיבוש קבוע”.

זה הזכיר לי מאמר ברוח דומה שרמניק כתב בדיוק לפני שנה. שני המאמרים משדרים דאגה עמוקה לגורל ישראל וייאוש מהפוליטיקה הישראלית. אמריקה, ואובמה בראשה, מצטיירים בהם כיחידים שיכולים להציל אותנו מעצמנו. ולא רק אותנו, יהודי ישראל, אלא גם את יהדות ארצות הברית שיותר ויותר מבניה מוותרים על זיקתם לישראל בגלל עוולות הכיבוש. אני לא יודע לגבי יהודי אמריקה, אבל בכל הנוגע אלינו כאן, ברור לי שחוסר האמון והייאוש שרמניק מפגין כלפי היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני הדמוקרטיה הישראלית, ממש לא עוזרים להציל אותה.

רמניק מודה שישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה תחת איום: כל הדמוקרטיות, בצורה זו או אחרת, הינן פגומות ופגיעות. דמוקרטיה היא לא מצב סטטי, אלא תהליך, או “מצב של התהוות מתמדת”. כמו ברקמת עצם, בכל רגע נתון רוחשים בה גורמים שמכרסמים בה, ואחרים שבונים אותה. ובאמת, גם כלפי הדמוקרטיה האמריקאית טוענים שהיא התדרדרה קשות בעשור האחרון. גם בה, כפי שרמניק מזכיר, יש לא מעט גורמים בעלי דעות רדיקליות למדי קרוב לעמדות השפעה פוליטית, וגם בה סקרי דעת קהל מגלים לעתים קרובות ממצאים מטרידים, כמו למשל תמיכה של 62% בעונש מוות. גם הדמוקרטיות הוותיקות של אירופה ממשיכות להיאבק על אופיין. רק לאחרונה אנחנו שומעים על העניין של הבריטים עם מניעת זכות ההצבעה מאסירים, של הצרפתים עם רעלות, ושל השווייצרים עם מסגדים.

אבל גם ביחס לכל אלה, האיום הפנימי על הדמוקרטיה הישראלית הפך, לדעתו של רמניק, לחריף במיוחד בשנים האחרונות. הכיבוש הצבאי, המערכת המפלה והגזלנית שקמה סביב ההתנחלויות, והתרבות ה”אנטי דמוקרטית, ואפילו גזענית” שיוצאת מהן מאיימים לבלוע את הערכים הדמוקרטיים שעדיין שרדו מערבית לקו הירוק. הוא מספר על תהליך מתמשך של השחתת הפרויקט הציוני של הרצל ובן גוריון, החל מ-67′ ועד השפל שבו אנחנו היום, קרוב לקצה האזור על הסקאלה הפוליטית שעוד ניתן לקרוא לו דמוקרטי. האשמים העיקריים בדהירה הזאת אל התהום הם נתניהו, והגורמים הקיצוניים שבהם תלויה הישרדותו הפוליטית.

הדאגה של רמניק כלפי ההווה מובנת, אבל הפרספקטיבה שלו על העבר לא מתיישבת עם מה שאני, ואני מניח שעוד ישראלים, זוכרים ויודעים. לא ברור לי לאיזו ישראל דמוקרטית יותר הוא מתגעגע. זאת מלפני המאבק בשחיתות השלטונית של העשור האחרון? זאת מלפני חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק? זאת מלפני התבססות עקרון חופש העיתונות? זאת של ה-101? של קו 300? של ביתן 28? זאת שבה “תג מחיר” הגיע בצורת מכוניות ממולכדות של ראשי ערים פלסטיניות או שלושה כדורי אקדח בגבו של ראש ממשלה? אולי זאת שהייתה בה מפלגה אחת בשלטון עם הרבה הון, הרבה עיתון והרבה עגלות תה במסדרון? ואולי בכלל לממשל הצבאי שהופעל עד 66′ – שנה אחת לפני הרגע שבו לדעת רמניק נזרעו זרעי הנפילה?

גם לגבי הפרת זכויות האדם של הפלסטינים על ידי ישראל, הנרטיב הלינארי הפשטני מצייר תמונה חלקית מדי. אין ויכוח על כך שהמצב בתחום הזה חמור, אבל כלפי טענתו של רמניק – שהוא במגמת החמרה – כדאי להפעיל מידה של ספק. הרי עד שנות התשעים הרעיון של זכויות אדם היה עדיין בשולי השיח הציבורי וכמעט לא מוכר בתוך מערכות הביטחון. ככה גם נראו הפעולות שלהן, בטח ובטח בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מאז, ובעיקר בעשור האחרון, חלה ירידה בהיקף ובחומרת השימוש בעינויים, וגם פעולות שגרתיות בעבר כמו הריסת בתים ענישתית ו”נוהל שכן” התמעטו מאוד. תחת הממשלה הנוכחית, חלו הקלות במדיניות הסגר על עזה והוסרו יותר מחסומים בגדה מאשר תחת ממשלות קודמות. מספרים גם שניר ברקת, ראש העיר הנוכחי של ירושלים, מקדיש יותר תשומת לב ומשאבים מקודמיו לטיפול בבעיות מזרח העיר. לגבי הבנייה בהתנחלויות, היא אמנם בעלייה בשנתיים האחרונות, אבל עדיין נמצאת רחוק מאחורי הקצב של סוף שנות התשעים, בתקופת ממשלת ברק.

בתוך ישראל, נשים, ערבים, מזרחיים, תושבי הפריפריה, אתיופים, מהגרי עבודה –  וכל השילובים האפשריים ביניהם – עדיין רחוקים מאוד מליהנות משוויון בכל תחומי החיים. אבל גם כאן, לא בטוח כלל שהמגמות הן תמיד שליליות. רק בשבוע האחרון היו ידיעות על מגמת עלייה בתקצוב הרשויות המקומיות הערביות, על פסיקה תקדימית שמגינה על עובדים זרים מפני החזקה בתנאי עבדות, על הגנת זכותו של אזרח לסרב לחיפוש ועל הכרת המדינה באימהות לסביות. שילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה הפך לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות כפי שלא היה בעבר, וכבר רואים סימנים של שינוי בכיוון חיובי.

רמניק מודאג בצדק מהצעות החוק שמגישה החמישייה הקאמרית דנון-לוין-רותם-מיכאלי-קירשנבאום, וגם מדברי שטנה של רבנים בולטים, אבל אי אפשר להבין את הראקציה השמרנית-לאומנית-דתית שעוברת על החברה הישראלית במנותק ממגמות חזקות בכיוון ההפוך, שלאורך עשורים הופכות את ישראל בהדרגה לחופשית יותר ודמוקרטית יותר. גם המבוי הסתום שבו תקוע תהליך השלום כבר למעלה מעשור אחראי במידה רבה להקצנה בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית במקביל. בשתיהן כוחה של הדת מתחזק, והערכים הדמוקרטיים נשחקים. זה תהליך מפחיד עבור כל ליברל, יהודי או ערבי, אבל אין מי שיוכל לבלום אותו פרט לנו, בשני הצדדים. ניחלש עוד יותר אם נתפתה לפנטזיה שיבוא איזה נסיך, או נשיא, אמריקאי ויציל אותנו מ”אחינו הברברים”.

למקרה שזה עדיין לא ברור מספיק, המטרה שלי כאן היא לא להצטרף למקהלה שטוענת שהכול בסדר, ביבי מלך, וכל השמאלנים סתם היסטריים, או צבועים, או גם וגם. אם מישהו מתכוון להשאיר תגובה עם פירוט של כל המקרים הקשים שעדיין מתרחשים כל יום וכל שעה, זה לא הכרחי. כבר שש שנים חלק מהעבודה שלי הוא מעקב אחריהם. אני מנוי על הניוזלטרים, מקבל את הסטטוסים והציוצים, וקורא את (טוב, כמעט) כל הדו”חות. אני לא אומר שהמצב נסבל, שאין הרבה בעיות והרבה עבודה. אני כן אומר שיש בינינו יותר אנשים וארגונים מאי פעם שעושים אותה, ואם לרגע נרים את הראש מהמאבק התורן ונסתכל אחורה יש סיכוי שנגלה שכחברה, לאורך זמן, אנחנו בעצם מטפסים לאט לאט במעלה המדרון התמיד-חלקלק של הדמוקרטיה, או לכל הפחות מצליחים לא להחליק חסרי אונים למטה.

ולמה זה בכלל משנה? אם הכוס כל כך ריקה, למה שיהיה לנו אכפת באיזה כיוון נע מפלס המים? מפני שהדברים הנחוצים ביותר להגנה על הדמוקרטיה הם אופטימיות ואמונה בעצמנו. מפני שאם נבין שהסכנות של ההווה הן חלק מרצף ארוך של סכנות שנוצחו, נבין שאין סיבה שלא נמשיך לנצח. מפני שהכרה בשיפורים הרבים שהושגו, ושעדיין מושגים בכל שבוע שעובר, היא לא מתכון לשאננות אלא מקור לכוח ולאורך הרוח הנחוצים כל כך למאבק, שאם לשפוט מניסיונן של הדמוקרטיות הוותיקות, אין לו סוף.

אפשר להבין את המיאוס של יהודים אמריקאים מהקו שמאפיין את איפא”ק, והרצון שלהם לקדם מודל אחר של זיקה לישראל, כזה שמוכן להכיר גם בצדדים המכוערים שלה ולסייע לתקן אותם. אני לא יכול להגיד שאני עוקב אחרי המתרחש שם מקרוב, אבל אני חושש שהניסיון להיבדל מאיפא”ק, ואולי גם השאיפה להתיישר עם הרוח שנושבת בקמפוסים בארצות הברית, מביאים לאימוץ נרטיב קודר מדי.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו עם שני דודים מאמריקה. אחד מעריץ כל דבר שאנחנו עושים, אף פעם לא אומר לנו מלה רעה, ורק מבקש שנשלח לו עוד פרסי נובל ותמונות מהמילואים לתלות על הפרידג’. השני, הצעיר יותר, אומר לנו שהוא מיואש מאתנו, שאנחנו רק מתדרדרים כל הזמן ומוציאים לו שם רע בשכונה. דעתם של הדודים מאמריקה חשובה לנו, וככה השניים האלה מטפחים כאן שתי תחושות שהן הגרועות ביותר להתפתחות בריאה של בן אדם, וגם של חברה דמוקרטית: גאוות יתר ובושת יתר.

ייתכן שרמניק ישמח לדעת, שלמרות הסכנות הרבות שאורבות לפתחה של הדמוקרטיה שלנו, היא בסך הכול מחזיקה מעמד – וכנראה שבתחומים רבים אפילו מתחזקת. נכון שסיום הכיבוש והגעה להסדר עם הפלסטינים נראים היום רחוקים יותר, ומצריכים כוח פוליטי שנדמה שאיננו קיים. כמעריץ של אובמה, רמניק בטח יודע שהרבה מהכוח הפוליטי שלו נבע מיכולתו להפיח באמריקאים אופטימיות וביטחון עצמי, דווקא בימים של שפלות קומה, פסימיות וחשש מפני העתיד. לכן, אם ברצונו לחזק כוחות פוליטיים דומים בישראל, הוא צריך להביט אלינו בעין טובה ולהגיד בלב שלם “כן, אתם יכולים”.

4 תגובות

איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב

Mar 02 2012 פורסם מאת בקטגוריות משהואיזם

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט אורח בבלוג של דובי קננגיסר שבו התייחסתי לביקורת כלפי השתיקה של ארגוני זכויות האדם בישראל נוכח הזוועות שמתרחשות בסוריה. בינתיים המצב בסוריה החריף, ומוקד הוויכוח עבר מ”לגנות או לא לגנות” ל: התערבות צבאית – כן או לא. כמעט כל יום מופיע מאמר נוסף, לרוב משמאל, שקורא להתערבות צבאית בסוריה. בכולם נשאלות אותן שאלות: איך אנחנו יכולים לשתוק כשהעולם שרוי ב”חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי“? איך יכול להתנהל פשע כל כך גדול, ממש לידנו, ואנחנו אפילו לא מנסים להושיע? איך נינצל מה”אסון המוסרי” שאי-ההתערבות תמיט עלינו?

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – “העולם”, “המערב”, ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-“קודם לעשות, אחר כך לחשוב”. אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה “חייבים לעשות משהו!!” דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי “לעשות משהו” הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

אני מודה שזו לא הפעם הראשונה שבה התפרצות משהואיזם שולחת אותי מודאג למחשב. לפני חמש שנים כתבתי על הקמפיינים הנוצצים של העשור הקודם למיגור העוני באפריקה והנזק שהם גרמו לאפריקה, ומאוחר יותר גם על האופן שבו המנהג להטיל סנקציות וחרמות רק עודד עוד מלחמות ועוד הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הכתבה השלישית בסדרה הייתה מתוכננת להיות על “התערבות הומניטרית” והנזקים שלה, אבל מכל מיני סיבות, לא מצאתי מאז זמן להשלים אותה. חלק מהדברים שאני אכתוב בפוסט הנוכחי, ובבלוג הזה בכלל, אם הוא יפתיע את צוות הרופאים וישרוד, מבוססים על התחקיר שהתחלתי אז על הנושא.

אבל לפני שאני מגיע להגיד משהו על המצב בסוריה, ולפני שמישהו מהקוראים ההיפותטיים של הפוסט הזה פותח מולי מטריות שחורות, אני אקדים ואומר שהביקורת שלי על המשהואיזם לא נובעת מתמיכה בהתעלמות פייסנית מעוולות, או מסגידה עיוורת לרעיון הריבונות הלאומית ועקרון אי-ההתערבות. אני חושב שלאנשים בודדים, לארגונים, לתקשורת, למדינות ולמוסדות בינלאומיים יש תפקידים קריטיים במניעת אסונות אנושיים כאלה, וחלה עליהם חובה מוסרית למלא אותם. אבל אותה חובה גם מחייבת את כולנו להתאמץ ולמצוא את הפעולות שבאמת עשויות לעזור, לא רק כאלה שיגרמו לנו להרגיש קצת יותר טוב כשאנחנו מסתכלים בראי.

אז מה קורה בסוריה? אסד, ללא ספק אחד הרודנים הדכאניים ביותר של זמננו, טובח ללא הבחנה בבני עמו שמפגינים כדי להשתחרר מלפיתתו ולכונן דמוקרטיה חופשית בארצם. כל זה נכון, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. מאז תחילת הארועים הלכו והתרבו הדיווחים על כך שהמאבק האזרחי, בהשראת האביב הערבי, הפך בהדרגה למלחמת גרילה בין כוחות רשמיים ולא רשמיים של המדינה לבין קבוצות חמושות כאלה ואחרות, שאין להן חזון פוליטי משותף או אפילו תכנית פעולה מוסכמת.

מהתמונה המוגבלת שהאינטרנט יכולה לספק ללא-קורא-ערבית כמוני, נראה שגם בקרב המחנה הדמוקרטי הסורי יש חילוקי דעות קשים בין אלה שמרגישים שהמחאה נחטפה, שצריך לתת למשטר הזדמנות לבצע רפורמות,ושהתערבויות זרות רק מחריפות את המצב, לבין אלה שחושבים שהנשיא החמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו לרפורמות והגיע הזמן להפיל אותו. נראה גם ששורר ויכוח פנימי בין גורמי האופוזיציה לגבי התערבות צבאית זרה. רוב ההנהגות הגולות שלהם עדיין מתנגדות, בזמן שהלוחמים על הקרקע מזהירים שאם מטוסי נאט”ו לא יופיעו בשמיים בקרוב, הם יהפכו את המלחמה למלחמת דת קדושה – לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה ליברלית. אז למי להקשיב? איזו גרסה של “רצון העם הסורי” עלינו לאמץ?

הסיקור התקשורתי של סוריה, כמו כמעט בכל סכסוך אלים, עוזר לנו לשכוח שרוב מוחץ של האוכלוסייה לא מעורב באלימות – לא כחיילים או מיליציות של הצבא, לא כלוחמי גרילה, לא כמפגינים, וגם לא כקורבנות חפים מפשע שלה. העמדה של הרוב הזה על המצב היא לא חומר שמספק כותרות ופותח מהדורות. עיתונאים לא מסכנים את חייהם כדי לספר לנו על הלך הרוח הכללי ברחובות חאלב או דמשק. מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע”ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג’די נגד האימפריה, לסייע לתושבי “ציון” להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג’ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

למען ההגינות, ישנם “מתערבנים” שנשמעים שקולים יותר. קחו למשל את אן מארי סלוטר, עד לא מזמן בכירה במחלקת המדינה האמריקאית, שפרשה תכנית סדורה להתערבות צבאית שתהיה מוגבלת אך ורק להגנה על אזרחים. אם צבא המורדים יעבור לפעולות התקפיות, היא מתחייבת, הסיוע הבינלאומי ייקטע. אם יהיו פעולות נקם, הן ייתקלו באפס סובלנות. במילים אחרות, הכוחות הבינלאומיים ימצאו את עצמם בתוך מבוי סתום פוליטי, נלחמים נגד שני הצדדים. נשמע כמו תכנית? לי זה נשמע כמו כיסוי הומניטרי להחלפת שלטון כפויה מבחוץ, ואלה בדיוק התכניות שכבר שני עשורים מחרבים גם את עקרון הסיוע ההומניטרי וגם תהליכים פנימיים של דמוקרטיזציה ויישוב סכסוכים. אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה: ככל שהם גוברים, הצד החלש בסכסוך מקבל תמריץ לדחות כל נסיון לפשרה פוליטית, ואף לעלות את הדרישות המקוריות שלו, מה שמביא להחרפת האלימות, ולעוד לחץ להתערבות צבאית.

אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שהמודעות לנזק שגורמות התערבויות כאלה גבוהה יותר היום מבעבר. אם זה מומחה אחד שהזהיר ש”חימוש המורדים והבאת סוריה לכדי מלחמת אזרחים יאריכו את חיי המשטר”, או דיפלומט מנוסה שקבע שהתערבות צבאית תהיה “מתכון בטוח לאסון”, או מרצה מפורסם לזכויות אדם שחושב שחימוש המורדים וקביעת מסדרונות הומניטריים ישחקו לידיים של אסד. מעניין גם לקרוא את המאמר החריף נגד התערבות שפירסם לאחרונה דייויד ריף – בעבר תומך נלהב של התערבויות הומניטריות. תוסיפו לכל אלה את חוסר התיאבון המופגן של מנהיגי המערב לשלוח חיילים להסתבכות כמעט בטוחה, ותקבלו סבירות נמוכה להתערבויות מהסוג הזה בעתיד הקרוב.

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם. המעבר ממדינת משטרה לדמוקרטיה הוא תמיד מסובך, רגיש, ואיטי. בהיסטוריה אין חוקים לגביו, אבל יש בה כמה טיפים. אחד מהם הוא שלחץ חיצוני, בעיקר אם הוא הופך להתערבות צבאית, לא מסייע לכוחות הדמוקרטיים. אינטרסים מדיניים תמיד ימשכו מדינות ומעצמות לבחור צד בעימות בין השלטון למתגדים לו, וככה בדיוק תהליך פנימי של שינוי פוליטי מתדרדר והופך לסכסוך עקוב מדם. ככל שאני קורא על זה יותר אני מגיע למסקנה שזה היה מרכיב מרכזי במתכון לדייסות העכורות של יוגוסלביה ורואנדה בשנות ה-90 (שלהן שווה להקדיש פוסטים נפרדים).

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

נניח שהפנטזיה הזאת תתממש, האם היא תביא לפתרון מיידי של המשבר הפנימי בסוריה? די בטוח שלא. אבל עצם המחשבה שאנחנו יודעים איך, או צריכים לפתור אותו היא מגוחכת בערך כמו המחשבה של כל אותם אנשים טובים בעולם שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושהם צריכים לעשות את זה. הרי גם הם חייבים “לעשות משהו”.

 

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972mag וניתן לקרוא אותו כאן.

16 תגובות