ארכיון עבור חודש May, 2012

מהגרים או פליטים, זאת (שוב לא) השאלה

May 28 2012 פורסם מאת בקטגוריות הגירה

אני רוצה להציע השוואה היסטורית אחרת לכל מה שקרה בשבועות האחרונים בדרום תל אביב. נסו אותה. לא תאהבו, תמיד תוכלו לחזור לגרמניה הנאצית. גם בהשוואה הזאת יש יהודים, ולא לדאוג, גם בה אנחנו היינו המסכנים.

אני מדבר על לונדון, יותר נכון מזרח לונדון, של סוף המאה ה-19. בשנות השבעים של אותה מאה התחיל להגיע לבריטניה זרם הולך וגובר של יהודים ממזרח אירופה – רוסיה הצארית, אוסטרו-הונגריה ורומניה. הם היו חלק מגל הגירה אדיר ששטף את מערב אירופה. רובו המכריע עשה את דרכו לצפון אמריקה, והשאר התפלג בין דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, וכמובן, כמה טיפות גם לארץ ישראל. מעריכים את מספר היהודים שהיגרו כך עד מלחמת העולם הראשונה בקרוב לשלושה מיליון.

את עוצמת הדרמה האנושית שיצרו מליוני המסעות הללו קשה לתפוס. המשפחות הקרועות, התקוות שנכזבו, המחלות והרעב בדרכים, הספינות הדחוסות, סכנת השוד והניצול על ידי מבריחי הגבולות, מקרי האונס והסחר בנשים, תחושת הזרות והניכור – את כל זה אפשר לבלוע רק בשוטים קטנים וחזקים שזיקקו סופרים והיסטוריונים מתוך אותה מציאות. בקטגוריה השנייה בולט היום במיוחד גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה שבכתיבה שלו על ההגירה הגדולה משלב סיפורים אישיים וקטעים ממכתבים ומיומנים. מתוך קטגורית הסופרים, הנה קטע קצר מ”רשמי שעה” של י”ח ברנר שמתאר את תחושת התלישות והיאוש שקיבלו את פניו של המהגר היהודי מרוסיה באנגליה:

” ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו”רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…”

רוב רובם של המהגרים היהודים שחנו בבריטניה או השתקעו בה התרכזו בשכונות המזרחיות העניות של לונדון. ההתססה כנגדם התחילה כבר בשנות האלף-שמונה-מאות-שמונים בעיתונים מסויימים ומהר מאוד הגיעה לפרלמנט. טענו שהם דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, שהם יוצרים מפגע תברואתי, שהם מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה ומאיימים כך למוטט אותה, שהם נושאים מחלות, שהם מעלים את רמת הפשיעה, שהם מחללים את קדושת יום ראשון, ושהם הפכו את מזרח העיר למדינה זרה משלהם.

מנגד קמו רבים להגנת המהגרים, בעיקר מהאגפים הליברלים (אז עוד היה דבר כזה באמת). הם תיארו את הרדיפות הפוליטיות שמהן סובלים יהודי מזרח אירופה, בעיקר תחת שלטון הצאר. את הפוגרומים, הגירושים ההמוניים, גיוסי החובה לצבא, ההגבלות על אזור המגורים, על עבודה במקצועות רבים. המסורת הבריטית הארוכה והמפוארת של מתן מקלט לכל מי שנרדף פוליטית, הם אמרו, מחייבת אותנו לקבל גם את היהודים האלה. כלכלת בריטניה רק תרוויח מהחריצות שלהם, ומהר מאוד הם ישלתבו בהצלחה כמו היהודים-הבריטים הותיקים (שדווקא מאוד לא שמחו על גל ההגירה הזה וניסו לבלום אותו). סגירת שערי המדינה בפני היהודים תהיה בגידה מוסרית, איוולת כלכלית, וזריקת עידוד לאנטישמיות.

זה כבר ממש הרגיז את אלה בצד השני: מה פתאום אנטישמיות! זה בכלל לא העניין. אין לנו כלום נגד יהודים, וגם לא נגד מהגרים. אבל את המהגרים האלה, במספרים עצומים כאלה, בזמן הזה של היחלשות האימפריה, ובתוך השכונות האלו של העיר הזאת – את זה פשוט אי אפשר לקבל, גם לא בשם קדושת העיקרון של מתן מיקלט. מצב היהודים במזרח אירופה באמת מחריד, אבל הפיתרון לא יכול להימצא אצלנו, ועל חשבון עניי עירנו. יש חמישה מיליון יהודים במזרח אירופה, פור הוונס סייק. אתם באמת רוצים שכולם יגיעו לאיסט אנד?!

מספר ארגונים אזרחיים קמו אז כדי להוביל את המאבק הציבורי למען הגבלות הגירה. הם ארגנו הפגנות וכנסים, ובקואליציה עם עיתונים מקומיים, איגודי העובדים וחברי פרלמנט שמרניים הצליחו בסופו של דבר להביא לחקיקת “חוק הזרים” ב-1905 שנועד באופן ספציפי לבלום את שטף ההגירה היהודית ממזרח אירופה.

כל זה קרה הרבה לפני המיסוד של המושג “פליט” אחרי מלחמת העולם השניה, והתפתחות הנורמות הבינלאומיות הקשורות אליו. אבל כבר אז הוויכוח לא היה על הרעיון הבסיסי שעל המדינה להעניק מקלט לפליטים אלא על ההבחנה בין פליט לבין “סתם” מהגר. וכאן, לדעתי, סיפור ההגירה היהודית הגדולה ההיא הופך רלוונטי לנו היום.

האם כל אותם מיליוני יהודים ממזרח אירופה היו פליטים או מהגרים? האם המסעות המפרכים שלהם היו תוצאה של בריחה או בחירה? האם בעזיבת בתיהם הם הצילו את נפשותיהם או העמידו את עצמם ואת משפחתם בפני סכנות גדולות יותר? מה הניע אותם, היעדר החופש בארצות מוצאם או ההבטחה של חיי חופש בארצות רחוקות? אין תשובות פשוטות.

אלרואי, שניתח את המניעים של המהגרים על סמך אלפי מסמכים, מסכם שגל ההגירה הגדול היה תוצאה של מקבץ נסיבות היסטוריות, בעיקר התפוצצות האוכלוסין בקרב היהודים, התחזקות מגמות של חילון, מעבר לערים, והתפוררות הקהילה המסורתית, מצוקת תעסוקה, השמועות על השגשוג הכלכלי בארצות שמעבר לים, והמהפכה באמצעי התחבורה אל והתקשורת עם אותן ארצות. ב”מהפכה השקטה” הוא קבע שהפוגרומים, נוראיים ככל שהיו, לא היו הסיבה העיקרית להחלטה לנדוד מערבה. ההגירה היתה “מונעת בראש ובראשונה ממצוקה כלכלית ומרצון לשפר את המצב הכלכלי הירוד שהאוכלוסיה היהודית היתה נתונה בו, ולא ממעשי השוד והרצח” (עמ’ 53).

אז במבחן ההיסטוריה, נראה שצדקו מי שטענו אז שמדובר בהגירה שמונעת בעיקר על ידי מניעים כלכליים. אבל האם זה אומר שכל מה שהם אמרו על המהגרים היה נכון, או שהחוק לחסימה הרמטית של הממלכה המאוחדת בפני המהגרים היהודים היה חכם או מוצדק? ממש לא. האם זה אומר שאותה המסקנה בהכרח נכונה גם במקרה של האפריקאים שנכנסים לישראל ממצרים היום? לא. כל מה שזה אומר הוא שלא תמיד ההבחנה בין “מהגר פוליטי” ל”מהגר כלכלי” היא ברורה, או אפילו אפשרית. לפעמים, גם ממדינות שיש בהן דיכוי ואלימות, הגירה היא פשוט (או בעיקר) הגירה.

יש מקרים רבים בהם הבחנה כזאת כן ברורה ומתחייבת. ספינה של ניצולי שואה שמחפשת נמל לעגון בו הוא אולי המובהק שבהם. אבל נסיון לשייך לאותה קטגוריה מקרים מובהקים הרבה פחות עלול להזיק למטרה יותר מאשר להועיל. כמו אז בלונדון, אלה שניסו לבסס טיעון מוסרי לטובת המהגרים תוך התפשרות על מתן ניתוח מציאותי ומשכנע של מניעי ההגירה שלהם, הפסידו בסופו של דבר בוויכוח הציבורי. את זה כדאי שיקחו בחשבון אלה שמתעקשים על כך שכל האפריקאים שנכנסו לישראל הם פליטים.

ויש עמדה שקולה יותר שנשמעת לא מעט בשבועות האחרונים. היא אומרת: נכון, לא כולם פליטים. לכן צריך “לבדוק בצורה פרטנית מי מהם באמת פליט ואת מי אפשר להחזיר“. יש אתה שתי בעיות: פרקטית ומוסרית. אם נישאר עם הדוגמא של ההגירה היהודית הגדולה, האם ניתן היה באמצעות תישאול להבחין בין יהודים שברחו מפני רדיפה לאלה שרדפו אחרי התקווה לחיים טובים יותר? אולי, אם הם לא היו יודעים שמסקנות התישאול יגזרו את גורלם להכנס או להישלח בחזרה. אז נכון, יש כל מיני דרכים לחקור, ולבדוק, ולהצליב, ולאמת, אבל יש להכיר בכך שעדיין מדובר בתהליך בעייתי ושנוי במחלוקת.

ופה נשאלת השאלה המוסרית: נניח שקיים הבדל ברור בין מהגר פוליטי למהגר כלכלי ושפותחה שיטה מדעית מושלמת להבחנה ביניהם, האם לראשון מגיעה תמיד קדימות בחלוקת הסיכויים לעתיד טוב יותר? כמו שכבר כתבתי כאן פעם, אני מעדיף לא להסתבך עם פילוסופים של המוסר, אבל אני חושב שהפעם יהיה להם קשה לשכנע אותי שהיעדר חופש ביטוי כואב יותר ממחסור בפרנסה, או שאבדן ילדים במלחמה ממית את הלב יותר מאבדן שלהם לרעב ומחלות הניתנות לריפוי. פחד הוא פחד, מוות הוא מוות, יאוש הוא יאוש ותקווה היא תקווה.

הטענה שלי היא שמקרי הפליטות המובהקים הם היוצאים מן הכלל. מרבית ההגירה מארצות עניות, דכאניות ומסוכסכות היתה ונשארה מונעת מתערובת של גורמים, שהפוליטי והכלכלי מעורבבים בה כמעט לבלי הפרד. לכן, אם כבר רוצים לחפש לקחים בהיסטוריה, ההשוואה להגירה היהודית הגדולה מערבה תורמת יותר לדיון מאשר ההשוואה האוטומטית לפליטי השואה. הוויכוח “מהגרים או פליטים” מייצר רק שתי עמדות קיצוניות, וכמו ב-1905, לזו שדוגלת בחסימת גבולות יש סיכויים טובים יותר לקבוע בסופו של דבר את המדיניות.

אין בהשוואה הזאת כדי לגרוע מההכרה בתלאות ובייסורים שחוו רבים מהמהגרים בארצות מוצאם או במסעם. אם כבר, טמונה בה הצעה לחסוך מהם את הטקס המשפיל של הוכחת הפליטות, שבו רק סבל כתוצאה מרדיפה פוליטית או ממלחמות בארצות מוצאם זוכה להכרה, וכל השאר נדחה כחסר ערך. את המאבק הציבורי למען מיכסות סבירות לקליטת מהגרי עבודה, מנגנוני אשרות ותושבות, חיסול ה”דלת המסתובבת” המשומנת בשחיתות ובניצול, אפשר להוביל גם אם נוותר על שלב המיון הזה, לכאורה בין ה”רע” ל”נורא”. לדעתי, זה אפילו ישפר את סיכויי ההצלחה.

בשבועות האחרונים שמעתי אנשים שבדרך כלל לא יתחילו משפט במילים “בתור יהודים”, פותחים ככה הרבה משפטים, שבהמשך כללו איפושהו גם את התזכורת “כולנו פליטים”. אז בתור יהודים, כדאי לזכור שהסיפור היהודי הוא לא רק של פליטות אלא גם, ואולי קודם כל, של הגירה. “סתם” הגירה.

היכרות עמוקה יותר עם תולדות המונח “פליט” רק תסייע למאבק הציבורי נגד גילויי השינאה ולמען מדיניות הגירה הגיונית והוגנת. “הפליט” עבר הרבה מאז מלחמת העולם השנייה, ובעשורים האחרונים הוא הפך לאחד היסודות של המערכת הבינלאומית, מושאן של דיסציפלינות אקדמיות חדשות, ומוקד לעיסוק תקשורתי ותרבותי. המגמה הברורה היא ניתוק הולך ומעמיק בין מהגרים, שהם בעיה פוליטית מורכבת, לפליטים, שהם עניין הומניטרי “טהור”. במקום פוליטיקה – פליטיקה.

נקודת כניסה טובה לוויכוח על השימוש במושג הפליט היא המאמר Refugees and Exiles של האנתרופולוגית Liisa Malkki מ-1995, ואני אסיים את הפוסט הזה בתרגום חופשי של הסוף שלו:

“אנשים שהם פליטים יכולים למצוא את עצמם די מהר מורמים לעולם שצף מעבר או מעל לפוליטיקה, ומעבר או מעל להיסטוריה – עולם שבו הם פשוט “קורבנות”…העולם הזה, שאין בו את כוחות המשיכה של ההיסטוריה והפוליטיקה, עלול בסופו דבר להיות סביבה שגורמת לדה-הומניזציה של הפליטים, בעוד שהיא מספקת להם מקלט”.

17 תגובות

החד-צדדיות חוזרת? ראיון עם פרופ’ אשר ססר

May 14 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני

כבר הרבה שנים שכל מי שמעורב בתהליך השלום – ישראלים, פלסטינים, וגורמים בינלאומיים – יודעים שמדובר בהצגה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק ב”כאילו” בדרך לשום מקום. זאת לא עוד אמירה של איש ימין או מכון מחקר שמרני, אלא תמצית דו”ח חדש שפירסם בשבוע שעבר International Crisis Group – אחד הארגונים המוערכים ביותר בכל הנוגע לניתוח סכסוכים בעולם, ותומך ותיק ועיקש בפתרון שתי המדינות.

עבור ICG מדובר בהצהרה דרמטית, אבל כמובן שמדובר בבשורה ישנה עבור רוב הישראלים והפלסטינים. הדו”ח מתייחס בעיקר למשבר הפוליטי והאידאולוגי שבו נתונה התנועה הלאומית הפלסטינית וקורא למנהיגיה, אם לפשט קצת את המסר, להיסגר על עצמם ולהחליט פעם אחת לאן הם רוצים להגיע ואיך הם חושבים לעשות את זה.

בינתיים בצד השני של המיתרס, אפשר לראות סימנים שהתמיכה בגישה חד-צדדית עושה קאם בק. ההיסטוריה הקצרה שלה מוכרת: הגוש הגדול בישראל, שאפשר להגדיר כמרכז-לאומי-חילוני (או: מל”ח הארץ) – שמעוניין לסיים את שליטתו על הפלסטינים ואין לו חיבה מיוחדת לשטחים –  העביר במהלך קצת יותר מעשור את תמיכתו מה”שלום” של רבין, דרך ה”הדדיות” של ביבי וה”היפרדות” של ברק, לנסיגות החד-צדדיות שהציעו ה”התנתקות” של שרון, וה”התכנסות” של אולמרט. אחרי נצחון חמאס בבחירות של 2006, חטיפת שליט, מלחמת לבנון השניה, והשתלטות החמאס על עזה שנה אחר כך, התקבעה האמונה שנסיגות חד-צדדיות הן מתכון לאסון. בתגובה, אולמרט חזר לעקרון המשא ומתן באנאפוליס, מל”ח הארץ איבדו תקווה ועניין בסוגיה הפלסטינית, והימין רקד כל הדרך אל הקלפי.

אבל למרות ההיעדרות שלו מהשיח הציבורי וממדיניות הממשלה מאז, הרעיון של נסיגה חד-צדדית לא סיים את תפקידו ההיסטורי. במכון ראות המשיכו באופן עקבי לפתח תפישה של “חד-צדדיות בונה” (Constructive Unilateralism), וגם ה”ספרון הכחול” של אלדד יניב ושמואל הספרי, שעל בסיסו הוקמה תנועת “השמאל הלאומי”, קרא לנסיגה חד צדדית מהגדה. ההתארגנות שמובילה היום את הרעיון בצורה הכי ממוקדת היא “עתיד כחול לבן“, בהנהגת גלעד שר, אורני פטרושקה ועמי איילון, שפרשו את משנתם במאמר בניו יורק טיימס בחודש שעבר.

לי נראה שמדובר בתהליך של התגבשות מחדש של עמדה מדינית בעלת חשיבות, רגע לפני שהיא חוזרת ותופשת אחיזה בתוך הפוליטיקה הישראלית, ואולי אפילו הופכת לדגל המדיני החדש-ישן של השמאל-מרכז. לכן החלטתי לפרסם כאן ראיון שערכתי לפני כשבועיים עם פרופסור אשר ססר – חוקר בכיר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. ססר (שאגב, מצוטט גם בדו”ח של ICG) פירסם בשנה שעברה ספר בשם Israel, Jordan and Palestine; The Two-State Imperative ובו הוא מציג טיעון מפורט ומנומק בזכות נסיגה ישראלית חד-צדדית. בלי כל קשר לדעתי על עמדתו של ססר, אני חושב שהספר הזה יכול לתרום להחייאת הוויכוח החיוור על המדיניות הנכונה לישראל כלפי הפלסטינים.

הטענה המרכזית של ססר היא שזו טעות לראות את הבחירה שמונחת לפנינו כבחירה בין שימור הסטטוס קוו לבין חתירה להסדר שיסיים את הסכסוך כך או אחרת. שתי האפשרויות האלה הן אשליות. אין מצב סטטי, ואין הסדר מדיני בר השגה. הבחירה היחידה שקיימת היא בין שתי דינמיקות – דינמיקה שמובילה למציאות של “מדינה אחת” ודינמיקה הפוכה שמובילה למציאות של “שתי מדינות”. בשתי המציאויות האלה הסכסוך ישאר לא פתור, אבל השניה היא היחידה שנסבלת מנקודת מבט יהודית-ישראלית. מה שקרוי בטעות “הסטטוס קוו” הוא למעשה דינמיקה של מדינה אחת, שאותה קורא ססר להפוך באמצעות נסיגה חד-צדדית מרוב הגדה. את השאר אני מביא כאן במילותיו שלו.

ראיון עם אשר ססר –  29/4/2012

י: תאר לי בבקשה את התזה המרכזית בספר.

א: התזה המרכזית היא שלטובת כל היורשות של פלסטין המנדטורית אין פתרון טוב יותר מזה של שתי מדינות. יש שלוש זהויות שהתקבעו ואי אפשר להתעלם מהן – ישראלית, פלסטינית וירדנית – אז מי שטוען שירדן זה פלסטין יכול לטעון אבל אין לזה אחיזה במציאות. כך גם הישראלים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינה פלסטינית והפלסטינים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינת ישראל.

יכול להיות שזה רצוי אבל זה המצוי. לפי לדעתי פתרון של מדינה אחת הוא לא פתרון, זה תרופה גרועה יותר מהמחלה. אני מקדיש לזה פרק שלם בספר. מאוד קשה לראות מדוע אנחנו נהיה מוצלחים יותר מבלגיה, מצ’כוסלובקיה, מיוגוסלביה, מברית המועצות, מסודן, ומעוד מדינות רבות. יש איבה לא קטנה אחרי 130 שנות סכסוך. זה יכול להתקיים או בדומיננטיות כוחנית ישראלית יהודית או בדומיננטיות ערבית, ככה שאני לא רואה את הבעיות של מי זה פותר.

הבעיה היא שהשגת פתרון של שתי מדינות היא באמת קשה, ולדעתי שני הצדדים לא אמצו עמדות שיאפשרו זאת. לכל אחד מהם יש הבנה חודרנית לשטחו של האחר בהבנת הפתרון של שתי מדינות. ישראל עושה את זה באמצעות סידורי ביטחון בצד הפלסטיני והפלסטינים באמצעות זכות השיבה. הם לא רואים את הפתרון כחלוקה חדה ונקיה, כל אחד חופר בגזרתו של האחר באופן בלתי נסבל בעיני האחר.

בשורש כל הפרובלמטיקה היא ההבחנה שאני עושה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין סכסוכים ישראלים-ערבים אחרים. בתיאוריה, בין ישראל למדינות האחרות יש נקודה על המפה שלפיה אפשר להגדיר את הסופיוּת – ישראל יכולה לסגת לגבול של 1906 ולסיים את הסכסוך עם מצרים. בתיאוריה אפשר לעשות את זה גם עם סוריה. כמעט היינו שם. הבעיה עם הפלסטינים זה שאנחנו מנסים לפתור את הסכסוך על יסוד החלטה 242 שנועדה לפתור את הסכסוך בין מדינות ולא בין ישראל לפלסטינים. הפלסטינים בכלל לא מוזכרים בה. 242 נולדה כדי לפתור את הבעיות שנולדו ב-67′, והבעיה הפלסטינית לא נולדה ב- 67′ אלא ב- 48′.

ישראל הלכה לקמפ דייויד ב- 2000 במחשבה המוטעית שהיא תעשה טרייד אוף ותוותר בענייני 67′ והפלסטינים יוותרו על ענייני 48′ והפלסטינים אמרו לא. כתוצאה מזה ישראל מנסה לבנות קיר מגן בין תיק 67′ לתיק 48′, והקיר הזה נקרא “הכרה בישראל כמדינת העם היהודי”, זה כדי לסגור את תיק 48′ ולאלץ את הפלסטינים להכיר בכך שאת פתרון הבעיה של הפליטים הם ימצאו במדינה פלסטינית ולא בישראל. הנוסחא הזאת אומצה לראשונה על ידי ממשלת שרון אחרי כישלון קמפ דיוויד ועברה בירושה לכל הממשלות שבאו אחריה.

הפלסטינים לא יקבלו את זה ולא יכולים לדעתי לקבל את זה. הפלסטינים לא יכולים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כי הפלסטינים לא יכולים להכיר בכך שפלסטין שייכת ליהודים. זה היה יכול להיות נפלא אילו היו עושים כן, ואני יכול להבין את הדרישה הישראלית. אבל מנקודת ראות פלסטינית זוהי תביעה בלתי אפשרית. לכן אני מגיע למסקנה שפתרון של סיום הסכסוך איננו אפשרי ולכן צריך לחתור להשגת הסדר או מציאות של שתי מדינות ללא הגעה לסיום הסכסוך.

זה מחייב את ישראל לחשוב על נסיגה במונחים אחרים. זה אומר שטחים לא תמורת שלום. זה אומר שטחים תמורת פחות משלום. לא קל לשכנע את הציבור הישראלי לקבל את זה ואני חושב שהמנהיגות היתה צריכה להשקיע יותר ממה שהשקיעה בלהסביר לציבור את המגבלות. כי הנוסחא של 242, של “שטחים תמורת שלום”, לא עבדה ולא תעבוד בתיק הישראלי פלסטיני.

יש שתי אפשרויות – כמו בימין, להגיד שזאת נוסחא שפשטה את הרגל ולכן צריך לספח את השטחים או לשמר את הסטטוס קוו. אני טוען שזוהי תפיסה אובדנית בשביל ישראל ולכן המסקנה שלי היא שצריך לוותר על הרוב המכריע של השטחים למען – אני לא רוצה לקרוא זה פתרון כי זה לא פותר את כל הבעיות – קיום של שתי מדינות במצב של שביתת נשק פחות או יותר. אפשר להגיד שזה לא מספק ואני מניח שיהיו שיאמרו זאת. אבל זו לא השאלה הנכונה, השאלה היא שיפוט ההסדר הזה לעומת הסדרים ומצבים אחרים אפשריים ואם הוא עדיף או לא באופן רציונאלי. זאת השאלה היחידה.

עכשיו, במשא ומתן הפלסטינים בשלב זה הם בעמדה שאיננה מקבלת הסדר חלקי, לפחות לא במוצהר. אם כי אני חושב שביוזמה הפלסטינית החד-צדדית לקיום מדינה והליכה להכרה בינלאומית הם בעצם נסוגים מהעמדה העקרונית הזאת, והולכים למשהו שהוא כן הסדר חלקי. אז אם אי אפשר במשא ומתן להגיע להסדר והפלסטינים נוקטים ביוזמה חד צדדית משלהם, הטענה שלי היא שישראל חייבת להשלים את היוזמה הפלסטינית ביוזמה חד צדדית משלה –  לפנות את הרוב המכריע של השטחים בגדה המערבית, כל מה שנמצא ממזרח לגדר, לא באבחה אחת אלא בכמה שנים.

יש כל מיני פרטים שצריך למלא כאן אבל התפיסה העקרונית היא שיהיו כאן שני מהלכים חד צדדיים בתיאום בין שני הצדדים, בעזרתה של ארה”ב. ארה”ב לא תכפה על ישראל לקבל את עמדת הפלסטינים ולהיפך, אלא תתאם בין שני הצדדים ביצירת דינמיקה מחודשת של שתי מדינות, כי כרגע אנחנו בדינמיקה של מדינה אחת. בהיעדר מעשה אנחנו נגררים למציאות של מדינה אחת, שלדעתי זו הגרועה שבאפשרויות. לכן אני מתנגד לסטטוס קוו – כי המצב משתנה כל הזמן ולדעתי דווקא לא לטובת היהודים במדינת ישראל. לנוכח ההבנה שלי ששתי מדינות הוא סוג ההסדר הטוב ביותר מבין האפשרויות הקיימות ומאחר שאי אפשר להשיג אותו במשא ומתן, צריך ללכת לקראתו בדרך אחרת, באמצעות נקיטת יוזמה ישראלית. אם הפלסטינים פועלים לייסד מדינה ישראל לא צריכה להפריע. וזה בתמצית מה שהספר טוען.

י: היוזמה הישראלית החד צדדית שאתה מתאר מתייחסת לגדה. איפה עזה בכל הסיפור?

א: זה בעיקר לגבי הגדה כי מבחינתי ישראל נסוגה מעזה, מה שהיא צריכה לעשות בעזה לא לגמרי תלוי בה. בסופו של חשבון אי אפשר לכונן מדינה פלסטינית בשתי ישויות נפרדות. בטווח הרחוק המדינה הפלסטינית תצטרך לחבר בין עזה לגדה. איך מגיעים לשם – זאת באמת בעיה שבחלקה פוליטית ובחלקה טכנית. יש כל מיני רעיונות על איך מחברים בין הגדה לעזה, אני מניח שמשהו מזה סביר. היו מצבים יותר מסובכים בהיסטוריה שנפתרו.

יש כמובן גם מכשולים שלא תלויים בנו, כמו הפילוג בין פתח לחמאס. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משהו שהוא פחות מהסדר קבע, פחות מסיום הסכסוך במונחים היסטוריים, זה לא מפריע לחמאס כפי שהסדר קבע מפריע לו, ויכול להיות שהוא לא יתלהב מזה אבל יוכל לחיות איתו ולא יטרפד אותו.

המצב שהגענו אליו היום הוא שגם עם מדינות ערביות שאתן חתמנו הסכמים אנחנו במצב שדומה יותר לאי-לוחמה מאשר לשלום. זה מה שאני צופה שיהיה לנו גם עם המדינה הפלסטינית. יש בעיות בינינו לבין הפלסטינים שלא נוכל לפתור, ובמיוחד זה נוגע לבעיית הפליטים. יש ישראלים שמאמינים שזה רק עניין של מינוח כזה או אחר, לדעתי הם טועים. אני חרשתי את החומר הפלסטיני בעניין הזה, וזה קשה כפי שזה נראה. יכול להיות שבעיני אנשים מסויימים בצוות המשא ומתן זאת רק טקטיקה, אבל בכל הנוגע לציבור הפלסטיני, אני לא רואה מישהו שיצליח למכור לו ויתור על השיבה.

אני חושב שמדינה פלסטינית בגדה וברצועה הם לא משאת נפשו של העם הפלסטיני אבל הם יוכלו לחיות עם זה, אולי הרבה זמן. כנ”ל בצד הישראלי לגבי קווי 67′. אם מסתכלים על המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן, שפה הצד הישראלי הלך כברת דרך נוספת, בצד הטריטוריאלי ההבדלים הם לא כאלה גדולים. העיקרון של חלוקת ירושלים על פי מה שיהודי לישראל ומה שפלסטיני לפלסטין היה מקובל. גם בעניין האחוזים בגדה המערבית, הפערים לא היו בלתי אפשריים. אבל הטענה שההסדר הסופי ידוע ורק צריך לחתום עליו זוהי אמרת שווא.

מדינת ישראל לא תוכל לספק את המאוויים של העם הפלסטיני לעולם. השאלה איננה כיצד היא עושה זאת אלא איך מדינת ישראל והעם הפלסטיני יכולים לחיות בדו קיום פחות או יותר ולכן אני לא משתמש במילים הגדולות האלה של הסדר ושלום וסוף הסכסוך. אלה דברים יפים ורצויים, אבל הם לא צריכים להיות בלקסיקון המציאותי.

י: אז מה המדיניות שלדעתך על ישראל לנקוט כלפי הקשר בין עזה לגדה במסגרת אותה יוזמה חד-צדדית?

א: מדיניות ה”לוחמה הכלכלית” של הממשלה הקודמת היתה רעיון אווילי. עצם הרעיון שאפשר על ידי אקט כוחני כזה או אחר להנדס חברה אחרת הוא רעיון חסר יסוד. האמריקאים נכשלו בכל מקום בו הם ניסו את זה, וגם אנחנו לא נצליח להנדס את הפלסטינים לפי רצוננו. יש פה גם בהכרח צדדים מוסריים נפסדים כשאתה אפילו מנסה לעשות את זה. טוב שירדו מזה.

הדבר הראשון שאומרים לי כשאני מציג את העמדה שלי זה “תראה מה קרה בעזה”, ואומרים שטילים יבואו גם מהגדה אחרי נסיגה חד צדדית ממנה. זה מה שיגידו גם על ההצעה לשנות את מדיניות הבידול שיש היום בין עזה לגדה [איסור על תנועת סחורות והגבלה גורפת של תנועת אנשים מעזה לגדה – לפרטים]. אז צריך להסביר שיוטל פיקוח על המעבר כדי שלא יקרה מה שטוענים שעלול לקרות.

דוקא מי שרוצה לקדם מהלכים כאלה צריך למצוא מענה לשאלות הביטחוניות האמיתיות שעולות מהם ומטרידות ישראלים ובצדק. גם למתנחלים צריך למצוא תשובה, ולא לראות בהם אויב. צריך לשכנע אותם לעבור מרצונם החופשי. לכן, אני חושב שפוליטית, רק הליכוד יכול. השמאל לא במצב לממש את העמדה הזאת גם אם הוא יקבל אותה. הימין טועה בכך שהוא חושב שאפשר לבסס יציבות רק על בסיס הרתעה ואינטרסים הדדיים, מבלי לפנות התנחלויות ומאחזים. אבל אני מודאג יותר מהייאוש שאני שומע מהרבה אנשים מהשמאל שאומרים שהכל אבוד. זו גישה תבוסתנית.

י: יש היום שתי עמדות נפוצות ביחס לעזה. מצד אחד, אלה שאומרים שצריך לנתק את עזה לחלוטין מישראל ומהגדה, להתייחס אליה כמדינת אויב, ואפילו לנצל זאת כדי לספח את הגדה ולהעניק אזרחות מלאה לתושביה. מהצד השני, רבים מתומכי רעיון “שתי המדינות” מאמינים שחיבור בין שני האזורים הוא אמנם הכרחי, אבל יכול לחכות להסדר הקבע. מה דעתך?

א: אני לא מסכים עם שניהם. א’: החיכיון להסדר קבע הוא חיכיון לסוף העולם – זה לא יקרה. ו-ב’: אין מדינת עזה בנפרד. לעולם לא יתקבל על ידי שום פלסטיני או גורם עולמי, כולל הידידותיים לנו שעזה זה יחידה פוליטית נפרדת. לכן חיבור עזה והגדה המערבית, בכפוף רק לעניין הביטחוני, יהיה חלק בלתי נפרד מחידוש הדינמיקה של שתי מדינות, וההיחלצות מהדינמיקה הנוכחית של גלישה במידרון לכיוון של מדינה אחת – שגם היא הרי תכלול בסופו של דבר עזה, שלא יהיו אשליות לגבי זה.

הקריאה להתייחס לעזה כעוד מדינת אויב כל עוד חמאס שולט בה זה המשך של ה”לוחמה הכלכלית” in other words. זאת פשוט לא מדיניות נבונה. גם אם הייתי מקבל את הטענה שלוחמה כלכלית זו מדיניות מוסרית – היא לא משיגה את המטרה שאתה מבקש להשיג, אז תרד מזה.

העניין של יחסים בין חמאס לפתח זה גם חלק מהסיפור ופה אני לגמרי לא בטוח שזה בידינו. אני לא הייתי נופל מהכסא אם אנשי פתח היו אומרים לך שהם לא רוצים לקבל סחורות מעזה זה כי זה ייטיב עם חמאס ושלטונו בעזה. אנחנו הרי רוצים שכלכלתם תפרח וורואים בזה אינטרס ישראלי אבל אני לא בטוח שזה אינטרס פתחאווי. אבל אנחנו לא שומרי הסף של אבו מאזן ותפקידנו הוא לא להשליט את פתח על פלסטין או למנוע מחמאס לשלוט על פלסטין, ישלטו מי שישלטו ואנחנו צריכים להסתדר עם זה.

מה שלדעתי יושב מתחת לרעיון הבידול זה הרצון לדחוק את הרעיון של שתי מדינות. הבידול הוא חלק מהנצחת המצב של כלום, היעדר תנועה. יכול להיות שמכל מיני סיבות כאלה ואחרות שאנשים באמת מאמינים בעניין הביטחון. יש לנו אובססיה עם ביטחון שוטף. אבל מרוב אובססיה אנחנו מאבדים קשר עין לפעמים עם הביטחון היסודי, עם הרעיון הבסיסי של שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

6 תגובות

שלום שלום, בלון אדום

May 02 2012 פורסם מאת בקטגוריות סכסוכים

אני קוטע את התרדמת הקצרה שנאלצתי להפיל על הבלוג הזה כמעט עם לידתו כי קשה לי להתאפק כשתוקף אותי צורך עז להודות ולברך. וזו בדיוק התחושה שהרגשתי הבוקר כשקראתי על השערוריה סביב הדברים שהשמיע הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג – אביה המייסד של הדיסציפלינה האקדמית של לימודי שלום ופתרון סכסוכים. עם קצת מזל, הדברים האלה יקברו לא רק את המוניטין המפואר של האיש אלא גם את מפעל חייו.

תיכף אני אסביר על מה החגיגה, אבל חשוב לי קודם לציין שההתלהמות שאתם עומדים לקרוא מבוססת על ידע מוגבל, בעצם די אפסי על גאלטונג. למען האמת, לא שמעתי עליו עד הבוקר, אבל איכשהו הצלחתי מיד לאבד כל תחושת מחוייבות לנקוט כלפיו ולו מידה מינימלית של זהירות או הגינות. לא כלפי אדם שטוען ברצינות שכל עוד משטרת נורווגיה לא תוכיח שהמוסד לא עומד מאחורי טבח הילדים באי אוטויה, מדובר בהנחה לגיטימית. אז אני ארשה לעצמי לטעון שכל עוד משטרת נורווגיה תוכיח אחרת, מדובר לא במומחה גדול לסכסוכים אלא בסתם סכסכן קטן.

בשם ההגינות, נתתי לגוגל הזדמנות של בערך שעה לספק כתב הגנה כלשהו לאיש. הדבר הראשון שחיפשתי היו דוגמאות לסכסוכים שהוא סייע לפתור. המקרה היחיד שמצאתי מוזכר בכמה מקומות הוא סכסוך גבול שהוא סייע לפתור בין פרו לאקוודור. מה שמצאתי בקלות גדולה יותר הם לא מעט ראיונות ומאמרים שלו ועליו, שגרמו לי לחשוב שגם אם יש ספקות לגבי מידת הצלילות של גאלטונג היום, האמירות שלו בזיקנתו משתלבות לא רע בהגות של נעוריו. “שלום ויישוב סכסוכים” היא רק תוית יפה שהוא הדביק על המסורת הוותיקה של אנטי-אימפריאליזם מארקסיסטי שרואה באמריקה, ובמערב בכלל, את המקור בערך לכל הרע שבעולם.

לאוקסידנטליזם האנטי-קפיטליסטי הזה מצורפת, כמו שקורה הרבה פעמים, אמונה שכל מה שבא ממזרח הוא טוב, אמיתי, ואותנטי יותר. אני יכול לשער שגם גאלטונג רכב על הגל האנטי-אמריקאי של תחילת עידן בוש הבן – הימים ההם שלאוקיופיי קראו אנטי-גלובליזציה, כשהאויב היו הבנק העולמי וקרן המטבע ולא הבנקים והבורסות – כמו סוציולוגים אחרים, ג’ורג’ ריצר למשל, שמיחזרו את הרעיונות המאואיסטים על אימפריאליזם תרבותי, או אלימות תרבותית במקרה של גאלטונג. ריצר התפרנס אז יפה משיכפול, אריזה, ושיווק  גימיק ה”מקדונלדיזציה” שלו כמו המבורגרים חמים לנוער הרעב לזעם. מה איתו היום, באמת? בטח הולך קצת חלש, עם אובמה בבית הלבן.

מצאתי גם נקודות שבהן אני מסכים עם גאלטונג. אני שותף להרבה מהביקורת שלו על ההתערבויות של נאט”ו בבלקן ובלוב, ובכלל על התפקיד שהמערב מילא בליבוי סכסוכים ובהכשלת תהליכי שלום ופיוס. הוא גם לא חסך ביקורת מממשלות נורווגיה, על הצביעות שלהן והנאיביות שבה ניסו ליישב סכסוכים בסרי לנקה ובין ישראל לפלסטינים. אבל כמו אצל רבים מסוגו (כמובן חומסקי, אבל גם הרמן ופטרסון הם דוגמא מצויינת וקצת פחות מוכרת), לביקורת הקטלנית על מדיניות החוץ האמריקאית מצטרפת אפולוגטיקה או התעלמות מעוולות חמורות לא פחות של המעצמות היריבות לה. אלה האנשים שמזיקים הכי הרבה למותג “שמאל” כאשר הם מזהים אותו פעם אחר פעם עם מוסרנות קונספירטיבית ואנטי-היסטורית.

הוא והם מתעקשים להישאר אנדרטאות חיות לשידורי השחור-לבן של שנות המלחמה הקרה שבו ראית כל ארוע או כמזימה בולשביקית או כתחבולה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. ככה הבינו אז סכסוכים, ונראה שככה גאלטונג ממשיך להבין אותם: סכסוך, בהגדרה, הוא מזימה של אמריקה או אחת מבנות בריתה. זו אפילו לא אנטישמיות, זה וינטג’. ממורביליה לאספנים.

ומה זה שלום? כפי הנראה, בעיני גאלטונג שלום אמיתי בין מדינות יושג כאשר לא יהיו מדינות. זה אחת הנקודות שעולות מהביקורת המעניינת הזאת. בספרו The True Worlds, כך כתוב בה, הוא דיבר על “קץ הריבונות” ועל התפתחותה של “רשות עולמית מרכזית” שתשכין שלום בין כל העמים. זהו כמובן חזון לגיטימי, אבל הוא מעיד על הניתוק של גאלטונג מההוויה של סכסוך. לך תספר לאנשים שנאבקים עשרות שנים להיות אדונים לגורלם שריבונות זה פאסה, נורא פיפטיז, ושבכלל עדיף שתהיה איזו רשות עולמית, אולי באוסלו, שתשליט עליהם סדר.

ועד שהמדינות יהפכו למחוזות, איך בכל זאת פותרים סכסוכים לפי גאלטונג? נראה שהמרשם שהוא מציע, בערך לכל סכסוך שאותו הוא בא לפתור, כולל שתי מילים: פדרציה וגנדי. יש סכסוך בסרי לנקה? בסודאןבמזרח התיכןן? בקוסובובסוריה? תקימו פדרציה, כמו בשווייץ. ומה עם יהיו התנגדויות? תעשו כמו גנדי, התנגדות בלתי אלימה. כל כך פשוט, כל כך גאוני. לכו תבינו למה סכסוכים מתארכים כל כך הרבה זמן. זה חייב להיות בגלל ה-CIA, MI6 והמוסד.

בתפישה של גאלטונג יש שני מרכיבים בעייתיים במיוחד. ראשית, נדמה שהוא משדר לתלמידיו שלסכסוכים יש פתרון קל. תראו אותו למשל פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשני משפטים, או מסביר “כמה קל היה לפתור את הסכסוכים בבלקן” אם אירופה המערבית לא היתה מתערבת בהם. שנית, הוא משריש את האמונה שהמתבונן על סכסוכים מהצד מבין אותם יותר טוב מאלה שנולדו לתוכם, חיים אותם, ולפעמים, נהרגים בהם. או במילים שלו:

An outsider will very often see things the parties don’t see themselves as they’re too close. My opening question when I mediate is “What does the country where you would like to live look like?” In other words, try to get their ideal image of the situation. Very soon you will understand much of what goes on, usually better than they understand it themselves…Each time you listen to a new conflict party, the conflict changes colours and you see it from a new angle, and a new angle, and once again a new angle. And since they often don’t talk with each other, the mediator gets a much better overview than they have themselves.

 

בדיוק. ואז, כשאתה מבין את מהות הסכסוך יותר טוב מהם, אתה מכנס אותם בחזרה בחדר ואומר: חברים, פדרציה!

זה מצב מנטלי, או תפישה עצמית, שלא משנה כמה פעמים אני אתקל בהן, כנראה לא אפסיק להידהם. מה מביא אדם לחשוב שהוא באמת יכול לפתור סכסוך מסובך בן עשרות, או מאות שנים במקום רחוק ושונה בכל מימד אפשרי מהמקום שבו הוא חי ומהחוויות שהוא מכיר? האם למישהו מאותם “מומחים” במכוני המחקר המכובדים היה נראה סביר שפרופסור מסין יבוא לתווך בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד כי הוא בטח יבין את הסכסוך יותר טוב מהם? או שמכון מחקר בקניה יגבש הצעה לרפורמה במדיניות ההגירה הקטלנית של אירופה, שתשלב פעילות להעצמת קהילות מוחלשות לשם התמודדות עם מתחים אתניים? או שארגון זכויות אדם אנגולי יקרא לקרן המטבע לבטל הלוואה שהובטחה ליוון בגלל שהיא לא עומדת בסטנדרטים של ממשל תקין ושקיפות? או אולי שסוציולוג אינדונזי ידוע ירצה בכל העולם שלדעתו אסור לפדרציה הבלגית להתפלג, ושאם גם בספרד תקום פדרציה יפתרו כל בעיות המיעוטים שלה, ובעצם גם אם זה מה שיקרה בבריטניה, צרפת ואיטליה?

ולכן אני מודה לגאלטונג ומברך אותו. כפי שחשבתי על הפארסה שנקראת קוני2012, גם הפעם אני רוצה לקוות שהצלילה של הגורו לפתרון סכסוכים לתוך הנפש המסוכסכת של עצמו תסייע לקרב עוד קצת את סופו של העידן שבו חוסר הסימטריה הזה נראה טבעי בעיני כל כך הרבה אנשים. היסטוריונים עוד ינסו להבין איך דור שלם של צעירים אירופאים מוכשרים, בעלי רצון עז להתגייס למען מטרות גדולות בארצות חמות, הפנו עורף לפוליטיקה המקומית ולמנגנוני המדינה המשמימים, הפקירו את אחד הפרויקטים המדיניים השאפתניים בהיסטוריה  – האיחוד האירופי – לטכנוקרטים חסרי מעוף, ויצאו לפתור את כל הבעיות בעולם הרחוק.

הם עשו את זה כי זה יותר כיף והרפתקני, אבל גם בגלל שאנשים כמו גאלטונג שיכנעו אותם שהם יכולים. ג’נטלמן, יש לנו את הידע, הטכנולוגיה והכסף. יש לנו תרשימים משולשים ומערכים להנחיית דיאלוג, אנחנו נדע ללמד חברות שסועות, מדממות ומוכות טראומה (שבכל מפגש נראות לנו רק יותר מסובכות) איך לפתור סכסוכים, לכונן פדרציות יציבות, לשלב בהצלחה בין פיוס לאמת, בין מבט לעתיד להתמודדות עם העבר, ולנקוט אך ורק בהתנגדות בלתי אלימה. בקיצור, כל הדברים שמעולם לא קרו באירופה.

אבל מי שבאמת ירויחו מסוף העידן הזה אלה האנשים בחברות מוכות סכסוך. הם, אנחנו, לא הרווחנו כלום מחוגים ללימודי שלום ופתרון סכסוכים של אחרים. אולי סוף סוף נשתחרר מעול התורה של גאלטונג, שכמו שהיא נראית לי, רואה שלום אמיתי כנירוונה הרמונית נוטפת צדק ופיוס, פדרליזם כפיתרון קסם לכל סכסוך, והתנגדות בלתי אלימה כתחליף לפוליטיקה של משא ומתן ופשרה. ואם עשיתי כאן עוול לגאלטונג – שמחתי.

פוסט זה פורסם גם באנגלית במגזין Spiked ובשבדית במגזין Zitzer.

2 תגובות