ארכיון עבור חודש July, 2012

סוף עונת הבדלנות עם אדמונד

Jul 20 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

בסוף, הפוסט הזה מתייחס לדו”ח המאחזים של וועדת לוי, אבל הוא מתחיל בלילה אחד ב-1996 שבו הזדמן לי לחלוק סלון דירה בסידני עם ארבעה פעילים בתנועה לשחרור מערב פפואה. לאורך כל אותו הערב שמעתי תיאור ממקור ראשון של אחד ממאבקי העצמאות הכי ארוכים והכי לא מדווחים בעולם. זה היה סיפור מרתק, מזעזע, מכעיס, והוא עדיין לא נגמר. בחודשים האחרונים יש שם עליה במתח ובאלימות, ששוב לא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. זכרון הכמיהה שלהם שבעולם ידעו על הטרגדיה של ארצם הוא הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה.

לפני הכל, ריבוי הגינאות והפפואות מחייב רגע של טריויה. גיניאה החדשה הוא שמו של האי הענקי (שני בגודלו רק לגרינלנד) ששוכן צפונית לאוסטרליה. החלק המזרחי שלו זכה לעצמאות מאוסטרליה ב-1972 והפך לפפואה גיניאה החדשה. החלק המערבי שייך לאינדונזיה, ושמו הרשמי איריאן ג’איה. רבים מתושביו מסרבים עדיין להכיר בהשתלטות אינדונזיה עליו, שבקרוב ימלאו לה חמישים שנה, וממשיכים לקרוא לו מערב פפואה.

כאלה היו האנשים שישבו איתי בחדר. זוג נשוי, ושני רווקים. אחד מהם לא דיבר אנגלית, וקיבלתי את הרושם שהוא מתעסק בעיקר במימד הצבאי של המאבק שמובילה מחתרת “פפואה החופשית” (OPM). הוא גילה ענין בשיחה רק כשהוא שמע שהייתי מדריך חובשים בצבא, ושאני בכל מקרה מתכנן להגיע לפפואה גיניאה החדשה תוך כמה חודשים. הצעה נלהבת שאבוא ללמד את אנשיהם רפואה קרבית לא איחרה לבוא.

אני זוכר בעיקר את המבוכה שהרגשתי מהעובדה שלא היה לי מושג קלוש על המלחמה העקובה מדם שהם ניהלו אז כבר שלושה עשורים ושלפי הערכה אחת לפחות גבתה כמאה אלף הרוגים מבני המקום. כמו רבים אחרים הכרתי רק את המוניטין של גיניאה החדשה, ושל החצי המערבי שלה במיוחד, כגן עדן של יערות גשם, איים אקזוטיים ושבטים אבודים. הם, לעומת זאת, גילו בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית. דיברנו הרבה על רצח רבין, ואני אמרתי בביטחון שאין מצב שפרס לא לוקח את הבחירות המתקרבות בהליכה.

ההתנחלויות של פפואה מערב

אלה עיקרי העלילה, בערך כמו שהיא הוגשה לי באותו ערב סתווי. מערב פפואה היתה חלק ממרחב השליטה ההולנדי שכלל את רובו של הארכיפלג שמתפרש בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שנקרא אז איי הודו המזרחית. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות לכונן על פני מרבית השטח הזה את אינדונזיה. ההולנדים, בלחץ המנהיגות המקומית, התעקשו שמערב פפואה לא תיכלל בעיסקה, והתחייבו להכין אותה לעצמאות. במהלך שנות החמישים הם פעלו כדי להכשיר כוח אדם מקומי, לפתח את התשתיות ואת מנגנוני השילטון, ולהכשיר את הקרקע לממשל עצמי.

אינדונזיה, אז חברה בקבוצה האדומה במלחמה הקרה, לא התכוונה לוותר על מערב פפואה. אולי בגלל שבעיני לאומנים אינדונזים היא היתה חלק מאימפרית מג’פהיט, שאותה הם ראו כאם הקדומה (מאות 14-15) והמפוארת של אינדונזיה המודרנית. אולי בגלל אוצרות הטבע הרבים שהתגלו בה, שכללו זהב, נחושת, אבץ, והרבה נפט. ואולי פשוט כי סוקרנו, מנהיג אינדונזיה, חשב שיש לזה סיכוי טוב להצליח. בכל מקרה, הוא צדק.

ב-1962 כל הסימנים הראו שצבא אינדונזיה נערך לכבוש את מערב פפואה בכוח. החשש לעימות צבאי בינו לבין הולנד בשיאה של המלחמה הקרה הביא את הנשיא קנדי להכנס לתמונה ולהשיג “פשרה” בין שתי המדינות לפיה מערב פפואה תועבר לשליטת אינדונזיה, אבל זאת תתחייב לקבל את תוצאותיו של משאל עם שבו יכריעו תושבי החצי-אי אם הם רוצים עצמאות או לא. כך הוקרבו ההבטחות לפפואנים (בדומה למקרה של אריתראה) על מזבח האינטרס האמריקאי ו”השלום העולמי”.

הנטישה המבישה של הולנד את בני חסותה בלחץ אמריקאי (הצעה: שאלו את חבריכם ההולנדים אם הם למדו על זה בבית הספר) הביאה ב-1965 להקמת ה-OPM ולהתחלת פעילותו נגד צבא אינדונזיה שכבר נפרש בכוחות גדולים בשטח. העובדה שבינתיים הוחלף שלטונו של סוקרנו הפרו-סובייטי בזה של סוהרטו הפרו-מערבי לא עזרה למערב פפואה. האמריקאים אמנם הצליחו ב-1969 לכפות על המנהיג החדש לקיים את משאל העם שהובטח, אבל העלימו עין מהעובדה שהמשתתפים בו היו קבוצה של מנהיגים מקומיים שנבחרו בקפידה כדי להגיד לא לעצמאות. על סמך המשאל המפוברק הכירו באו”ם ובשאר הקהילה הבינלאומית בבעלותה של אינדונזיה על מערב פפואה. ב-1971 הכריז ה-OPM באופן רשמי על מאבק למען עצמאות.

אפשר מכאן להמשיך ולפרט את מצעד העוולות שבא על תושבי מערב פפואה מצד השלטונות האינדונזים בשיתוף עם תאגידי כרייה בינלאומיים וענקי נפט זרים. הסיפורים שאני שמעתי כללו כפרים שלמים שפונו בכוח מאדמותיהם, נהרות שהורעלו על ידי מכרות ענק, ודיכוי ברוטאלי של כל ביטוי של זהות לאומית מקומית או כמיהה לעצמאות. יש באינטרנט תיאורים מפורטים של כל אלה, כמו כאן וכאן למשל.

1998 נחשבת לשנה שבה עברה אינדונזיה מהפך דמוקרטי, ובעקבותיו שופר מאוד גם היחס כלפי מערב פפואה. בחודשים האחרונים יש אפילו שמועות שנשיא אינדונזיה הנוכחי מתכנן התנצלות פומבית על פשעי קודמיו, בין השאר כלפי תושבי מערב פפואה. עם זאת, רבים טוענים שבשטח לא השתנה הרבה. הנשיא אמנם מגלה פתיחות לדיאלוג בנוגע לשיפור האוטונומיה של המחוז, אבל ממשיך להילחם בתקיפות נגד כל ביטוי של שאיפה לעצמאות.

היום הרבה יותר קשה לי להרגיש משוכנע שאני יודע מה הפתרון לסכסוך במערב פפואה מאשר בלילה שבו התוודעתי אליו בפעם הראשונה. אחד הדברים שמסבכים את התמונה הוא מפעל ההתנחלויות של ממשלות אינדונזיה, שלפי המחקר הזה הצליח להפוך את שיעור המתיישבים האינדונזים מכלל האוכלוסיה במחוז מ-4% ב-1971 ל-51% ב-2010. תכניות לעידוד של הגירה מאסיבית מהאיים המרכזיים, המפותחים והצפופים של אינדונזיה (בעיקר ג’אווה) יושמו כלפי כל המחוזות הפריפריאליים, לא רק אלה של מערב פפואה. הן הוסברו כמרכיב הכרחי במדיניות הפיתוח הכלכלי. הבנק העולמי העריך שבין 1969 ל-1984 מימנה המדינה מעבר של למעלה מחצי מיליון לא-פפואנים, בעיקר מוסלמים, למערב פפואה, שהיתה נוצרית ברובה ושבתחילת התקופה חיו בה פחות ממיליון בני אדם.

הסכסוך שהתחפש

וכאן אני נפרד מהסיפור הפרטי של מערב פפואה ומציע נקודה כללית יותר, והיא שבדלנות והתנחלות הן ביצה ותרנגולת. לא ברור מי קדם למי, אבל איפה שהאחד ישנו, קיים סיכוי טוב למצוא גם את השני. כמו אינדונזיה, גם סין נקטה בלוחמה דמוגרפית דומה נגד הטיבטים והאויגורים, כך גם טורקיה נגד הכורדים, וסרי לנקה נגד הטאמילים. בפיליפינים עודדה הגירה של נוצרים לדרום כדי לבלום את המאבק הבדלני שמובילה החזית האיסלמית לשחרור בני המורו (שהוכיחה שלא מחליפים שם באמצע מאבק שיחרור ארוך גם כשראשי התיבות שלו – MILF – מקבלים משמעות חדשה). ויש כמובן עוד מקרים.

לתוך התבנית הזאת של מאבק בדלני של מיעוט מול מאמץ התנחלותי של מדינה נכנסו גם ישראל והפלסטינים ב-1974, כפי שמעידים שני ארועים סמליים. בפברואר הוקמה תנועת “גוש אמונים” והחלה בנסיונות ההתנחלות בסבסטיה. ביוני התקבלה ההחלטה הדרמטית של המועצה הלאומית הפלסטינית להגדיר כמטרת ביניים את הקמתה של מדינה עצמאית על חלק מפלסטין, כלומר בשטחים שעליהם ישראל השתלטה במלחמת ששת הימים.

בכל הצדדים היה מי שראה תועלת באימוץ התבנית הבדלנית. מבחינת ישראל, הדבר סלל את הדרך להכרה של אש”ף ושאר העולם הערבי בקיומה בגבולות 67′ במהלך שנות ה-80. עבור הפלסטינים, היה מדובר במתכון בטוח לתמיכה בינלאומית רחבה במאבקם, שכבר לא הוצג כנסיון לשחרר את כל פלסטין המנדטורית משלטון היהודים. מבחינת הקהילה הבינלאומית, סכסוך בדלני נתפש כפתיר יותר ממלחמת אזרחים אתנית של הכל או כלום.

אחרי כמעט 40 שנה, כבר ברור שהמודל הבדלני הטיפוסי לא התאים. מאבק בדלני שכולל גם תביעה בלתי מתפשרת לשיבה למדינה שממנה הוא דורש להתנתק, ומדינה שמעודדת התנחלות בשטח המריבה בלי להעניק לתושביו אזרחות, אפילו לא מסוג ב’ – זה מה שנקרא שבירת פורמט. את שני המרכיבים האלה אין באף אחת מהדוגמאות שהוזכרו כאן. בכל העולם מחלחלת היום ההבנה שזה סכסוך שונה, שאיך שלא יקראו לו, הפתרון שלו בהסדר קשה יותר משרבים קיוו.

זהירות: ספוילר

אם המאבק על ארץ ישראל – פלסטינה היה סדרת טלויזיה, היינו עכשיו עומדים בפרק הסיום של העונה השלישית, והפופולרית ביותר, שלה. המבקרים היו משתפכים על הגאונות שבה הסדרה הזאת מצליחה לברוא את עצמה כל עונה מחדש. העונה הראשונה שנגמרה ב-1948 תיארה מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בהתהוות על הגירה, רכישת אדמות, ושליטה על הכלכלה. בעונה השניה עברנו למאבק צבאי בינלאומי בין ישראל לשכנותיה, וב-1974, כאמור, התחילה העונה של המאבק הבדלני.

הדו”ח של וועדת לוי הגיח כמו להטוט תסריטאי שבא לספר לצופים שלמרות כל הארועים הדרמטיים שקרו במשך העונה, חזרנו בעצם לנקודת הפתיחה שלה. לפחות מעריץ אחד של הסדרה יטען שכל העונה היתה בכלל חלום של אחת הדמויות, אולי שמעון פרס? בכל מקרה, חזרנו למצב שבו אצלנו מתעקשים שכל ארץ ישראל היא שלנו, אצלם מתעקשים שכל פלסטין היא שלהם, והכל פתוח לקראת פרק הפתיחה הגרנדיוזי של העונה הרביעית, שעל מועד שידורו מתרוצצות שמועות ותאוריות קונספירציה.

אלה לא חדשות רעות. גם אם שוררת אי ודאות גדולה לגבי השלב שאליו אנחנו נכנסים, יש הרבה סיבות טובות לקוות שהוא יהיה טוב יותר לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר תהפוכות, ודמוקרטיה נישאת בפי כל. היוהרה האירופאית שוקעת בחובות, בעוד אפריקה, שכנתנו העצומה, מזנקת קדימה. אם אובמה יזכה בבחירות, נזכה לעוד ארבע שנים שבהן הקול הבוקע מוושינגטון מעורר רוב הזמן השראה ולא התכווצויות בבטן. ממקומות אחרים בעולם אפשר ללמוד ששינויים חיצוניים טומנים בחובם פתרונות לא צפויים לבעיות שנראות מקרוב כבלתי פתירות. זה, בתמצית, ההימור שלי לעונה 4.

3 תגובות