בנאומים תעשה לך מלחמה

May 24 2013 פורסם מאת בקטגוריות ארצות הברית,ישראל,משפט בינלאומי

הנאום שנשא היום אובמה שוב הראה שגם בפוליטיקה פשוט זה יפה. פשוט יכול להיות גם מעמיק ומתוחכם. פשוט לא חייב להיות קצר ובטח שלא פשטני. פשוט זה למשל העקרון הדמוקרטי שמנהיג צריך לתת דין וחשבון לציבור שאותו הוא נבחר לשרת. עיקרון שנשאר תקף גם בנושאים הרגישים והסבוכים ביותר, ואולי במיוחד בהם. זה גם די פשוט לראות את התועלת בכך שהוא ולא אחר יפרט באריכות ובגילוי לב כיצד מדיניות הביטחון שהוא נוקט היא יעילה, חוקית ומוסרית. בלי לחכות לוועדת חקירה ובלי לתת לפרקליטות להזיע על זה לבד בבג”ץ. בלי לבטל כל ביקורת כצבועה או תמימה ובלי לנסות לנצח בוויכוח באמצעות הפיכתו לבלתי לגיטימי. פשוט לצאת ולהסביר. לא הסברה, הסברים. לא טענות, טיעונים.

אובמה הואיל בטובו לשאת את הנאום הזה בדיוק בשבוע שבו התפרסם מאמר שכתבתי שמנתח את התפקיד האסטרטגי המרכזי שמילאו נאומים מהסוג הזה בתפישת הביטחון שהוא גיבש. בין הנאום הראשון בסדרה, שנשא הנשיא לפני ארבע שנים בדיוק, לבין נאומו היום נישאו עוד כתריסר נאומים דומים על ידי היועצים הבכירים ביותר של הממשל בענייני ביטחון ולוחמה בטרור. המאמר המלא, שפורסם בכתב העת “צבא ואסטרטגיה” של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), זמין כאן. בפוסט הזה אני מביא בערך שליש ממנו, בכמה חתיכות, עבור מי שמעדיף קריאה קצרה יותר אבל עם חורים. החלק שמובא כאן כמעט במלואו הוא סוף המאמר, שבו אני מסביר מדוע לדעתי אסטרטגיה דומה היא אפשרית וכדאית גם בישראל.

קטעים מתוך: “שקיפות משפטית כאסטרטגיית ביטחון לאומי

[…]

ביטול “הבחירה הכוזבת”

“מאז ה-11 בספטמבר”, אמר המועמד אובמה בינואר 2008, “הממשל הנוכחי [של הנשיא בוש] הציב בחירה כוזבת בין החירויות שאנחנו מוקירים לבין הביטחון שאנחנו דורשים”. הוא התריע על כך ש’רוח המפקד’ שנשבה מהבית הלבן במהלך שמונה שנים הביאה את אמריקה למשבר לגיטימיות פנימי ובינלאומי, שפגע קשות במעמדה והקשה על יכולתה להיאבק בטרור ביעילות. חודשים ספורים אחרי שנבחר פרס הנשיא אובמה את האלטרנטיבה שלו בנאום שנשא בארכיון הלאומי ב-21 במאי 2009.

בבסיס ה”אני מאמין” שהוא פירט באריכות עמדה הקביעה שאחריותו העליונה כנשיא לשמור על ביטחונו של העם האמריקאי אינה עומדת בסתירה למחויבותו לשמור על הערכים הדמוקרטיים ועל ערכי מוסר אוניברסליים, כפי שהם מוגדרים בחוקה ובחוק האמריקאי והבינלאומי. מה שדרוש אינו איזון בין ביטחון לערכים, אלא נחישות לא להתפשר על אף אחד מהשניים, מתוך הבנה שבטווח הארוך הם מחזקים זה את זה וחיוניים זה לזה. הוא הדגיש ששמירה על עקרונות אינה מותרות, וציות לחוק אינו מעמסה. אלה הם “נכסי הביטחון הלאומי הטובים ביותר שלנו”, במיוחד במלחמה נגד אויב חמקמק שאינו מחויב לאותם חוקים וערכים.

[…]

חציו השני של הנאום הוקדש לתחום נוסף שבו ביקש אובמה להיבדל מקודמו – שקיפות. העימות מול אויב כמו אל-קאעדה מעורר באופן מובן שאלות אתיות מורכבות. הדרך שהוא הציע להתמודד איתן היא להסביר כל מה שניתן להסביר, ולהשקיע זמן ומשאבים כדי לשכנע את האמריקאים לתת אמון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמנגנונים המפקחים על הפעולות שננקטות למען ביטחונם. למטרה זו כלל הנשיא בנאומו הבטחה לעולם לא להסתיר את האמת רק משום שאינה נוחה, ותמיד לשתף את הציבור בשיקולים שעמדו מאחורי החלטתו לפרסם או לא לפרסם מידע כלשהו. שמירה על סודיות בצורה שקופה יותר מעוררת פחות חשדות ותיאוריות קונספירציה מהסוג שאפיינו את תקופת ממשל בוש, שבה “הרגישו האמריקאים לעיתים קרובות שחלק מהסיפור הוסתר מהם שלא לצורך”.

[…]

לשני הנושאים המרכזיים בנאום – חוקיות ושקיפות – ייחס אובמה תפקיד כפול: הן משמשות כמנגנוני בקרה הכרחיים על בעלי כוח וסמכות אבל גם כמקורות ללגיטימציה, החיונית לא פחות עבורם. לתפיסתו, כל עוד התפיסה בציבור היא שחוקיות ושקיפות מנוגדות לביטחון, המדינה תישאר במצב שבו הדמוקרטיה שלה שברירית ומרחב הפעולה שלה מוגבל.

[…]

אולם, אם היו לנשיא הטרי ציפיות שבנאום אחד הוא יצליח “למסגר מחדש את הוויכוח”, נכונה לו אכזבה. מימין ראו בהצהרותיו  אישור לטענות בדבר היחס ה”חלבי” שלו למלחמה בטרור, והתגובה מצד ארגוני זכויות אדם הייתה צוננת לא פחות. העיתונאי דניאל קליידמן תיאר בספרו פגישה שערך אובמה עם הדמויות המרכזיות בקהילת זכויות האדם האמריקאית יום לפני הנאום, ובה הוא פרס בפניהם את עיקרי משנתו. לפי הדיווח, האירוע הסתיים בטונים צורמים. המשתתפים, שהוזמנו גם לצפות בנשיא נואם למחרת, בחרו לא להגיע.

“הנאומים הקאנוניים”

גם בנאום הזכייה שלו בפרס נובל, בדצמבר 2009, חזר אובמה והדגיש את התועלת שבציות לחוק בזמן מלחמה, אבל השינוי התפיסתי שהוא ניסה לקדם התחיל להיות מורגש רק כאשר לנאומיו שלו נוספו בהדרגה נאומים של דמויות בולטות נוספות מהצוות המשפטי של הממשל. כולם השתמשו בנאומי הנשיא כנקודת מוצא וציטטו אותם בהרחבה, אבל כל דובר הרחיב והעמיק את הדיון בסוגיות הערכיות והמשפטיות שנוגעות לתחום האחריות שלו, או שהיו בכותרות באותו הזמן.

[…כאן מגיעה הסקירה של הנאומים ואחריה ניתוח של מידת ההשפעה שלהם…]

סדרת הנאומים לא שלהבה את הציבור הרחב, אבל היא הותירה רושם חיובי על קהלים בעלי השפעה בעולם המשפט, באקדמיה, בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים. לאלה, בתורם, הייתה השפעה ניכרת על השיח הציבורי. הצגתן של עמדות משפטיות סבוכות באופן פשוט ונגיש לציבור סיפקה לגיטימציה לא רק לפעולות הממשל, אלא גם למערכת המשפט ולחוק האמריקאי והבינלאומי בפני עצמם.

בשנת 2013 צפויה אסטרטגיה זו לעמוד במבחן רב-משמעות בזירה הבינלאומית. בחודש ינואר הכריז חוקר מיוחד של נציבות זכויות האדם של האו”ם, בן אמרסון (Emmerson), על פתיחת חקירה מקיפה שתבחן את החוקיות של הריגות ממוקדות מהאוויר. יהיה זה מעניין לראות, האם העובדה שיועצי הקדנציה הראשונה של אובמה הקדימו והציגו באופן יזום מערך טיעונים סדור ומנומק תסייע להרכב של הקדנציה השנייה להתמודד טוב יותר עם אתגר משפטי, תקשורתי ודיפלומטי מסוג זה.

גם התלהטות המחלוקת סביב סוג אחד של פעילות צבאית לא תפחית בהכרח מההשלכות העמוקות וארוכות-הטווח של מדיניות אובמה. בהנהגתו גובשה והוטמעה פילוסופיה פוליטית שמגדילה בצורה משמעותית את מידת הכפיפות של סמכויות הנשיא בענייני ביטחון לאומי לחוק האמריקאי והבינלאומי. בעזרת אנשי ונשות צוותו הוא הדגים מודל שבו הממשל כבול יותר לחוק, ובאותו הזמן חופשי יותר לפעול בגבולות החוק; חשוף יותר לביקורת עניינית ולגיטימית אך מוגן יותר מפני ביקורת עוינת.

[…]

לקחים לישראל

למקבלי ההחלטות בישראל יש כמה סיבות טובות לחשוב היטב לפני שהם מאמצים אסטרטגיה משפטית-ציבורית זהה לזו שתוארה כאן. ישראל היא מדינה קטנה, האיומים על ביטחונה רבים וקרובים, מרחב הטעות שלה מצומצם והרגישות שלה לאובדן חיילים ולשבויים היא גבוהה. אין לה יכולת או יומרה “להנהיג את העולם החופשי” או לעמוד בראש קואליציות גדולות. היא חשופה הרבה יותר מארצות-הברית למהלכים מדיניים ומשפטיים במוסדות בינלאומיים, ובחלקם אין לה כיום סיבה לצפות ליחס הוגן. המשפט הבינלאומי נתפס על ידי רבים כאן כנשק שמופעל בצורה צינית ובלתי-הוגנת על ידי גורמים עוינים לישראל, במטרה להכפיש ולהחליש אותה. נוסף לכל אלה, המציאות המשפטית הסבוכה מעבר לקו הירוק ושאלות חוקתיות מהותיות שממתינות להכרעות פוליטיות עשויות לחסום גם שאיפה כנה להציג חזון משפטי שלם, קוהרנטי ומשכנע.

למרות כל זאת, כדאי לשים לב לכמה נקודות דמיון. כמו ממשל בוש בזמנו, גם ממשלת ישראל סובלת ממשבר לגיטימציה חריף שמגביל את יכולת התמרון המדינית והצבאית שלה. גם בישראל, הרוח הנושבת מהדרגים המדיניים והצבאיים היא שבסוג העימותים שבהם נתונה ישראל צריך לפעמים לבחור בין ביטחון לבין החוק (או לשנות את החוק). לישראל, בדומה לארצות-הברית, יש יסודות ערכיים שמהווים מצפן מוסרי. אלה נטועים עמוק בדת היהודית, בערכים האוניברסליים של ההשכלה ובתפקיד ההיסטורי ששמור לסיפור היהודי בהתפתחותם של המשפט הבינלאומי ושל המודעות לזכויות אדם אחרי מלחמת העולם השנייה.

[…]

תארו לעצמכם מציאות שבה הטיעון המשפטי שמצדיק פעולה או מדיניות בעלת אופי ביטחוני מוסבר במלואו לציבור לפני הצגתו בבית המשפט; קודם שמוגשת העתירה ולא בתשובה אליה; על ידי גורם משפטי בכיר ולא פרקליט אנונימי; ישירות לאזרחי ישראל ולא בפני ועדות כאלה או אחרות; בשפה פשוטה ולא פתלתלה; וכחלק ממסגרת משפטית רחבה וסדורה ולא כמענה לאתגר נקודתי. תארו לעצמכם את הפרקליט הצבאי הראשי מתאר בנאום פומבי את תהליך קבלת ההחלטות לפני אישור תקיפה מן האוויר או הצבת מחסום, או את היועץ המשפטי לשב”כ מסביר לסטודנטים למשפטים מהם הקריטריונים לאישור מעצר מנהלי, ומהו מנגנון הפיקוח על ההחלטות האלה. דמיינו סרטון ביו-טיוב של נאום היועץ המשפטי של משרד החוץ על המסגרת המשפטית שבתוכה נקבעת מדיניות ישראל בגדה המערבית וכלפי רצועת עזה. תארו לכם את מסיבת העיתונאים שבה מודיע שר הביטחון על החלטתו לקבוע נקודת איזון חדשה בין הצורך להסתיר מידע מבצעי מהאויב לבין הצורך לחשוף לעיני הציבור עד כמה שניתן את הסטנדרטים שלפיהם פועלים בשמו ולמען ביטחונו. ולסיום, תארו לכם שאת כל המהלך המשפטי-ציבורי מוביל ומתאם משרד ראש הממשלה. האם יוזמה כזאת תפגע בביטחונה של ישראל או תחזק אותו?

אין ספק ששינוי כזה דורש מנהיגות ומאמץ משותף של משרדי ממשלה שונים. אולי אין זה מקרה שהקמפיין שתואר כאן הובל על ידי ממשל אמריקאי שבו הנשיא הוא פרופסור למשפט חוקתי, והוא מוקף במשפטנים. בכהונתו הראשונה היו יועץ הנשיא לביטחון לאומי, סגן הנשיא, היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא, מזכירת המדינה, שר הביטחון והשר לביטחון המולדת – כולם עורכי דין בהכשרתם.

עם זאת, אם בסיוע מלמעלה או בלעדיו, הכוח לקדם מסגור מחדש של הוויכוח הציבורי נמצא בידיהם של כל מי שנוטלים בו חלק. בידי אנשי צבא ומומחים לביטחון הכוח לבסס את המודעות לכך שציות לחוקים ושמירה על הערכים הם נכסים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. הם יכולים גם לתרום לעיצוב נורמות משופרות של שקיפות במערכות הביטחוניות. ליועצים משפטיים הכוח לדחוף לפרסום הטיעונים המשפטיים של המדינה באופן יזום, מסודר ונגיש, גם, או בעיקר כלפי נושאים השנויים במחלוקת. לארגוני זכויות אדם הכוח להוכיח שמחויבות בלתי-מתפשרת לחוק ולערכים יכולה ללכת יד ביד עם התייחסות רצינית לדאגות ביטחוניות ולמורכבויות המבצעיות והאתיות של עימותים אסימטריים. למכוני מחקר ולמוסדות אקדמיים הכוח לחזק את הזיקה בין מחקרי ביטחון לאומי למחקר בנושאי משפט וזכויות אדם. עבור רוב מכריע מקרב כל אלה מדובר במתן ביטוי לאמת שבה הוא כבר מאמין: בטווח הארוך, אי-אפשר לשמור על ביטחון ללא ערכים, ואי-אפשר לשמור על ערכים ללא ביטחון.

2 תגובות

האינטלקטואל והדגל

Jan 31 2013 פורסם מאת בקטגוריות ארצות הברית

זכייתו של ג’ורג’ בוש בכהונה שניה בבית הלבן בבחירות לנשיאות של 2004 הפילה את השמאל האמריקאי לקרשים. בשביל חלקו זו היתה הוכחה סופית לכך שאמריקה, והאמריקאים, פגומים ומושחתים ללא תקנה. אחרים בתוכו העדיפו להפנות את מוקד הביקורת פנימה, לתוך המחנה שלהם. אחד מהם היה הסוציולוג טוד גיטלין, פעיל מרכזי מאוד ב”שמאל החדש” האמריקאי מאז שנות ה-60, שהיה בין השאר מיוזמי ומובילי תנועת המחאה להפסקת המלחמה בוייטנאם. ב-2006 הוא פירסם אוסף מאמרים תחת השם The Intellectuals and the Flag שבהם הוא מבקר בחריפות את האליטה האינטלקטואלית שבתוכה הוא פעל.

במסגרת הסדרה “מותר להשוות”, הנה מקבץ נקודות וציטוטים מהספר, בתרגום חופשי שלי.

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

ימים ספורים אחרי ה-11 בספטמבר 2001, תלו הזוג גיטלין את דגל ארצות הברית ממרפסת דירתם במנהטן. הם רצו להביע סולידריות עם האחווה האנושית ותחושת השותפות שהתגלו לנגד עיניהם כמעט היכן שפנו בעיר שהם חשבו שהכירו. המחווה הקטנה הזאת זכתה לתהודה גדולה בעקבות טור בניו יורק טיימס ש”חשף” את האינטלקטואל השמאלני שהניף את הדגל. גיטלין מתאר כיצד אפילו הוא, שמכיר את המילייה האינטלקטואלי מבפנים כל כך הרבה שנים, הופתע מהציקצוקים והגידופים שזרמו אליו מקולגות בעקבות הפירסום. שם, פחות או יותר, התחיל לפי תיאורו תהליך ארוך בו הוא ניסה לברר את מערכת היחסים הבעייתית בין אינטלקטואלים של השמאל, כמותו, לבין הרגש המכונה “פטריוטיות”.

גיטלין הטיל חלק ניכר מהאחריות לחולשה הפוליטית של השמאל בעידן בוש על התשתית האינטלקטואלית שלו. הוא קיווה שהספר שלו “יתרום להתחלה חדשה בחיים האינטלקטואלים של השמאל”. יעזור להבין מדוע “הביקורת כלפי הסדר הקיים – שהיא המומחיות של השמאל – אינה משכנעת מאסה קריטית מהאוכלוסיה להעניק למבקרים את הגה השילטון”.

בספר מתואר כיצד בזמן שהאינטלקטואלים האמריקאים טיפחו יאוש מהשיח הציבורי ומיאוס כלפיו, השתלטו על מוקדי הכוח אנשי הגוש הפוליטי השמרני. בתקופת ההשלטות הזאת “המחשבה של השמאל התמקדה בשלילה – התנגדות היתה המילה הזוהרת יותר. האינטלקטואלים של השמאל היו במגננה. זה כאילו שההיסטוריה היתה טנק שמופעל על יד הצבא הלא נכון, וכל שנותר לעשות הוא לעמוד בדרכו ולנסות לחסום אותו. אם היה לנו מדריך לפעולה, היה צריך לקרוא לו ‘דברים שאסור לעשותי. אנחנו המבקרים – שאחרים ידמיינו את המציאות הרצויה ואת הדרך להשיג אותה”

התיאולוגיה שבקעה מהאקדמיה, כותב גיטלין, תיארה ניגוד מובנה בין אמת לכוח. אם אתה מחזיק באמת, כוח לא אמור לעניין אותך. אם יש לך כוח, סימן שבגדת באמת. מטרת הפעולה הפוליטית, אם כן, הפכה מהשגת כוח (שהוא עובדה אובייקטיבית) להעצמה (שהיא תחושה סובייקטיבית):

“בתוך הזעם המענג של הריאקציה, האם אין מעט מההכרה מעוררת הגאווה שהמבקר, עם כל הרצון הטוב שבעולם, הכניס את עצמו לפינה? האם טעמה של התבוסה אינו מתוק כשהמטרה היא נעלה? האמת היא שלנגטיביות יש תמורה והיא אינה מבוטלת. סיפוק עצמי הוא רגש צלול ומשכך. הוא מקנה אצילות. הוא מלבה את הנפש. גם בתבוסתו, זעם אינו יכול באמת להיות מובס. הוא בוער באש קדושה ומזככת. הוא מאשר את צידקתו של אדם. הוא גורם לעתיד המעורפל לקרוס אל תוך הווה העולה בלהבות.”

הטרגדיה של השמאל האמריקאי, בעיני גיטלין, היא שבשנות ה-70 הוא עבר מניצחון חסר תקדים היישר ל”התאבדות”. “הוא סייע לאלץ את ארה”ב לסגת מוייטנאם….אבל הוא עשה זאת במחיר התנתקות מהאומה האמריקאית. האינטלקטואלים המירו את הכמיהה לשיפור בתענוגות הגינוי. האורתודוכסיה החדשה היתה ש’המערכת’ לא מאפשרת רפורמות – למרות שהתנועה נגד המלחמה הוכיחה שהן דווקא אפשריות.”

מאז, “עמדת האאוטסיידר כבר הפכה לטבע שני” בשמאל האינטלקטואלי. “האנטי-אמריקניזם היה ונשאר הלך רוח ומטאפיזיקה יותר מאשר פוליטיקה. בעיניו, פוליטיקה מעשית נראית בהכרח כאשליה, כרוכה במערכת מושחתת עד מוות מחטא קדמון. טבעי שמי שתופש את הפוליטיקה של האמריקאים במושגים דמוניים, כבזויה ורדודה כל כך, יפסול מראש כל אפשרות לפיתוח רגשות פטריוטיים כלפי אותם אמריקאים.”

גיטלין מבקר את השאיפה להיות אוונגרד בכל מחיר. אינטלקטואלים כאלה “מעמידים את עמדותיהם להערכה על סמך מידת התעוזה שלהן ולא מידת האמת שבהן. כשצריך, הם מתגוננים בהציגם את עצמם כקורבנות של חשיבה מקובעת ומיושנת, ומתגאים בהוד-קוסמופוליטיותם”.

רוב אנשי הרוח האמריקאים נרתעו או התחמקו מהשאלות הקשות בתקופת ממשל בוש. “מה כן לעשות? מה כן יהיה סביר והגיוני לצפות מנטא”ו, מארה”ב, או מהאו”ם לעשות אל מול האיום של ארגונים ג’יהאדיסטים? ואם המלחמה בעירק היתה טעות, מה צריך לעשות איתה עכשיו?… מדיניות חוץ לא היתה הבעיה שלהם. אפשר להעלות שאלות חשובות, למשל ביחס לתפקיד שממלאים בסיסי צבא אמריקאים בחו”ל. זה נותן הרגשה טובה, אבל זו טעות לחשוב שהשאלות יענו על עצמן. ההתחמקות של האינטלקטואלים פגמה במה שהיתה יכולה להיות תרומתם לוויכוח הרחב – שהיה ונשאר נחוץ כל כך – על מקומה של ארצות הברית בעולם ועל האופן שבו היא עליה לשמור על ביטחונה”. ההתנגדות הקטגורית למדיניות החוץ האמריקאית “גלשה בצורה כל כך לא מבוקרת עד כדי שלילת כל אפשרות לאמריקה מתוקנת שעבורה שווה להיאבק”.

לצד כל הביקורת על השמאל, גיטלין מבהיר שהוא נשאר מבקר חריף של הפטריוטיזם של הימין השמרני. הוא רואה בו עיסוק אובססיבי חלול בטקסים וסמלים. אלה מתוכו שמאשימים בבגידה כל מי שמבקר את פעולות הביטחון של המדינה הם “סמכותנים”, “פרנואידים ושקרנים”. אבל אותם מבקרים מהשמאל, “שהפקידו את הדאגה לביטחון במלואה בידי הסמכותנים של הימין, איבדו בכך כל סיכוי לנצח אותם”. “השמאל הפונדמנטליסטי חלול בדיוק כמו הימין הנאו-שמרני. כשאמריקה מפעילה כוח, אנשים כמו נעם חומסקי או אדוארד סעיד ז”ל רואים תמיד רק דבר אחד: האימפריה מכה שנית”. “מכך נובע שאין כל הבחנה מעניינת בין המניעים המגוונים והאסטרטגיות השונות של ארצות הברית, ולכן גם אין משמעות לבחירה במסגרת הפוליטיקה של ארצות הברית. מבחינה פוליטית, השמאל הפונדמנטליסטי לא רק טועה מוסרית ואסטרטגית, אלא הוא חסר סיכוי”. “בראייתו את אמריקה ככוח אחד של רשע צרוף אותו שמאל ויתר מראש…על האפשרות להוות אופוזיציה יעילה”.

הפטריוטיזם שגיטלין מכנה “אמיתי”, “ליברלי”, ו”שמאלני” נמצא אי שם “בין אלה שרואים בכל הפעלת כוח אמריקאי פעולה צודקת לאלה שרואים בה פעולה נפשעת”. פטריוטיזם כזה “מבקר את המדיניות, האסטרטגיות והטקטיקות של ארצות הברית בחריפות, אבל הוא עושה זאת מבפנים, מבלי לזנוח את התקווה לגאולה או לפחות לשיפור…הוא מאמין בביטחון האומה – הפיזי והכלכלי. הוא לא מתייחס לביטחון כעניינו של מישהו אחר. כשהוא מגנה מציאות ראויה לגנאי, הוא מבהיר, בתוכן ובטון, שהמבקר חבר באותה קבוצה עם המבוקר. הוא מכיר בדואליות של אמריקה ומתגושש עם הסתירות הפנימיות שבה: החירות והיוהרה, הביריונות והסובלנות, קוצר הראייה והאנרגיה, הסטנדרטיזציה והמגוון, הבורות וכושר ההמצאה, הלב האפל והדחף לשיפור עצמי. הוא לא פועל תחת האשליה שהעולם היה מושלם ללא כוחה של ארצות הברית או שקפיטליזם הוא בהכרח השיטה הכלכלית ההרסנית ביותר אי פעם. הוא חי בתוך עמו, עם כעס שנובע מרגש של קירבה משפחתית. הזעם שלו אינטימי.”

-«ῼ»–«ῼ»–«ῼ»-

הביקורת של גיטלין היתה, ככל הנראה, מוגזמת. השמאל האמריקאי לא היה אבוד כפי שהיה נדמה ב-2006, אם רק שנתיים מאוחר יותר הוא דחף מועמד כמו ברק אובמה עד לבית הלבן. מאז התמונה התהפכה במהירות. הימין האמריקאי הפך לצד שמתקשה להציע אלטרנטיבה פוליטית ורעיונית קוהרנטית. אנטי-פוליטיקה מוסרנית מבולבלת בוקעת היום בעיקר מהימין הפונדמנטליסטי. הוא שמפתח תחושת יאוש מהשיח הציבורי ומסתגר בתוך תיאולוגיה טהרנית מנותקת מהמציאות. גם השמאל הרדיקלי האמריקאי, שרחוק מלראות באובמה “שמאל אמיתי” וחושב שהוא מסוכן בערך כמו קודמו, מתקשה לעורר הדים ותשומת לב כמו בימי בוש העליזים.

אבל גיטלין צדק בתחזית שלו. מה שהסיט את מאזן הכוחות הפוליטי שמאלה היתה פטריוטיות ליברלית שמזכירה את זאת שהוא תיאר. כזאת שהציבה כעיקרון יסוד אידאולוגי את האמונה שלא צריך לבחור בין שוק חופשי לרווחה, בין ביטחון לערכים, או בין אינטרסים לאומיים לעקרונות אוניברסליים. זהו שמאל בטוח בעצמו מספיק בשביל לא להתבייש להביע תודה והערכה לחיילים ולשוטרים שמגנים עליו, ופטריוטי מספיק בשביל לא תמיד להסכים אוטומטית עם כל מה שאומרים במערכת הביטחון. זהו ליברליזם שלא רואה את המדינה רק כקבלן של זכויות אדם, אלא גם כפרויקט אנושי מרגש ומרשים, בעל מטרות ומשמעויות היסטוריות עבור קבוצה מסויימת או קבוצות מסויימות של בני אדם. זוהי שפה פוליטית שמעודדת בו זמנית וללא בושה גאווה לאומית, יושרה אינטלקטואלית ומוסר אנושי.

פרשנים כבר מתארים את אובמה כמנהיג שמסמן את תחייתו של זן של ליברליזם שנמוג בשנות ה-60, ושבחסרונו הרגישו גיטלין ואמריקאים רבים נוספים עד לא מזמן. עידן בוש, מסתבר, סיפק תנאים אידיאלים להופעה מחודשת שלו – ימין שהולך ונראה יותר חזק ומפחיד ושמאל שהולך ונראה יותר חלש ומופרך.

ישראל היא לא אמריקה ונתניהו הוא לא בוש, אבל התנאים האלה עשויים להישמע מוכרים למי שחי כאן בארבע השנים האחרונות.

4 תגובות

סוף עונת הבדלנות עם אדמונד

Jul 20 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

בסוף, הפוסט הזה מתייחס לדו”ח המאחזים של וועדת לוי, אבל הוא מתחיל בלילה אחד ב-1996 שבו הזדמן לי לחלוק סלון דירה בסידני עם ארבעה פעילים בתנועה לשחרור מערב פפואה. לאורך כל אותו הערב שמעתי תיאור ממקור ראשון של אחד ממאבקי העצמאות הכי ארוכים והכי לא מדווחים בעולם. זה היה סיפור מרתק, מזעזע, מכעיס, והוא עדיין לא נגמר. בחודשים האחרונים יש שם עליה במתח ובאלימות, ששוב לא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. זכרון הכמיהה שלהם שבעולם ידעו על הטרגדיה של ארצם הוא הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה.

לפני הכל, ריבוי הגינאות והפפואות מחייב רגע של טריויה. גיניאה החדשה הוא שמו של האי הענקי (שני בגודלו רק לגרינלנד) ששוכן צפונית לאוסטרליה. החלק המזרחי שלו זכה לעצמאות מאוסטרליה ב-1972 והפך לפפואה גיניאה החדשה. החלק המערבי שייך לאינדונזיה, ושמו הרשמי איריאן ג’איה. רבים מתושביו מסרבים עדיין להכיר בהשתלטות אינדונזיה עליו, שבקרוב ימלאו לה חמישים שנה, וממשיכים לקרוא לו מערב פפואה.

כאלה היו האנשים שישבו איתי בחדר. זוג נשוי, ושני רווקים. אחד מהם לא דיבר אנגלית, וקיבלתי את הרושם שהוא מתעסק בעיקר במימד הצבאי של המאבק שמובילה מחתרת “פפואה החופשית” (OPM). הוא גילה ענין בשיחה רק כשהוא שמע שהייתי מדריך חובשים בצבא, ושאני בכל מקרה מתכנן להגיע לפפואה גיניאה החדשה תוך כמה חודשים. הצעה נלהבת שאבוא ללמד את אנשיהם רפואה קרבית לא איחרה לבוא.

אני זוכר בעיקר את המבוכה שהרגשתי מהעובדה שלא היה לי מושג קלוש על המלחמה העקובה מדם שהם ניהלו אז כבר שלושה עשורים ושלפי הערכה אחת לפחות גבתה כמאה אלף הרוגים מבני המקום. כמו רבים אחרים הכרתי רק את המוניטין של גיניאה החדשה, ושל החצי המערבי שלה במיוחד, כגן עדן של יערות גשם, איים אקזוטיים ושבטים אבודים. הם, לעומת זאת, גילו בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית. דיברנו הרבה על רצח רבין, ואני אמרתי בביטחון שאין מצב שפרס לא לוקח את הבחירות המתקרבות בהליכה.

ההתנחלויות של פפואה מערב

אלה עיקרי העלילה, בערך כמו שהיא הוגשה לי באותו ערב סתווי. מערב פפואה היתה חלק ממרחב השליטה ההולנדי שכלל את רובו של הארכיפלג שמתפרש בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שנקרא אז איי הודו המזרחית. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות לכונן על פני מרבית השטח הזה את אינדונזיה. ההולנדים, בלחץ המנהיגות המקומית, התעקשו שמערב פפואה לא תיכלל בעיסקה, והתחייבו להכין אותה לעצמאות. במהלך שנות החמישים הם פעלו כדי להכשיר כוח אדם מקומי, לפתח את התשתיות ואת מנגנוני השילטון, ולהכשיר את הקרקע לממשל עצמי.

אינדונזיה, אז חברה בקבוצה האדומה במלחמה הקרה, לא התכוונה לוותר על מערב פפואה. אולי בגלל שבעיני לאומנים אינדונזים היא היתה חלק מאימפרית מג’פהיט, שאותה הם ראו כאם הקדומה (מאות 14-15) והמפוארת של אינדונזיה המודרנית. אולי בגלל אוצרות הטבע הרבים שהתגלו בה, שכללו זהב, נחושת, אבץ, והרבה נפט. ואולי פשוט כי סוקרנו, מנהיג אינדונזיה, חשב שיש לזה סיכוי טוב להצליח. בכל מקרה, הוא צדק.

ב-1962 כל הסימנים הראו שצבא אינדונזיה נערך לכבוש את מערב פפואה בכוח. החשש לעימות צבאי בינו לבין הולנד בשיאה של המלחמה הקרה הביא את הנשיא קנדי להכנס לתמונה ולהשיג “פשרה” בין שתי המדינות לפיה מערב פפואה תועבר לשליטת אינדונזיה, אבל זאת תתחייב לקבל את תוצאותיו של משאל עם שבו יכריעו תושבי החצי-אי אם הם רוצים עצמאות או לא. כך הוקרבו ההבטחות לפפואנים (בדומה למקרה של אריתראה) על מזבח האינטרס האמריקאי ו”השלום העולמי”.

הנטישה המבישה של הולנד את בני חסותה בלחץ אמריקאי (הצעה: שאלו את חבריכם ההולנדים אם הם למדו על זה בבית הספר) הביאה ב-1965 להקמת ה-OPM ולהתחלת פעילותו נגד צבא אינדונזיה שכבר נפרש בכוחות גדולים בשטח. העובדה שבינתיים הוחלף שלטונו של סוקרנו הפרו-סובייטי בזה של סוהרטו הפרו-מערבי לא עזרה למערב פפואה. האמריקאים אמנם הצליחו ב-1969 לכפות על המנהיג החדש לקיים את משאל העם שהובטח, אבל העלימו עין מהעובדה שהמשתתפים בו היו קבוצה של מנהיגים מקומיים שנבחרו בקפידה כדי להגיד לא לעצמאות. על סמך המשאל המפוברק הכירו באו”ם ובשאר הקהילה הבינלאומית בבעלותה של אינדונזיה על מערב פפואה. ב-1971 הכריז ה-OPM באופן רשמי על מאבק למען עצמאות.

אפשר מכאן להמשיך ולפרט את מצעד העוולות שבא על תושבי מערב פפואה מצד השלטונות האינדונזים בשיתוף עם תאגידי כרייה בינלאומיים וענקי נפט זרים. הסיפורים שאני שמעתי כללו כפרים שלמים שפונו בכוח מאדמותיהם, נהרות שהורעלו על ידי מכרות ענק, ודיכוי ברוטאלי של כל ביטוי של זהות לאומית מקומית או כמיהה לעצמאות. יש באינטרנט תיאורים מפורטים של כל אלה, כמו כאן וכאן למשל.

1998 נחשבת לשנה שבה עברה אינדונזיה מהפך דמוקרטי, ובעקבותיו שופר מאוד גם היחס כלפי מערב פפואה. בחודשים האחרונים יש אפילו שמועות שנשיא אינדונזיה הנוכחי מתכנן התנצלות פומבית על פשעי קודמיו, בין השאר כלפי תושבי מערב פפואה. עם זאת, רבים טוענים שבשטח לא השתנה הרבה. הנשיא אמנם מגלה פתיחות לדיאלוג בנוגע לשיפור האוטונומיה של המחוז, אבל ממשיך להילחם בתקיפות נגד כל ביטוי של שאיפה לעצמאות.

היום הרבה יותר קשה לי להרגיש משוכנע שאני יודע מה הפתרון לסכסוך במערב פפואה מאשר בלילה שבו התוודעתי אליו בפעם הראשונה. אחד הדברים שמסבכים את התמונה הוא מפעל ההתנחלויות של ממשלות אינדונזיה, שלפי המחקר הזה הצליח להפוך את שיעור המתיישבים האינדונזים מכלל האוכלוסיה במחוז מ-4% ב-1971 ל-51% ב-2010. תכניות לעידוד של הגירה מאסיבית מהאיים המרכזיים, המפותחים והצפופים של אינדונזיה (בעיקר ג’אווה) יושמו כלפי כל המחוזות הפריפריאליים, לא רק אלה של מערב פפואה. הן הוסברו כמרכיב הכרחי במדיניות הפיתוח הכלכלי. הבנק העולמי העריך שבין 1969 ל-1984 מימנה המדינה מעבר של למעלה מחצי מיליון לא-פפואנים, בעיקר מוסלמים, למערב פפואה, שהיתה נוצרית ברובה ושבתחילת התקופה חיו בה פחות ממיליון בני אדם.

הסכסוך שהתחפש

וכאן אני נפרד מהסיפור הפרטי של מערב פפואה ומציע נקודה כללית יותר, והיא שבדלנות והתנחלות הן ביצה ותרנגולת. לא ברור מי קדם למי, אבל איפה שהאחד ישנו, קיים סיכוי טוב למצוא גם את השני. כמו אינדונזיה, גם סין נקטה בלוחמה דמוגרפית דומה נגד הטיבטים והאויגורים, כך גם טורקיה נגד הכורדים, וסרי לנקה נגד הטאמילים. בפיליפינים עודדה הגירה של נוצרים לדרום כדי לבלום את המאבק הבדלני שמובילה החזית האיסלמית לשחרור בני המורו (שהוכיחה שלא מחליפים שם באמצע מאבק שיחרור ארוך גם כשראשי התיבות שלו – MILF – מקבלים משמעות חדשה). ויש כמובן עוד מקרים.

לתוך התבנית הזאת של מאבק בדלני של מיעוט מול מאמץ התנחלותי של מדינה נכנסו גם ישראל והפלסטינים ב-1974, כפי שמעידים שני ארועים סמליים. בפברואר הוקמה תנועת “גוש אמונים” והחלה בנסיונות ההתנחלות בסבסטיה. ביוני התקבלה ההחלטה הדרמטית של המועצה הלאומית הפלסטינית להגדיר כמטרת ביניים את הקמתה של מדינה עצמאית על חלק מפלסטין, כלומר בשטחים שעליהם ישראל השתלטה במלחמת ששת הימים.

בכל הצדדים היה מי שראה תועלת באימוץ התבנית הבדלנית. מבחינת ישראל, הדבר סלל את הדרך להכרה של אש”ף ושאר העולם הערבי בקיומה בגבולות 67′ במהלך שנות ה-80. עבור הפלסטינים, היה מדובר במתכון בטוח לתמיכה בינלאומית רחבה במאבקם, שכבר לא הוצג כנסיון לשחרר את כל פלסטין המנדטורית משלטון היהודים. מבחינת הקהילה הבינלאומית, סכסוך בדלני נתפש כפתיר יותר ממלחמת אזרחים אתנית של הכל או כלום.

אחרי כמעט 40 שנה, כבר ברור שהמודל הבדלני הטיפוסי לא התאים. מאבק בדלני שכולל גם תביעה בלתי מתפשרת לשיבה למדינה שממנה הוא דורש להתנתק, ומדינה שמעודדת התנחלות בשטח המריבה בלי להעניק לתושביו אזרחות, אפילו לא מסוג ב’ – זה מה שנקרא שבירת פורמט. את שני המרכיבים האלה אין באף אחת מהדוגמאות שהוזכרו כאן. בכל העולם מחלחלת היום ההבנה שזה סכסוך שונה, שאיך שלא יקראו לו, הפתרון שלו בהסדר קשה יותר משרבים קיוו.

זהירות: ספוילר

אם המאבק על ארץ ישראל – פלסטינה היה סדרת טלויזיה, היינו עכשיו עומדים בפרק הסיום של העונה השלישית, והפופולרית ביותר, שלה. המבקרים היו משתפכים על הגאונות שבה הסדרה הזאת מצליחה לברוא את עצמה כל עונה מחדש. העונה הראשונה שנגמרה ב-1948 תיארה מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בהתהוות על הגירה, רכישת אדמות, ושליטה על הכלכלה. בעונה השניה עברנו למאבק צבאי בינלאומי בין ישראל לשכנותיה, וב-1974, כאמור, התחילה העונה של המאבק הבדלני.

הדו”ח של וועדת לוי הגיח כמו להטוט תסריטאי שבא לספר לצופים שלמרות כל הארועים הדרמטיים שקרו במשך העונה, חזרנו בעצם לנקודת הפתיחה שלה. לפחות מעריץ אחד של הסדרה יטען שכל העונה היתה בכלל חלום של אחת הדמויות, אולי שמעון פרס? בכל מקרה, חזרנו למצב שבו אצלנו מתעקשים שכל ארץ ישראל היא שלנו, אצלם מתעקשים שכל פלסטין היא שלהם, והכל פתוח לקראת פרק הפתיחה הגרנדיוזי של העונה הרביעית, שעל מועד שידורו מתרוצצות שמועות ותאוריות קונספירציה.

אלה לא חדשות רעות. גם אם שוררת אי ודאות גדולה לגבי השלב שאליו אנחנו נכנסים, יש הרבה סיבות טובות לקוות שהוא יהיה טוב יותר לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר תהפוכות, ודמוקרטיה נישאת בפי כל. היוהרה האירופאית שוקעת בחובות, בעוד אפריקה, שכנתנו העצומה, מזנקת קדימה. אם אובמה יזכה בבחירות, נזכה לעוד ארבע שנים שבהן הקול הבוקע מוושינגטון מעורר רוב הזמן השראה ולא התכווצויות בבטן. ממקומות אחרים בעולם אפשר ללמוד ששינויים חיצוניים טומנים בחובם פתרונות לא צפויים לבעיות שנראות מקרוב כבלתי פתירות. זה, בתמצית, ההימור שלי לעונה 4.

3 תגובות