האינטלקטואל והדגל

Jan 31 2013 פורסם מאת בקטגוריות ארצות הברית

זכייתו של ג’ורג’ בוש בכהונה שניה בבית הלבן בבחירות לנשיאות של 2004 הפילה את השמאל האמריקאי לקרשים. בשביל חלקו זו היתה הוכחה סופית לכך שאמריקה, והאמריקאים, פגומים ומושחתים ללא תקנה. אחרים בתוכו העדיפו להפנות את מוקד הביקורת פנימה, לתוך המחנה שלהם. אחד מהם היה הסוציולוג טוד גיטלין, פעיל מרכזי מאוד ב”שמאל החדש” האמריקאי מאז שנות ה-60, שהיה בין השאר מיוזמי ומובילי תנועת המחאה להפסקת המלחמה בוייטנאם. ב-2006 הוא פירסם אוסף מאמרים תחת השם The Intellectuals and the Flag שבהם הוא מבקר בחריפות את האליטה האינטלקטואלית שבתוכה הוא פעל.

במסגרת הסדרה “מותר להשוות”, הנה מקבץ נקודות וציטוטים מהספר, בתרגום חופשי שלי.

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

ימים ספורים אחרי ה-11 בספטמבר 2001, תלו הזוג גיטלין את דגל ארצות הברית ממרפסת דירתם במנהטן. הם רצו להביע סולידריות עם האחווה האנושית ותחושת השותפות שהתגלו לנגד עיניהם כמעט היכן שפנו בעיר שהם חשבו שהכירו. המחווה הקטנה הזאת זכתה לתהודה גדולה בעקבות טור בניו יורק טיימס ש”חשף” את האינטלקטואל השמאלני שהניף את הדגל. גיטלין מתאר כיצד אפילו הוא, שמכיר את המילייה האינטלקטואלי מבפנים כל כך הרבה שנים, הופתע מהציקצוקים והגידופים שזרמו אליו מקולגות בעקבות הפירסום. שם, פחות או יותר, התחיל לפי תיאורו תהליך ארוך בו הוא ניסה לברר את מערכת היחסים הבעייתית בין אינטלקטואלים של השמאל, כמותו, לבין הרגש המכונה “פטריוטיות”.

גיטלין הטיל חלק ניכר מהאחריות לחולשה הפוליטית של השמאל בעידן בוש על התשתית האינטלקטואלית שלו. הוא קיווה שהספר שלו “יתרום להתחלה חדשה בחיים האינטלקטואלים של השמאל”. יעזור להבין מדוע “הביקורת כלפי הסדר הקיים – שהיא המומחיות של השמאל – אינה משכנעת מאסה קריטית מהאוכלוסיה להעניק למבקרים את הגה השילטון”.

בספר מתואר כיצד בזמן שהאינטלקטואלים האמריקאים טיפחו יאוש מהשיח הציבורי ומיאוס כלפיו, השתלטו על מוקדי הכוח אנשי הגוש הפוליטי השמרני. בתקופת ההשלטות הזאת “המחשבה של השמאל התמקדה בשלילה – התנגדות היתה המילה הזוהרת יותר. האינטלקטואלים של השמאל היו במגננה. זה כאילו שההיסטוריה היתה טנק שמופעל על יד הצבא הלא נכון, וכל שנותר לעשות הוא לעמוד בדרכו ולנסות לחסום אותו. אם היה לנו מדריך לפעולה, היה צריך לקרוא לו ‘דברים שאסור לעשותי. אנחנו המבקרים – שאחרים ידמיינו את המציאות הרצויה ואת הדרך להשיג אותה”

התיאולוגיה שבקעה מהאקדמיה, כותב גיטלין, תיארה ניגוד מובנה בין אמת לכוח. אם אתה מחזיק באמת, כוח לא אמור לעניין אותך. אם יש לך כוח, סימן שבגדת באמת. מטרת הפעולה הפוליטית, אם כן, הפכה מהשגת כוח (שהוא עובדה אובייקטיבית) להעצמה (שהיא תחושה סובייקטיבית):

“בתוך הזעם המענג של הריאקציה, האם אין מעט מההכרה מעוררת הגאווה שהמבקר, עם כל הרצון הטוב שבעולם, הכניס את עצמו לפינה? האם טעמה של התבוסה אינו מתוק כשהמטרה היא נעלה? האמת היא שלנגטיביות יש תמורה והיא אינה מבוטלת. סיפוק עצמי הוא רגש צלול ומשכך. הוא מקנה אצילות. הוא מלבה את הנפש. גם בתבוסתו, זעם אינו יכול באמת להיות מובס. הוא בוער באש קדושה ומזככת. הוא מאשר את צידקתו של אדם. הוא גורם לעתיד המעורפל לקרוס אל תוך הווה העולה בלהבות.”

הטרגדיה של השמאל האמריקאי, בעיני גיטלין, היא שבשנות ה-70 הוא עבר מניצחון חסר תקדים היישר ל”התאבדות”. “הוא סייע לאלץ את ארה”ב לסגת מוייטנאם….אבל הוא עשה זאת במחיר התנתקות מהאומה האמריקאית. האינטלקטואלים המירו את הכמיהה לשיפור בתענוגות הגינוי. האורתודוכסיה החדשה היתה ש’המערכת’ לא מאפשרת רפורמות – למרות שהתנועה נגד המלחמה הוכיחה שהן דווקא אפשריות.”

מאז, “עמדת האאוטסיידר כבר הפכה לטבע שני” בשמאל האינטלקטואלי. “האנטי-אמריקניזם היה ונשאר הלך רוח ומטאפיזיקה יותר מאשר פוליטיקה. בעיניו, פוליטיקה מעשית נראית בהכרח כאשליה, כרוכה במערכת מושחתת עד מוות מחטא קדמון. טבעי שמי שתופש את הפוליטיקה של האמריקאים במושגים דמוניים, כבזויה ורדודה כל כך, יפסול מראש כל אפשרות לפיתוח רגשות פטריוטיים כלפי אותם אמריקאים.”

גיטלין מבקר את השאיפה להיות אוונגרד בכל מחיר. אינטלקטואלים כאלה “מעמידים את עמדותיהם להערכה על סמך מידת התעוזה שלהן ולא מידת האמת שבהן. כשצריך, הם מתגוננים בהציגם את עצמם כקורבנות של חשיבה מקובעת ומיושנת, ומתגאים בהוד-קוסמופוליטיותם”.

רוב אנשי הרוח האמריקאים נרתעו או התחמקו מהשאלות הקשות בתקופת ממשל בוש. “מה כן לעשות? מה כן יהיה סביר והגיוני לצפות מנטא”ו, מארה”ב, או מהאו”ם לעשות אל מול האיום של ארגונים ג’יהאדיסטים? ואם המלחמה בעירק היתה טעות, מה צריך לעשות איתה עכשיו?… מדיניות חוץ לא היתה הבעיה שלהם. אפשר להעלות שאלות חשובות, למשל ביחס לתפקיד שממלאים בסיסי צבא אמריקאים בחו”ל. זה נותן הרגשה טובה, אבל זו טעות לחשוב שהשאלות יענו על עצמן. ההתחמקות של האינטלקטואלים פגמה במה שהיתה יכולה להיות תרומתם לוויכוח הרחב – שהיה ונשאר נחוץ כל כך – על מקומה של ארצות הברית בעולם ועל האופן שבו היא עליה לשמור על ביטחונה”. ההתנגדות הקטגורית למדיניות החוץ האמריקאית “גלשה בצורה כל כך לא מבוקרת עד כדי שלילת כל אפשרות לאמריקה מתוקנת שעבורה שווה להיאבק”.

לצד כל הביקורת על השמאל, גיטלין מבהיר שהוא נשאר מבקר חריף של הפטריוטיזם של הימין השמרני. הוא רואה בו עיסוק אובססיבי חלול בטקסים וסמלים. אלה מתוכו שמאשימים בבגידה כל מי שמבקר את פעולות הביטחון של המדינה הם “סמכותנים”, “פרנואידים ושקרנים”. אבל אותם מבקרים מהשמאל, “שהפקידו את הדאגה לביטחון במלואה בידי הסמכותנים של הימין, איבדו בכך כל סיכוי לנצח אותם”. “השמאל הפונדמנטליסטי חלול בדיוק כמו הימין הנאו-שמרני. כשאמריקה מפעילה כוח, אנשים כמו נעם חומסקי או אדוארד סעיד ז”ל רואים תמיד רק דבר אחד: האימפריה מכה שנית”. “מכך נובע שאין כל הבחנה מעניינת בין המניעים המגוונים והאסטרטגיות השונות של ארצות הברית, ולכן גם אין משמעות לבחירה במסגרת הפוליטיקה של ארצות הברית. מבחינה פוליטית, השמאל הפונדמנטליסטי לא רק טועה מוסרית ואסטרטגית, אלא הוא חסר סיכוי”. “בראייתו את אמריקה ככוח אחד של רשע צרוף אותו שמאל ויתר מראש…על האפשרות להוות אופוזיציה יעילה”.

הפטריוטיזם שגיטלין מכנה “אמיתי”, “ליברלי”, ו”שמאלני” נמצא אי שם “בין אלה שרואים בכל הפעלת כוח אמריקאי פעולה צודקת לאלה שרואים בה פעולה נפשעת”. פטריוטיזם כזה “מבקר את המדיניות, האסטרטגיות והטקטיקות של ארצות הברית בחריפות, אבל הוא עושה זאת מבפנים, מבלי לזנוח את התקווה לגאולה או לפחות לשיפור…הוא מאמין בביטחון האומה – הפיזי והכלכלי. הוא לא מתייחס לביטחון כעניינו של מישהו אחר. כשהוא מגנה מציאות ראויה לגנאי, הוא מבהיר, בתוכן ובטון, שהמבקר חבר באותה קבוצה עם המבוקר. הוא מכיר בדואליות של אמריקה ומתגושש עם הסתירות הפנימיות שבה: החירות והיוהרה, הביריונות והסובלנות, קוצר הראייה והאנרגיה, הסטנדרטיזציה והמגוון, הבורות וכושר ההמצאה, הלב האפל והדחף לשיפור עצמי. הוא לא פועל תחת האשליה שהעולם היה מושלם ללא כוחה של ארצות הברית או שקפיטליזם הוא בהכרח השיטה הכלכלית ההרסנית ביותר אי פעם. הוא חי בתוך עמו, עם כעס שנובע מרגש של קירבה משפחתית. הזעם שלו אינטימי.”

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

הביקורת של גיטלין היתה, ככל הנראה, מוגזמת. השמאל האמריקאי לא היה אבוד כפי שהיה נדמה ב-2006, אם רק שנתיים מאוחר יותר הוא דחף מועמד כמו ברק אובמה עד לבית הלבן. מאז התמונה התהפכה במהירות. הימין האמריקאי הפך לצד שמתקשה להציע אלטרנטיבה פוליטית ורעיונית קוהרנטית. אנטי-פוליטיקה מוסרנית מבולבלת בוקעת היום בעיקר מהימין הפונדמנטליסטי. הוא שמפתח תחושת יאוש מהשיח הציבורי ומסתגר בתוך תיאולוגיה טהרנית מנותקת מהמציאות. גם השמאל הרדיקלי האמריקאי, שרחוק מלראות באובמה “שמאל אמיתי” וחושב שהוא מסוכן בערך כמו קודמו, מתקשה לעורר הדים ותשומת לב כמו בימי בוש העליזים.

אבל גיטלין צדק בתחזית שלו. מה שהסיט את מאזן הכוחות הפוליטי שמאלה היתה פטריוטיות ליברלית שמזכירה את זאת שהוא תיאר. כזאת שהציבה כעיקרון יסוד אידאולוגי את האמונה שלא צריך לבחור בין שוק חופשי לרווחה, בין ביטחון לערכים, או בין אינטרסים לאומיים לעקרונות אוניברסליים. זהו שמאל בטוח בעצמו מספיק בשביל לא להתבייש להביע תודה והערכה לחיילים ולשוטרים שמגנים עליו, ופטריוטי מספיק בשביל לא תמיד להסכים אוטומטית עם כל מה שאומרים במערכת הביטחון. זהו ליברליזם שלא רואה את המדינה רק כקבלן של זכויות אדם, אלא גם כפרויקט אנושי מרגש ומרשים, בעל מטרות ומשמעויות היסטוריות עבור קבוצה מסויימת או קבוצות מסויימות של בני אדם. זוהי שפה פוליטית שמעודדת בו זמנית וללא בושה גאווה לאומית, יושרה אינטלקטואלית ומוסר אנושי.

פרשנים כבר מתארים את אובמה כמנהיג שמסמן את תחייתו של זן של ליברליזם שנמוג בשנות ה-60, ושבחסרונו הרגישו גיטלין ואמריקאים רבים נוספים עד לא מזמן. עידן בוש, מסתבר, סיפק תנאים אידיאלים להופעה מחודשת שלו – ימין שהולך ונראה יותר חזק ומפחיד ושמאל שהולך ונראה יותר חלש ומופרך.

ישראל היא לא אמריקה ונתניהו הוא לא בוש, אבל התנאים האלה עשויים להישמע מוכרים למי שחי כאן בארבע השנים האחרונות.

4 תגובות

על מילת ה-א’ ותכנית ב’

Dec 25 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

לפעמים אני לא יודע עם מי אני מסכים פחות, עם אלה שמשווים בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד או עם אלה שאומרים שאסור להשוות. לפני שאתייחס לקבוצה הראשונה, אני מרגיש צורך, בתור חובב השוואות, להגיד משהו לאנשי ה”אסור להשוות”. זה לא אתם, זו המילה הזאת “להשוות”. היא מבלבלת את כולנו כי היא יכולה לתאר גם קביעה כמו “רמי ועוזי זהים” וגם תהליך שבו אני בוחן את הדומה והשונה בין רמי ועוזי, ואולי אפילו מגיע למסקנה שחוץ משם פרטי מיושן, אין להם אפילו תכונה אחת משותפת. למעשה, סביר להניח שלא הייתי יודע את זה אם לא הייתי עורך ביניהם השוואה. לכן, בואו נסכים שגם בשביל להבדיל אלף אלפי הבדלות, חייבים להשוות. בואו נסכים גם שהבחירה למה להשוות ואיך נעשית בדרך כלל במטרה לשרת עמדה פוליטית מסויימת.

וזה מוביל אותי לביקורת על ז’אנר המאמרים שמשווים בין ישראל לדרום אפריקה, שאליו אני עומד להצטרף עוד כמה שורות. הבעיה העיקרית בעיניי היא לא בעצם ההשוואות או במסקנות שלהן (למרות שעל רבות מהן אני חולק) אלא במה שנראה לי כמו בחירה טקטית באפרטהייד כאמצעי הפחדה שמטרתו לעורר את “השמאל הרדום”. לדעתי הטקטיקה הזאת לא תעבוד, והיא אף עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה. חוץ מזה, יש דרך אחרת. כדי להסביר את כל זה, הרשו לי לפתוח בהשוואה לדרום אפריקה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

הרושם הכללי שאפשר לקבל מהסיפור המקובל על דרום אפריקה היא שרוב הלבנים, בסך הכל, לקחו את האפרטהייד די בסבבה עד ימיו האחרונים. למיטב הבנתי, לא כך היה. חוץ מהלבנים הרבים שהתנגדו לו מבחינה מוסרית, שחלקם לקחו חלק פעיל במאבק לסיומו, גם לממסד הלבן התברר כבר במהלך שנות ה-70 שהאפרטהייד אינו בר קיימא מבחינה כלכלית (זה לא היה בגלל סנקציות כלכליות – אלה הגיעו רק בשנות ה-80 וגם אז לפי מחקרים לא ממש הזיזו לכלכלה).

כדי להישאר תחרותית בכלכלה הגלובלית המתהווה, דרום אפריקה היתה חייבת לזנוח את התלות שלה בכרייה ובחקלאות – שהסתדרו יפה עם מציאות שבה רוב כוח העבודה חסר השכלה וזכויות – ולפתח סקטורים כמו טכנולוגיות מידע, תעשייה מתקדמת, שירותים פיננסיים, וכד’.

מאחר שהמיעוט הלבן היה קטן מדי עבור המשימה, היה צורך בהשתלבות של הרוב השחור בסקטורים האלה. לשם כך הם היו צריכים להיות משכילים יותר, חופשיים יותר ושווים יותר. האפרטהייד הפרוורדי, על שם ראש הממשלה הנדריק פרוורד שעיצב אותו בשנות החמישים והשישים, היה חייב לעבור שינוי מרחיק לכת.

ואמנם, מתחילת שנות השבעים החלו מגמות של דה-סגרגציה של הכלכלה, אבל ככל שהן גברו כך התחדד גם המלכוד הפוליטי בו היה שרוי המיעוט הלבן. גם לאלה מתוכו שלא ראו עתיד וורוד לאפרטהייד היו סיבות לא רעות לחשוש מהמציאות שתיווצר בעקבות ביטולו.

ראשית כל, כמו כל מעמד של אדונים, הקבוצה השלטת בדרום אפריקה פחדה מפרץ נקמנות של נתיניה ברגע שישתנו יחסי השליטה. לפחד הזה דווקא ניתן מענה מרשים מצד הזרם הדומיננטי במאבק נגד האפרטהייד. במסמך המכונן שלו – ה-Freedom Charter – שנוסח כבר ב-1955, נקבע חזון פוליטי מעורר השראה לדרום אפריקה של אחרי עידן האפרטהייד, שבו בני כל הצבעים, כל הלאומים, כל השפות וכל האמונות נהנים משוויון, משגשוג, מחופש ומביטחון. על ברכי החזון מעורר ההשראה הזה חונכו דורות של פעילים. פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, הזכירו להם עבור מה הם נאבקים – non-racial democracy.

אבל היה מרכיב מרכזי בחזון ההוא שהדאיג מאוד, בעיקר את האליטות הכלכליות הלבנות. המסמך דיבר באופן מפורש על הלאמת כל אוצרות הטבע, הבנקים, והמונופולים הגדולים ועל העברת כל פעילות התעשייה והמסחר במדינה תחת פיקוח מרכזי. בנוסף, הובטחה חלוקה מחדש של הבעלות על כל הקרקעות החקלאיות. במילה אחת – סוציאליזם.

זהו המקום להזכיר שמדובר בשנות המלחמה הקרה. הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) שהוביל את המאבק באפרטהייד נתמך על ידי ברית המועצות, ולא היה מוגזם להניח שהעברת השלטון אליו תעביר את דרום אפריקה מהגוש המערבי לגוש המזרחי, על כל המשמעויות המדיניות, הצבאיות, התרבותיות, והכלכליות שכרוכות בכך. הבחירה, כפי שלבנים רבים ראו אותה, היתה בין המשך שקיעתו המדינית והכלכלית של שלטון האפרטהייד לבין אובדן של הנכסים, של קשרי המסחר, של ההשתייכות שלהם למערב (גם אם בעונש בפינה), ולמעשה של החיים כפי שהם הכירו אותם.

עם תהומות כאלה פעורות מכל צד, טבעי שחברה תחפש מנהיג שידע למצוא שביל צר ביניהן. שיערוך שינויים, אבל בלי ללכת עד הסוף לאף כיוון. שידע לנהל את המבוי הסתום, אבל בלי לקחת הימורים מסוכנים בניסיון לפרוץ אותו. האיש שנבחר שוב ושוב למשימה היה פיטר וילם בותה שהנהיג את דרום אפריקה בתקופה האלימה והסוערת בין 1978 ל-1989.

בותה הוא דמות היסטורית מהסוג המתעתע, והלא-נדיר במיוחד. מצד אחד, מדובר במנהיג שהיה ידוע כלאומן בוטה וכוחני. תחת שלטונו גאתה האלימות במדינה והיא הפכה למבודדת יותר בעולם. יחד עם זאת, גם גדולי מתנגדיו מסכימים שבותה הוביל את דרום אפריקה כברת דרך ארוכה מאפרטהייד לדמוקרטיה. תחת שילטונו בוטלו כמה מהחוקים המפלים והידועים לשימצה ביותר. הוא גם היה זה שנפגש ראשון עם נלסון מנדלה הכלוא ונתן את אישורו לערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת ה-ANC שסלל את הדרך להסדר שסיים לפני עשרים שנה את האפרטהייד – הסדר שלו, אגב, בותה התנגד.

יש הרבה אנשים בעולם המערבי שנהנים לחשוב שהם הפילו את האפרטהייד בזה שהם לא קנו תפוזים מדרום אפריקה בסופרמרקט. אבל בזה הם לוקחים את הקרדיט ממי שראויים לו: מהדרום אפריקאים, מכל גווני הקשת, שהצליחו להעביר את ארצם את השינוי לדמוקרטיה בלי לגלוש למלחמת אזרחים, בלי לעבור דרך היפוך תפקידים רודני מוגאבה-סטייל, ומבלי למוטט את הכלכלה.

קשה לדמיין איך הישג פוליטי כזה היה יכול לקרות לולא המלחמה הקרה היתה מסתיימת בסוף שנות ה-90 ולולא התברכו שני הצדדים במנהיגים עם התעוזה והחוכמה הפוליטית הנחוצות כדי לגבש תמיכה רחבה לויתורים מרחיקי לכת בצד שלהם ולזכות באמון הצד השני. דרום אפריקאית אחת, לבנה שנטלה חלק במאבק נגד האפרטהייד, סיפרה לי שלולא שני המרכיבים האלה “היינו יכולים להיות תקועים עם האפרטהייד עוד עשרות שנים”. בסופו של דבר, נפרצה הדרך לפשרה היסטורית שבמסגרתה הלבנים ויתרו על שילטון המיעוט שלהם והשחורים ויתרו על תיקון דרמטי ומהיר של אי השיוויון החומרי – מרכיב מרכזי ומהותי מדרישתם לצדק אחרי מאות שנים של נישול וניצול.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

והנה באה ההשוואה. ישראל של היום דומה לדרום אפריקה של שנות השמונים בכך שגם כאן רוב הציבור מעדיף תחזוקה זהירה של הסטטוס קוו בעיקר כי כל האלטרנטיבות נתפשות כהרבה יותר מסוכנות ממנו. יש גזענות בישראל, כמו שהיתה גם בדרום אפריקה, אבל היא לא הסיבה להמשך הכיבוש כמו שהיא לא היתה הסיבה לשרידותו של האפרטהייד. גם שם וגם פה, מיעוט לאומני קיצוני הצליח לקדם את סדר היום שלו כשהמחנה הנגדי התקשה לשכנע שסיום האפרטהייד/הכיבוש הוא לא מהלך מסוכן עד כדי כך שהוא גובל בהתאבדות. בשני המקרים, אי היכולת למצוא, או אפילו לדמיין, פיתרון לא הצדיקה את כל האלימות, הגזל, ורמיסת הכבוד, אבל היא בהחלט היתה הדבר שאיפשר אותם.

קחו את הבחירות שהיו בדרא”פ ב-1987. למרות (ואולי גם הודות לכך) שהסנקציות הבינלאומיות כבר הוטלו, הימין זכה בניצחון סוחף. כמעט 90% מהמצביעים (הלבנים בלבד) בחרו בשתי המפלגות שהתנגדו לשילובם של שחורים בדמוקרטיה. עכשיו, בואו נקפוץ למשאל העם של 1992 שבו כמעט 70% מהלבנים הצביעו “כן” לסיום האפרטהייד. מה השתנה בחמש השנים האלה? הלבנים הרעים הלכו ובאו לבנים טובים במקומם? לי נראה יותר הגיוני שרוב הלבנים, בערך 60% מתוכם, שהאמינו קודם שההיסטוריה כפתה עליהם ברירה אכזרית בין להיות מדכאים ללהיות מדוכאים, בחרו עבור ארצם בעתיד שבו אין מדכאים ואין מדוכאים ברגע שהם שוכנעו, בעיקר על ידי הנהגת השחורים, שהוא אפשרי.

השמאל המדיני בישראל של היום מתמודד מול קושי שלא עמד בפני מתנגדי האפרטהייד, ושנובע מהעובדה שיותר מדי פעמים הבטחות לסיום הכיבוש דווקא הצליחו בקלפי אבל נכשלו במציאות. ההצלחות ההן הוכיחו שכבר שנים ישנו ציבור גדול בישראל שרוצה להיגאל מהשלטון הצבאי על הפלסטינים כמו מקרן מכוערת על מצחו. הוא ההמון שהצביע לרבין שהבטיח ב-92′ לנווט להסכם עם הפלסטינים, ואחר כך ב-99′ לברק שהבטיח לדהור בנתיב מהיר להסדר קבע. זהו אותו הרוב שתמך באופן גורף בנסיגה החד צדדית מעזה ובחר ב-2006 באולמרט שהבטיח לעשות את אותו הדבר בגדה. זהו הרוב שממשיך בעקביות להשיב בסקרים שהוא תומך בהסדר שלום של שתי מדינות, רק שהיום הוא כבר לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

הסקפטיות הזאת לא מפתיעה. איש עם קרן, ששלוש פעמים האמין להבטחה של רופא בכיר להסיר אותה ואז נחל אכזבה כואבת, יתקשה להתפתות לעוד ניתוח מסוכן כזה. הוא יעדיף ללמוד לחיות אתה, וינסה לשכוח שהיא קיימת. סביר להניח שמאותו רגע הוא ישנא כל מי שיעצור אותו ברחוב וישאל למה הוא עדיין מסתובב עם הקרן המזעזעת הזאת על המצח או סתם יצעק לעברו “קרנף!!”.

וזאת בדיוק התגובה הנפוצה בקרב אותם “מאוכזבי שמאל” למסע ההפחדה על האפרטהייד שבדרך, או שכבר איתנו. למסר שמצורף אליו, שלפיו “זה תלוי רק בנו” אם יהיה או לא יהיה הסדר קבע, אין סיכוי לשכנע מחדש את אלה שכבר שוכנעו בו כמה פעמים בעבר. רבים מהם מעריכים היום שהסדר כזה, גם אם ישראל תעשה הכל נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, בעיקר כשכל מה שיש להם להציע זה פחד ובושה, בלי אף רעיון חדש שיכול לתת סיבה כלשהי לתקווה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

כך קרה שבישראל של היום, אם אתה לא תומך במשא ומתן להסדר של שתי מדינות אתה ימני הזוי, אבל אם אתה חושב שיש סיכוי למשא ומתן כזה להצליח אתה שמאלני הזוי. בתוך הגבולות האלה של “המרכז השפוי” נמצאים רוב המצביעים בבחירות הקרובות. רובם הגדול מעדיף את נתניהו בתפקיד המנהיג שממשיך לקרוא לחידוש המשא ומתן תוך כדי שהוא מנהל את המבוי הסתום המדיני.

האסטרטגיות שנוסו כדי לנגוס מצד שמאל בתמיכה שממנה נהנה נתניהו לא הצליחו עד עכשיו. לא שיטת יאיר-שלי (יישור קו עם ביבי בנושא המדיני והיבדלות ממנו בנושאים כלכליים וחברתיים), וגם לא שיטת ציפי (“תאמינו לי שהסכם שלום עדיין אפשרי”). לא נותר אלא לתהות: האם הסיבה שאין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת היא שבאמת אין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת? האמת היא שיש.

בבסיס האלטרנטיבה הזאת חייבת להישאר קריאה בקול גדול לחידוש המשא ומתן על הסדר קבע. אבל מועמדים שרוצים שהקריאה הזאת תהיה משכנעת יותר ושונה מהצהרות זהות של נתניהו, צריכים להוסיף לה דבר אחד פשוט: plan B. הם חייבים להציג תשובה טובה לשאלות האלה: מה אם גם הפעם לא תושג הסכמה בחדרי המשא ומתן? ואם תושג, מה אם אבו מאזן לא יצליח להעביר את ההסדר במוסדות אש”ף או במשאל עם? ואם יצליח, מה אם תתעורר שוב אופוזיציה כל כך חריפה להסדר שתחסום את יישומו? האם ישנה דרך חלופית שבה ישראל, היא לבדה, תוכל למנוע את מציאות האפרטהייד שבה אתם מאיימים עלינו?

המסר המחוזק, אם כן, צריך להיות ברור: בעדיפות א’ תישאר חתירה כנה, מלאת תקווה ורצון טוב להסדר מדיני של שתי מדינות, וכעדיפות ב’ תוצג תכנית סדורה ומגובשת להשגת מציאות של שתי מדינות ללא הסדר. זה לא רעיון חדש. יש כבר מספיק אנשים וארגונים מכובדים שאומרים את זה ופועלים בכיוון. רק היום בבוקר אמר גם ראש אמ”ן הקודם עמוס ידלין דברים ברוח הזאת. הם מדברים על משהו שונה מהנסיגות החד צדדיות הבהולות מדרום לבנון ורצועת עזה. תהליך הדרגתי, מבוקר, ללא פינוי בכוח של התנחלויות, עם הכנה מדינית, משפטית, כלכלית וביטחונית מוקפדת. מעניין לראות אם הרעיונות שלהם יקבלו ייצוג כבר במערכת הבחירות הנוכחית.

מן הסתם, ככל שמסר כזה יצבור תומכים, יקומו לו מתנגדים מימין ומשמאל. יהיו שיטענו שקיומה של תכנית ב’ כזאת יקטין עוד יותר את סיכוייה של תכנית א’ להצליח. יהיו גם טענות ביטחוניות על חוסר יכולתה של ישראל להגן על עצמה במציאות של סכסוך מתמשך עם הפלסטינים בלי השליטה הצבאית בגדה. יהיו שיקראו לזה “תכנית גירוש” ואחרים יקראו לה “תכנית סיפוח”. אבל לוויכוח המדיני המקובע תתווסף אז עמדה ברורה ואטרקטיבית בין אלה שאומרים “שתי מדינות” מבלי להתכוון, לאלה שאומרים “משא ומתן” מבלי להאמין. רק מהעמדה הזאת יוכל לעמוד מנהיג ולהבטיח לנו שמה שלא יהיה, אפרטהייד לא יהיה כאן.

26 תגובות

אבו מאזן סודק

Nov 06 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל גם אם כן, הוא לא התכוון לזה, ואם הוא באמת התכוון, הוא הרי לא יכול פוליטית, אז מה זה כבר משנה. אלה המדרגות שיורדות אל מפלס האדישות שבו התקבלו בישראל דבריו של אבו מאזן לערוץ 2 שכללו לכל הפחות רמז עבה על נכונותו לוותר על התביעה לשיבת הפליטים ועל חלום פלסטין השלמה למען סיום הסכסוך.

אבל בעוד שהציבור נשאר אדיש, בזירה הפוליטית ובתקשורת הוצת מחדש הוויכוח שמלווה את הציונות מיומה הראשון: האם יש או אין סיכוי להסדר עם הערבים. ושוב, כרגיל, נדמה כאילו הבחירה היא בין שני מחנות. זה שחושב שהערבים מוכנים להסדר אבל היהודים לא באמת רוצים, וזה שמשוכנע שהיהודים דווקא רוצים, אבל הערבים לא. בשתי התמונות האלה, המבוי הסתום שבו שרוי התהליך המדיני הוא אשמתו של צד אחד בלבד, ורק הוא יכול לקבוע אם יהיה או לא יהיה הסדר.

גם הוויכוח ההיסטורי על הסכסוך משועבד לתפישה הבינארית הזאת. מצד אחד עומדים אלה שמאשימים את ההנהגה הפלסטינית לדורותיה בסרבנות שלום כרונית, ומולם אלה שמטילים אשמה דומה על המנהיגים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. שני הצדדים מציירים תמונה חלקית ומטעה. ההתכתשות המעגלית ביניהם רק מחזקת את האמונה שהסכסוך, בגלל איזו מהות נצחית של אלה או של אלה או של שניהם, הוא ביסודו בלתי ניתן ליישוב. כך היה וכך יהיה.

ואלה תולדות היאוש.  מולו, קל לשכוח שגבולות האפשר בפוליטיקה מתפרשים הרחק מעבר לטווח הדמיון והניתוח הקר. מזל שיש צרות של אחרים שבעזרתן קל יותר לזכור את זה.

“חומת השלום” בבלפאסט, צפון אירלנד,2009

ה-IRA ומתקפת החיבוקים הגורלית

ה”צרות” בצפון אירלנד הן דוגמא טובה כי גם הסכסוך ההוא, מאז שהתפרץ מחדש בסוף שנות ה-60, זכה לא פעם לתואר “בלתי פתיר”. מן העבר האחד עמדו בני המיעוט הקתולי, הרפובליקאים, עם צבא ה-IRA שהגיע למצב שהיו ברשותו יותר נשק וחומר נפץ פלסטי (בחסות מועמר קדאפי) מאשר רעיונות מה לעשות אתם. מונעים מתחושות עמוקות של קיפוח, הלוחמים היו נחושים להיאבק עד טיפת הדם האחרונה כדי לגרש את השלטון הבריטי מצפון האי ולאחד אותו עם הרפובליקה של אירלנד.

ומולם עמדו היוניוניסטים (Unionists), בני הרוב הפרוטסטנטי, חמושים כהוגן בעצמם ומגובים היטב על ידי “המלחמה המלוכלכלת” שניהלו רשויות הביטחון הבריטיות והמשטרה המקומית נגד ההתקוממות. מעצרים מנהליים, ירי לעבר אזרחים, עינויים, אסירים ששבתו רעב עד מותם, הכל היה שם, באנגלית. הפעילים המקומיים נשבעו לעולם לא להיפרד מהממלכה המאוחדת ולא להפוך למיעוט דתי ולאומי באירלנד הקתולית. המיליציות משני צידי הגדר טיפחו תרבות של אלימות, הקרבה, והתנגדות חריפה לכל פשרה.

כמו תמיד, הסיפור האמיתי היה מורכב הרבה יותר מאגדה רומנטית על שני שבטים המקיזים דם בשם האדמה, הדגל והאלוהים שלהם. בליבוי האלימות שיחקו תפקיד אינטרסים כלכליים, ארגוני פשע, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ממשלות וארגונים זרים כאלה או אחרים. לא כל הסודות מאותן שנים נחשפו, אבל די ברור שבלונדון לא תמיד ידעו מה בדיוק מבשלות זרועות הביטחון בצפון אירלנד.

למודיעין הבריטי היו סוכנים שתולים לאורכו ולרוחבו של ה-IRA, חלקם בתפקידים בכירים ביותר (גגלו ערך stormontgate ו-stakeknife). ידוע גם שהחל משנות ה-80, במקביל למלחמה, התנהלו ערוצי תקשורת חשאיים בין ההנהגה הרפובליקאית, הצבאית והפוליטית, לבין הממשלה הבריטית. הערוצים האלה סייעו בהשגת הפסקת האש של 1994, שהובילה, לא בלי מהמורות כואבות, לפרוץ תהליך השלום ביום שישי הטוב של 1998.

רחוב שנקיל, מעוז היוניוניסטים בבלפאסט, 2009

סיפור השקתו של תהליך השלום וירידתו מהפסים זמן קצר לאחר מכן הוא סאגה פוליטית מרתקת, אבל לצורך העניין כאן מספיק לחזור אליו בתחילת 2005 כשהעסק נראה די גמור. גרתי אז בלונדון, ולא הבנתי איך הבריטים מסביבי יכולים להיות כל כך אדישים למה שהיה נראה כמו סכנה להתפרצות מחדש של האלימות שם בתוך היו-קיי שלהם. בבחירות שהיו באותה שנה השלום התקוע לא היה על סדר היום כלל.

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שהמנצחות הגדולות בצפון אירלנד עצמה היו המפלגות היותר לאומניות בתפריט – המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) של נאמני הכתר ושין פיין של הרפובליקאים. ה-DUP, בהנהגת הכומר איאן פייזלי, סמל ההתנגדות לתהליך השלום, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בצפון אירלנד. תוך פחות מעשור הם עלו ממושב אחד לשמונה מתוך 18 המושבים של המחוז בפרלמנט הבריטי. שוב הוכח שתהליך שלום עלול לשמש כמקפצה פוליטית יעילה בעיקר למתנגדיו. פייזלי ידע להבהיר היטב את עמדתו כלפי ישיבה משותפת בממשלה עם יריביו משין פיין: “על גופתי המתה”.

מול ה”לא” המהדהד הזה ניצבו שתי המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר בכל שנות המאבק. ג’רי אדמס, המנהיג הבלתי מעורער של שין פיין, ומרטין מקגינס, המפקד הנערץ של ה-IRA. שניהם כבר היו מושקעים עמוק בתהליך השלום. במשך עשור הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולסובב את ספינת המלחמה שהם בנו ב-180 מעלות מבלי שהיא תתפרק.

לאט, ביסודיות ובסבלנות הם שיכנעו את הקהילות ואת הלוחמים שלהם שהשלום הוא הבחירה האסטרטגית הנכונה. שהגיע הזמן להסדר פוליטי. אבל את שיאי האומץ והמנהיגות הפגינו השניים הללו דווקא אז ב-2005 כשהתמיכה בתהליך מהצד של היוניוניסטים קרסה וה-IRA היה חבוט ומוכה בעקבות רצף של פרשיות מביכות.

אנדרטת זיכרון לאסירים שמתו בשביתת הרעב של 1981, רחוב פולס, מעוז הרפובליקאים בבלפאסט, 2009

במקום לדבר אל היד של פייזלי, אדמס ומקגינס החליטו לכופף אותה עד שהוא יצרח “כן!”. את זה הם עשו לא באלימות ולא באמצעות פנייה לאו”ם. האסטרטגיה שלהם התבססה על הוצאה שיטתית של האוויר מכל התירוצים והחששות שעליהם הוא ביסס את הסרבנות שלו. אתה טוען ש”הם לא חצו את הרוביקון”? שה-IRA עדיין מחוייב למאבק אלים? הנה הכרזה רשמית על סיום המאבק האלים. אתה לא מאמין שנתפרק מכל הנשק שלנו? הנה, אין. אפילו לא רימון יד אחד. אתה לא מאמין שנגיע להסכמה על רפורמה של השיטור המקומי (הנושא שכנראה היה הכי רגיש ומורכב מכל “נושאי הליבה” של תהליך השלום)? בבקשה, אנחנו מקבלים את ההסדר.

ככה, בלי לחכות לתמורה או למחוות מנגד, מנהיגי המאבק הרפובליקאי לא השאירו לפייזלי את האפשרות להמשיך להגיד רק לא ולא. במאי 2007 הוקמה ממשלה משותפת לשין פיין ול-DUP. חודשיים לאחר מכן סיים הצבא הבריטי באופן רשמי את המבצע בצפון אירלנד, כמעט ארבעים שנה אחרי שהוא התחיל. מה שהיה כמעט בגדר בלתי נתפש רק שנתיים קודם לכן – קרה.

יש אנשים ציניים בבלפאסט שיאמרו לכם שתהליך השלום היה פארסה. שכל הפוליטיקאים שנטלו בו חלק הם שקרנים ומושחתים. שהם גררו, בעזרת הכנופיות שלהם ובסיוע תקשורת צמאה לדם, שתי קהילות שוחרות שלום לתוך חלום בלהות של כמעט ארבעה עשורים, רק בשם האגו ושכרון הכוח שלהם. אבל העמדה היותר מקובלת היא שהמנהיגות של אדמס ומקגינס, וגם זו של פייזלי, שהשכיל להחליף בעקבותיהם את הפוליטיקה של הפחד בפוליטיקה של אמון, אפשרו להביא סכסוך “בלתי פתיר” לכדי פשרה שעובדת. גם אם עדיין יש פה ושם צרות בצפון אירלנד, מעטים מאמינים שם היום שה”צרות” ההן יחזרו.

-:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:-

המקרה של צפון אירלנד אינו דוגמא בודדת. מאז שהזכרתי אותו בפוסט הקודם, הסכסוך בפיליפינים עלה בחזרה על נתיב השלום. בחודש שעבר נחתם הסכם, ונראה שרוב הפרשנים מסכימים שהפעם יש סיכוי טוב שתסתיים שפיכות הדמים הארוכה. לפי ההערכות המקובלות היא גבתה את חייהם של למעלה ממאה אלף בני אדם. גם שם, בלי התפשרות של בני המורו המוסלמים על תביעתם לעצמאות מלאה בדרום המדינה – החלום שלמענו הם נלחמו ארבעים שנה – זה לא היה קורה.

ויש עוד. הלבנים בדרום אפריקה כנראה לא היו מצביעים ברוב גדול למען סיום משטר האפרטהייד במשאל עם  לולא מנדלה היה משכנע את השחורים לוותר על אחת התביעות המרכזיות ביותר במאבק שהוא הוביל מראשיתו – הדרישה להלאמת הרכוש והקרקעות וחלוקתם מחדש. גם המאואיסטים בנפאל ויתרו על אלמנט ההלאמה – עניין די מהותי במאואיזם כידוע –  במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-2006 וסיים עשר שנים של מלחמת אזרחים. ככה מגיעים הסכמי שלום, תמיד על מצע של רסיסי תביעות קדושות וזכויות טהורות.

הטאבו בשיח הציבורי הפלסטיני על כל הבעת נכונות להתפשר על שיבת הפליטים נשאר כמעט ללא סדק לאורך כל שנות תהליך השלום. העובדה הזו היא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להתרסקות השמאל בישראל בעשור האחרון. יותר מאהוד ברק, יותר מפיגועי ההתאבדות ויותר מעליית החמאס. הרבה יותר גם מהעליה במספר החרדים או במספר העולים מרוסיה – ההסבר החביב על קבוצה של פרשנים אמריקאים.

אודי סגל, שריאיין את אבו מאזן, תיאר בכתבתו את התיסכול של הנשיא הפלסטיני מהאדישות ברחוב הישראלי כלפי הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום. הוויכוח בין לבני ואולמרט לביבי וליברמן לא יזיז לאדישות הזאת. אבל אם כתוצאה מהריאיון יתפתח וויכוח פתוח יותר על סוגיית השיבה ברחוב הפלסטיני, הוא ינער גם את דעת הקהל הישראלית. פלסטינולוגים מומחים אומרים שאין שום סיכוי לשינוי כזה. אולי, אבל כדאי לקוות לבלתי צפוי גם בלי לסמוך עליו. בכל מקרה, די בטוח שזה יצריך יותר מריאיון אחד לטלוויזיה הישראלית.

 ולסיום, היידה אובמה!

6 תגובות

סוף עונת הבדלנות עם אדמונד

Jul 20 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

בסוף, הפוסט הזה מתייחס לדו”ח המאחזים של וועדת לוי, אבל הוא מתחיל בלילה אחד ב-1996 שבו הזדמן לי לחלוק סלון דירה בסידני עם ארבעה פעילים בתנועה לשחרור מערב פפואה. לאורך כל אותו הערב שמעתי תיאור ממקור ראשון של אחד ממאבקי העצמאות הכי ארוכים והכי לא מדווחים בעולם. זה היה סיפור מרתק, מזעזע, מכעיס, והוא עדיין לא נגמר. בחודשים האחרונים יש שם עליה במתח ובאלימות, ששוב לא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. זכרון הכמיהה שלהם שבעולם ידעו על הטרגדיה של ארצם הוא הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה.

לפני הכל, ריבוי הגינאות והפפואות מחייב רגע של טריויה. גיניאה החדשה הוא שמו של האי הענקי (שני בגודלו רק לגרינלנד) ששוכן צפונית לאוסטרליה. החלק המזרחי שלו זכה לעצמאות מאוסטרליה ב-1972 והפך לפפואה גיניאה החדשה. החלק המערבי שייך לאינדונזיה, ושמו הרשמי איריאן ג’איה. רבים מתושביו מסרבים עדיין להכיר בהשתלטות אינדונזיה עליו, שבקרוב ימלאו לה חמישים שנה, וממשיכים לקרוא לו מערב פפואה.

כאלה היו האנשים שישבו איתי בחדר. זוג נשוי, ושני רווקים. אחד מהם לא דיבר אנגלית, וקיבלתי את הרושם שהוא מתעסק בעיקר במימד הצבאי של המאבק שמובילה מחתרת “פפואה החופשית” (OPM). הוא גילה ענין בשיחה רק כשהוא שמע שהייתי מדריך חובשים בצבא, ושאני בכל מקרה מתכנן להגיע לפפואה גיניאה החדשה תוך כמה חודשים. הצעה נלהבת שאבוא ללמד את אנשיהם רפואה קרבית לא איחרה לבוא.

אני זוכר בעיקר את המבוכה שהרגשתי מהעובדה שלא היה לי מושג קלוש על המלחמה העקובה מדם שהם ניהלו אז כבר שלושה עשורים ושלפי הערכה אחת לפחות גבתה כמאה אלף הרוגים מבני המקום. כמו רבים אחרים הכרתי רק את המוניטין של גיניאה החדשה, ושל החצי המערבי שלה במיוחד, כגן עדן של יערות גשם, איים אקזוטיים ושבטים אבודים. הם, לעומת זאת, גילו בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית. דיברנו הרבה על רצח רבין, ואני אמרתי בביטחון שאין מצב שפרס לא לוקח את הבחירות המתקרבות בהליכה.

ההתנחלויות של פפואה מערב

אלה עיקרי העלילה, בערך כמו שהיא הוגשה לי באותו ערב סתווי. מערב פפואה היתה חלק ממרחב השליטה ההולנדי שכלל את רובו של הארכיפלג שמתפרש בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שנקרא אז איי הודו המזרחית. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות לכונן על פני מרבית השטח הזה את אינדונזיה. ההולנדים, בלחץ המנהיגות המקומית, התעקשו שמערב פפואה לא תיכלל בעיסקה, והתחייבו להכין אותה לעצמאות. במהלך שנות החמישים הם פעלו כדי להכשיר כוח אדם מקומי, לפתח את התשתיות ואת מנגנוני השילטון, ולהכשיר את הקרקע לממשל עצמי.

אינדונזיה, אז חברה בקבוצה האדומה במלחמה הקרה, לא התכוונה לוותר על מערב פפואה. אולי בגלל שבעיני לאומנים אינדונזים היא היתה חלק מאימפרית מג’פהיט, שאותה הם ראו כאם הקדומה (מאות 14-15) והמפוארת של אינדונזיה המודרנית. אולי בגלל אוצרות הטבע הרבים שהתגלו בה, שכללו זהב, נחושת, אבץ, והרבה נפט. ואולי פשוט כי סוקרנו, מנהיג אינדונזיה, חשב שיש לזה סיכוי טוב להצליח. בכל מקרה, הוא צדק.

ב-1962 כל הסימנים הראו שצבא אינדונזיה נערך לכבוש את מערב פפואה בכוח. החשש לעימות צבאי בינו לבין הולנד בשיאה של המלחמה הקרה הביא את הנשיא קנדי להכנס לתמונה ולהשיג “פשרה” בין שתי המדינות לפיה מערב פפואה תועבר לשליטת אינדונזיה, אבל זאת תתחייב לקבל את תוצאותיו של משאל עם שבו יכריעו תושבי החצי-אי אם הם רוצים עצמאות או לא. כך הוקרבו ההבטחות לפפואנים (בדומה למקרה של אריתראה) על מזבח האינטרס האמריקאי ו”השלום העולמי”.

הנטישה המבישה של הולנד את בני חסותה בלחץ אמריקאי (הצעה: שאלו את חבריכם ההולנדים אם הם למדו על זה בבית הספר) הביאה ב-1965 להקמת ה-OPM ולהתחלת פעילותו נגד צבא אינדונזיה שכבר נפרש בכוחות גדולים בשטח. העובדה שבינתיים הוחלף שלטונו של סוקרנו הפרו-סובייטי בזה של סוהרטו הפרו-מערבי לא עזרה למערב פפואה. האמריקאים אמנם הצליחו ב-1969 לכפות על המנהיג החדש לקיים את משאל העם שהובטח, אבל העלימו עין מהעובדה שהמשתתפים בו היו קבוצה של מנהיגים מקומיים שנבחרו בקפידה כדי להגיד לא לעצמאות. על סמך המשאל המפוברק הכירו באו”ם ובשאר הקהילה הבינלאומית בבעלותה של אינדונזיה על מערב פפואה. ב-1971 הכריז ה-OPM באופן רשמי על מאבק למען עצמאות.

אפשר מכאן להמשיך ולפרט את מצעד העוולות שבא על תושבי מערב פפואה מצד השלטונות האינדונזים בשיתוף עם תאגידי כרייה בינלאומיים וענקי נפט זרים. הסיפורים שאני שמעתי כללו כפרים שלמים שפונו בכוח מאדמותיהם, נהרות שהורעלו על ידי מכרות ענק, ודיכוי ברוטאלי של כל ביטוי של זהות לאומית מקומית או כמיהה לעצמאות. יש באינטרנט תיאורים מפורטים של כל אלה, כמו כאן וכאן למשל.

1998 נחשבת לשנה שבה עברה אינדונזיה מהפך דמוקרטי, ובעקבותיו שופר מאוד גם היחס כלפי מערב פפואה. בחודשים האחרונים יש אפילו שמועות שנשיא אינדונזיה הנוכחי מתכנן התנצלות פומבית על פשעי קודמיו, בין השאר כלפי תושבי מערב פפואה. עם זאת, רבים טוענים שבשטח לא השתנה הרבה. הנשיא אמנם מגלה פתיחות לדיאלוג בנוגע לשיפור האוטונומיה של המחוז, אבל ממשיך להילחם בתקיפות נגד כל ביטוי של שאיפה לעצמאות.

היום הרבה יותר קשה לי להרגיש משוכנע שאני יודע מה הפתרון לסכסוך במערב פפואה מאשר בלילה שבו התוודעתי אליו בפעם הראשונה. אחד הדברים שמסבכים את התמונה הוא מפעל ההתנחלויות של ממשלות אינדונזיה, שלפי המחקר הזה הצליח להפוך את שיעור המתיישבים האינדונזים מכלל האוכלוסיה במחוז מ-4% ב-1971 ל-51% ב-2010. תכניות לעידוד של הגירה מאסיבית מהאיים המרכזיים, המפותחים והצפופים של אינדונזיה (בעיקר ג’אווה) יושמו כלפי כל המחוזות הפריפריאליים, לא רק אלה של מערב פפואה. הן הוסברו כמרכיב הכרחי במדיניות הפיתוח הכלכלי. הבנק העולמי העריך שבין 1969 ל-1984 מימנה המדינה מעבר של למעלה מחצי מיליון לא-פפואנים, בעיקר מוסלמים, למערב פפואה, שהיתה נוצרית ברובה ושבתחילת התקופה חיו בה פחות ממיליון בני אדם.

הסכסוך שהתחפש

וכאן אני נפרד מהסיפור הפרטי של מערב פפואה ומציע נקודה כללית יותר, והיא שבדלנות והתנחלות הן ביצה ותרנגולת. לא ברור מי קדם למי, אבל איפה שהאחד ישנו, קיים סיכוי טוב למצוא גם את השני. כמו אינדונזיה, גם סין נקטה בלוחמה דמוגרפית דומה נגד הטיבטים והאויגורים, כך גם טורקיה נגד הכורדים, וסרי לנקה נגד הטאמילים. בפיליפינים עודדה הגירה של נוצרים לדרום כדי לבלום את המאבק הבדלני שמובילה החזית האיסלמית לשחרור בני המורו (שהוכיחה שלא מחליפים שם באמצע מאבק שיחרור ארוך גם כשראשי התיבות שלו – MILF – מקבלים משמעות חדשה). ויש כמובן עוד מקרים.

לתוך התבנית הזאת של מאבק בדלני של מיעוט מול מאמץ התנחלותי של מדינה נכנסו גם ישראל והפלסטינים ב-1974, כפי שמעידים שני ארועים סמליים. בפברואר הוקמה תנועת “גוש אמונים” והחלה בנסיונות ההתנחלות בסבסטיה. ביוני התקבלה ההחלטה הדרמטית של המועצה הלאומית הפלסטינית להגדיר כמטרת ביניים את הקמתה של מדינה עצמאית על חלק מפלסטין, כלומר בשטחים שעליהם ישראל השתלטה במלחמת ששת הימים.

בכל הצדדים היה מי שראה תועלת באימוץ התבנית הבדלנית. מבחינת ישראל, הדבר סלל את הדרך להכרה של אש”ף ושאר העולם הערבי בקיומה בגבולות 67′ במהלך שנות ה-80. עבור הפלסטינים, היה מדובר במתכון בטוח לתמיכה בינלאומית רחבה במאבקם, שכבר לא הוצג כנסיון לשחרר את כל פלסטין המנדטורית משלטון היהודים. מבחינת הקהילה הבינלאומית, סכסוך בדלני נתפש כפתיר יותר ממלחמת אזרחים אתנית של הכל או כלום.

אחרי כמעט 40 שנה, כבר ברור שהמודל הבדלני הטיפוסי לא התאים. מאבק בדלני שכולל גם תביעה בלתי מתפשרת לשיבה למדינה שממנה הוא דורש להתנתק, ומדינה שמעודדת התנחלות בשטח המריבה בלי להעניק לתושביו אזרחות, אפילו לא מסוג ב’ – זה מה שנקרא שבירת פורמט. את שני המרכיבים האלה אין באף אחת מהדוגמאות שהוזכרו כאן. בכל העולם מחלחלת היום ההבנה שזה סכסוך שונה, שאיך שלא יקראו לו, הפתרון שלו בהסדר קשה יותר משרבים קיוו.

זהירות: ספוילר

אם המאבק על ארץ ישראל – פלסטינה היה סדרת טלויזיה, היינו עכשיו עומדים בפרק הסיום של העונה השלישית, והפופולרית ביותר, שלה. המבקרים היו משתפכים על הגאונות שבה הסדרה הזאת מצליחה לברוא את עצמה כל עונה מחדש. העונה הראשונה שנגמרה ב-1948 תיארה מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בהתהוות על הגירה, רכישת אדמות, ושליטה על הכלכלה. בעונה השניה עברנו למאבק צבאי בינלאומי בין ישראל לשכנותיה, וב-1974, כאמור, התחילה העונה של המאבק הבדלני.

הדו”ח של וועדת לוי הגיח כמו להטוט תסריטאי שבא לספר לצופים שלמרות כל הארועים הדרמטיים שקרו במשך העונה, חזרנו בעצם לנקודת הפתיחה שלה. לפחות מעריץ אחד של הסדרה יטען שכל העונה היתה בכלל חלום של אחת הדמויות, אולי שמעון פרס? בכל מקרה, חזרנו למצב שבו אצלנו מתעקשים שכל ארץ ישראל היא שלנו, אצלם מתעקשים שכל פלסטין היא שלהם, והכל פתוח לקראת פרק הפתיחה הגרנדיוזי של העונה הרביעית, שעל מועד שידורו מתרוצצות שמועות ותאוריות קונספירציה.

אלה לא חדשות רעות. גם אם שוררת אי ודאות גדולה לגבי השלב שאליו אנחנו נכנסים, יש הרבה סיבות טובות לקוות שהוא יהיה טוב יותר לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר תהפוכות, ודמוקרטיה נישאת בפי כל. היוהרה האירופאית שוקעת בחובות, בעוד אפריקה, שכנתנו העצומה, מזנקת קדימה. אם אובמה יזכה בבחירות, נזכה לעוד ארבע שנים שבהן הקול הבוקע מוושינגטון מעורר רוב הזמן השראה ולא התכווצויות בבטן. ממקומות אחרים בעולם אפשר ללמוד ששינויים חיצוניים טומנים בחובם פתרונות לא צפויים לבעיות שנראות מקרוב כבלתי פתירות. זה, בתמצית, ההימור שלי לעונה 4.

3 תגובות

הדוד המודאג מאמריקה

Mar 09 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

תכננתי שבעקבות ההצפה מחדש לתודעה של רצח העם ברואנדה לאור האירועים בסוריה, הפוסט השני בבלוג הזה יעסוק בו, אבל אז קראתי את המאמר של דייויד רמניק מיום שני והתכנית השתנתה. רמניק, עורך הניו יורקר, כתב במאמר שכרסום הדמוקרטיה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה היהודית והחזון הציוני. עפ”י רמניק, האשמים במצב הם הכיבוש המתמשך ובנימין נתניהו, ומי שיכול להושיע הוא הנשיא אובמה, שמבין את מה שראש הממשלה הישראלי כנראה לא מבין: ש”החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכול להתגשם במצב של כיבוש קבוע”.

זה הזכיר לי מאמר ברוח דומה שרמניק כתב בדיוק לפני שנה. שני המאמרים משדרים דאגה עמוקה לגורל ישראל וייאוש מהפוליטיקה הישראלית. אמריקה, ואובמה בראשה, מצטיירים בהם כיחידים שיכולים להציל אותנו מעצמנו. ולא רק אותנו, יהודי ישראל, אלא גם את יהדות ארצות הברית שיותר ויותר מבניה מוותרים על זיקתם לישראל בגלל עוולות הכיבוש. אני לא יודע לגבי יהודי אמריקה, אבל בכל הנוגע אלינו כאן, ברור לי שחוסר האמון והייאוש שרמניק מפגין כלפי היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני הדמוקרטיה הישראלית, ממש לא עוזרים להציל אותה.

רמניק מודה שישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה תחת איום: כל הדמוקרטיות, בצורה זו או אחרת, הינן פגומות ופגיעות. דמוקרטיה היא לא מצב סטטי, אלא תהליך, או “מצב של התהוות מתמדת”. כמו ברקמת עצם, בכל רגע נתון רוחשים בה גורמים שמכרסמים בה, ואחרים שבונים אותה. ובאמת, גם כלפי הדמוקרטיה האמריקאית טוענים שהיא התדרדרה קשות בעשור האחרון. גם בה, כפי שרמניק מזכיר, יש לא מעט גורמים בעלי דעות רדיקליות למדי קרוב לעמדות השפעה פוליטית, וגם בה סקרי דעת קהל מגלים לעתים קרובות ממצאים מטרידים, כמו למשל תמיכה של 62% בעונש מוות. גם הדמוקרטיות הוותיקות של אירופה ממשיכות להיאבק על אופיין. רק לאחרונה אנחנו שומעים על העניין של הבריטים עם מניעת זכות ההצבעה מאסירים, של הצרפתים עם רעלות, ושל השווייצרים עם מסגדים.

אבל גם ביחס לכל אלה, האיום הפנימי על הדמוקרטיה הישראלית הפך, לדעתו של רמניק, לחריף במיוחד בשנים האחרונות. הכיבוש הצבאי, המערכת המפלה והגזלנית שקמה סביב ההתנחלויות, והתרבות ה”אנטי דמוקרטית, ואפילו גזענית” שיוצאת מהן מאיימים לבלוע את הערכים הדמוקרטיים שעדיין שרדו מערבית לקו הירוק. הוא מספר על תהליך מתמשך של השחתת הפרויקט הציוני של הרצל ובן גוריון, החל מ-67′ ועד השפל שבו אנחנו היום, קרוב לקצה האזור על הסקאלה הפוליטית שעוד ניתן לקרוא לו דמוקרטי. האשמים העיקריים בדהירה הזאת אל התהום הם נתניהו, והגורמים הקיצוניים שבהם תלויה הישרדותו הפוליטית.

הדאגה של רמניק כלפי ההווה מובנת, אבל הפרספקטיבה שלו על העבר לא מתיישבת עם מה שאני, ואני מניח שעוד ישראלים, זוכרים ויודעים. לא ברור לי לאיזו ישראל דמוקרטית יותר הוא מתגעגע. זאת מלפני המאבק בשחיתות השלטונית של העשור האחרון? זאת מלפני חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק? זאת מלפני התבססות עקרון חופש העיתונות? זאת של ה-101? של קו 300? של ביתן 28? זאת שבה “תג מחיר” הגיע בצורת מכוניות ממולכדות של ראשי ערים פלסטיניות או שלושה כדורי אקדח בגבו של ראש ממשלה? אולי זאת שהייתה בה מפלגה אחת בשלטון עם הרבה הון, הרבה עיתון והרבה עגלות תה במסדרון? ואולי בכלל לממשל הצבאי שהופעל עד 66′ – שנה אחת לפני הרגע שבו לדעת רמניק נזרעו זרעי הנפילה?

גם לגבי הפרת זכויות האדם של הפלסטינים על ידי ישראל, הנרטיב הלינארי הפשטני מצייר תמונה חלקית מדי. אין ויכוח על כך שהמצב בתחום הזה חמור, אבל כלפי טענתו של רמניק – שהוא במגמת החמרה – כדאי להפעיל מידה של ספק. הרי עד שנות התשעים הרעיון של זכויות אדם היה עדיין בשולי השיח הציבורי וכמעט לא מוכר בתוך מערכות הביטחון. ככה גם נראו הפעולות שלהן, בטח ובטח בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מאז, ובעיקר בעשור האחרון, חלה ירידה בהיקף ובחומרת השימוש בעינויים, וגם פעולות שגרתיות בעבר כמו הריסת בתים ענישתית ו”נוהל שכן” התמעטו מאוד. תחת הממשלה הנוכחית, חלו הקלות במדיניות הסגר על עזה והוסרו יותר מחסומים בגדה מאשר תחת ממשלות קודמות. מספרים גם שניר ברקת, ראש העיר הנוכחי של ירושלים, מקדיש יותר תשומת לב ומשאבים מקודמיו לטיפול בבעיות מזרח העיר. לגבי הבנייה בהתנחלויות, היא אמנם בעלייה בשנתיים האחרונות, אבל עדיין נמצאת רחוק מאחורי הקצב של סוף שנות התשעים, בתקופת ממשלת ברק.

בתוך ישראל, נשים, ערבים, מזרחיים, תושבי הפריפריה, אתיופים, מהגרי עבודה –  וכל השילובים האפשריים ביניהם – עדיין רחוקים מאוד מליהנות משוויון בכל תחומי החיים. אבל גם כאן, לא בטוח כלל שהמגמות הן תמיד שליליות. רק בשבוע האחרון היו ידיעות על מגמת עלייה בתקצוב הרשויות המקומיות הערביות, על פסיקה תקדימית שמגינה על עובדים זרים מפני החזקה בתנאי עבדות, על הגנת זכותו של אזרח לסרב לחיפוש ועל הכרת המדינה באימהות לסביות. שילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה הפך לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות כפי שלא היה בעבר, וכבר רואים סימנים של שינוי בכיוון חיובי.

רמניק מודאג בצדק מהצעות החוק שמגישה החמישייה הקאמרית דנון-לוין-רותם-מיכאלי-קירשנבאום, וגם מדברי שטנה של רבנים בולטים, אבל אי אפשר להבין את הראקציה השמרנית-לאומנית-דתית שעוברת על החברה הישראלית במנותק ממגמות חזקות בכיוון ההפוך, שלאורך עשורים הופכות את ישראל בהדרגה לחופשית יותר ודמוקרטית יותר. גם המבוי הסתום שבו תקוע תהליך השלום כבר למעלה מעשור אחראי במידה רבה להקצנה בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית במקביל. בשתיהן כוחה של הדת מתחזק, והערכים הדמוקרטיים נשחקים. זה תהליך מפחיד עבור כל ליברל, יהודי או ערבי, אבל אין מי שיוכל לבלום אותו פרט לנו, בשני הצדדים. ניחלש עוד יותר אם נתפתה לפנטזיה שיבוא איזה נסיך, או נשיא, אמריקאי ויציל אותנו מ”אחינו הברברים”.

למקרה שזה עדיין לא ברור מספיק, המטרה שלי כאן היא לא להצטרף למקהלה שטוענת שהכול בסדר, ביבי מלך, וכל השמאלנים סתם היסטריים, או צבועים, או גם וגם. אם מישהו מתכוון להשאיר תגובה עם פירוט של כל המקרים הקשים שעדיין מתרחשים כל יום וכל שעה, זה לא הכרחי. כבר שש שנים חלק מהעבודה שלי הוא מעקב אחריהם. אני מנוי על הניוזלטרים, מקבל את הסטטוסים והציוצים, וקורא את (טוב, כמעט) כל הדו”חות. אני לא אומר שהמצב נסבל, שאין הרבה בעיות והרבה עבודה. אני כן אומר שיש בינינו יותר אנשים וארגונים מאי פעם שעושים אותה, ואם לרגע נרים את הראש מהמאבק התורן ונסתכל אחורה יש סיכוי שנגלה שכחברה, לאורך זמן, אנחנו בעצם מטפסים לאט לאט במעלה המדרון התמיד-חלקלק של הדמוקרטיה, או לכל הפחות מצליחים לא להחליק חסרי אונים למטה.

ולמה זה בכלל משנה? אם הכוס כל כך ריקה, למה שיהיה לנו אכפת באיזה כיוון נע מפלס המים? מפני שהדברים הנחוצים ביותר להגנה על הדמוקרטיה הם אופטימיות ואמונה בעצמנו. מפני שאם נבין שהסכנות של ההווה הן חלק מרצף ארוך של סכנות שנוצחו, נבין שאין סיבה שלא נמשיך לנצח. מפני שהכרה בשיפורים הרבים שהושגו, ושעדיין מושגים בכל שבוע שעובר, היא לא מתכון לשאננות אלא מקור לכוח ולאורך הרוח הנחוצים כל כך למאבק, שאם לשפוט מניסיונן של הדמוקרטיות הוותיקות, אין לו סוף.

אפשר להבין את המיאוס של יהודים אמריקאים מהקו שמאפיין את איפא”ק, והרצון שלהם לקדם מודל אחר של זיקה לישראל, כזה שמוכן להכיר גם בצדדים המכוערים שלה ולסייע לתקן אותם. אני לא יכול להגיד שאני עוקב אחרי המתרחש שם מקרוב, אבל אני חושש שהניסיון להיבדל מאיפא”ק, ואולי גם השאיפה להתיישר עם הרוח שנושבת בקמפוסים בארצות הברית, מביאים לאימוץ נרטיב קודר מדי.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו עם שני דודים מאמריקה. אחד מעריץ כל דבר שאנחנו עושים, אף פעם לא אומר לנו מלה רעה, ורק מבקש שנשלח לו עוד פרסי נובל ותמונות מהמילואים לתלות על הפרידג’. השני, הצעיר יותר, אומר לנו שהוא מיואש מאתנו, שאנחנו רק מתדרדרים כל הזמן ומוציאים לו שם רע בשכונה. דעתם של הדודים מאמריקה חשובה לנו, וככה השניים האלה מטפחים כאן שתי תחושות שהן הגרועות ביותר להתפתחות בריאה של בן אדם, וגם של חברה דמוקרטית: גאוות יתר ובושת יתר.

ייתכן שרמניק ישמח לדעת, שלמרות הסכנות הרבות שאורבות לפתחה של הדמוקרטיה שלנו, היא בסך הכול מחזיקה מעמד – וכנראה שבתחומים רבים אפילו מתחזקת. נכון שסיום הכיבוש והגעה להסדר עם הפלסטינים נראים היום רחוקים יותר, ומצריכים כוח פוליטי שנדמה שאיננו קיים. כמעריץ של אובמה, רמניק בטח יודע שהרבה מהכוח הפוליטי שלו נבע מיכולתו להפיח באמריקאים אופטימיות וביטחון עצמי, דווקא בימים של שפלות קומה, פסימיות וחשש מפני העתיד. לכן, אם ברצונו לחזק כוחות פוליטיים דומים בישראל, הוא צריך להביט אלינו בעין טובה ולהגיד בלב שלם “כן, אתם יכולים”.

4 תגובות