היי רגע, למה לא סנקציות?

Dec 04 2013 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

ביולי האחרון, בעקבות פרסום ההנחיה החדשה של האיחוד האירופי להגבלת כל ההתקשרויות הרשמיות עם ישראל לתחומי הקו הירוק, תומר פרסיקו העלה לפייסבוק ציטוט מתוך מאמר די ישן בהארץ שבו הזכרתי את ההשפעה הפוליטית שהיתה לסנקציות כלכליות על סרביה בשנות ה-90. כמו שתומר סיכם, “הלחץ החיצוני רק הגביר את הלאומנות, את תחושת צדקת הדרך והפטריוטיות הפרימיטיבית, צמצם עוד יותר את הדמוקרטיה, ולמעשה שימש כעוד מדרגה מטה בדרך למלחמה וטיהור אתני בהם נהרגו מאות אלפים”. הפוסט שלו שכנע אותי שהבלוג הזה לא יכול למות בלי פוסט על הבלקן, ואם כבר, אז שכדאי להקדיש אותו לאותן סנקציות, שעדיין משמשות לפעמים כסיפור הצלחה, שני אולי רק לאלה שהוטלו על דרום אפריקה. מאז הגיע מז’נבה סיפור הצלחה חדש מהניילון – אירן. מימין ומשמאל הזדרזו להציג את ההסכם על השעיה זמנית של תכנית הגרעין כהוכחה ליעילותן של הסנקציות על אירן. יש מי שהסיקו מכך על יעילותן של סנקציות בכלל ושל סנקציות על ישראל בפרט. גדעון לוי, למשל, מריץ חזק בחודשים האחרונים (כאן וכאן) את הסיסמה “זה עבד כלפי אירן, זה יעבוד גם כלפי ישראל”.

בפוסט הזה לא אתייחס לשאלה האם הסנקציות על אירן “עבדו”, בעיקר כי עדיין מוקדם להכריז על הצלחה או כישלון שלהן. יכול להיות (ואני בהחלט מקווה) שבסוף יסתבר שהשילוב של סנקציות ואיום צבאי הביא לוויתור אירני על השגת נשק גרעיני. אבל בינתיים, לפני שמפזרים עוד מרשמים ל”תרופה הנוראה” (כפי שקרא לסנקציות בינלאומיות אביהן המייסד וודרו ווילסון), מומלץ להיזכר שלמרות הפופולריות שלה, היא הוכיחה את עצמה בעיקר בתחום תופעות הלוואי השליליות. גם מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה דוהה הברק בהדרגה עם השנים. דברי כפירה בדוגמא של הפלת האפרטהייד כבר כתבתי בבלוג ובאותו מאמר שתומר ציטט. בואו נראה עכשיו איך עבדו הסנקציות בסרביה.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

ככה, פחות או יותר, הבנו את הסיפור של מלחמות הבלקן בשנות ה-90 מהדיווחים בתקשורת. עם הרמת מכסה הברזל הקומוניסטי בסוף שנות השמונים מעל יוגוסלביה היא התגלתה כסיר מבעבע של לאומנות ג’נוסיידית ושנאות עתיקות יומין בין קבוצות אתניות. כמעט בין לילה, נשאבה מי שנתפסה כאחת החברות הפתוחות והסובלניות ביותר בגוש הסובייטי למלחמת כל בכל אכזרית שבה טבח, אונס וטיהור אתני היו כלי נשק מקובלים. בטרגדיה הזאת היו הרבה נבלים, אבל היתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים. בגדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע.

מעל לתמונות הזוועה בטלוויזיה ריחפה שאלה אחת: איך קרה שדווקא הסרבים – קורבנות הנאציזם, בניהם ונכדיהם של הפרטיזנים הגיבורים – הפכו להיות הפשיסטים החדשים של אירופה? אם מישהו טרח לנסות ולספק תשובה, היא לרוב ניתנה במונחים פסיכולוגיים, דתיים או אידיאולוגים. החברה הסרבית הוצגה כחברה שנדבקה בקדחת הלאומנות ושנאת האחר, שיכורה מקוקטייל קטלני של תסביכי עליונות וקורבנות. מילושביץ’ היה הסימפטום של המחלה, לא הגורם שלה. לא היתה כמעט הבחנה בינו לבין כלל הציבור הסרבי, שהוצג בצורה מונוליטית, כנטול חילוקי-דעות פנימיים. מידע שלא התאים לסיפור הזה, כמו הפגנות ענק נגד מילושביץ’ או עריקות המוניות מהצבא הסרבי, לא הגיעו אלינו אז.

הדימוי של סרביה כגוף פוליטי שהמערכת החיסונית שלו קרסה שירת אז את סדר היום החדש והפופולרי של התערבות בינלאומית תקיפה כאמצעי ליישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם ומניעת זוועות הומניטריות. סנקציות חריפות נראו כאמצעי היחיד שעשוי להרתיע את הסרבים מלממש את הטיהור האתני ורצח העם שהם, לפי הדיווחים, תכננו. לא היה מחסור בטיעונים משכנעים: אסור לנו לשתוק; חייב להיות מחיר למעשים כאלה; סנקציות כלכליות עדיפות מהתערבות צבאית; אם הם רוצים לחזור להיות חלק ממשפחת העמים המתורבתים, שיפילו את מילושביץ’. הם יסבלו כולם, אבל זה מגיע להם. ב-1992 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם הטלת סנקציות כלכליות על סרביה-מונטנגרו.

משטר הסנקציות שהופעל בין 1992 ל-1996 נחשב עד היום לאחד האפקטיביים ביותר. הוא כלל מבצע צבאי בינלאומי חסר תקדים בזמנו לאכיפת מצור ימי ויבשתי. האבטלה בסרביה גאתה, קשרים תרבותיים ומסחריים נותקו, ותחושת הבידוד הבינלאומי היתה חזקה וכואבת. אבל האם המאמץ היקר הזה הועיל במשהו להפסקת המלחמה, להגנה על זכויות אדם ולהשגת הסדר שלום?

אין ויכוח על כך שהאלימות במלחמה החריפה במקביל להידוק הסנקציות על סרביה. המצור על סרייבו, לדוגמא, הוקשח ונמשך עד 1996. הסנקציות לא מנעו מקרי הרג וגירוש המוניים, שהידוע בהם התרחש בסרברניצה על ידי כוחות סרבים-בוסנים כשלוש שנים אחרי הטלת הסנקציות. הסנקציות גם לא היוו תחליף להתערבות צבאית של נאט”ו שהלכה והעמיקה ככל שהן הורחבו.

עוד נושא שאין עליו ויכוח הוא שלסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך שנות ה-90 היתה השפעה שלילית על המצב הפוליטי במדינה בכל הקשור לדמוקרטיה וזכויות אדם. להנהגה היה קל לגלגל את האחריות על המצוקה הכלכלית החריפה, שהחלה עוד לפני הסנקציות, על המערב העוין. נבלמה התפתחותו של מעמד ביניים חזק, והכוחות הדמוקרטיים והליברלים שהיו במגמת התחזקות בתחילת שנות ה-90 שותקו והושתקו. תמיכת הציבור נדדה לימין הקיצוני, גם על חשבון מילושביץ’, שנראה פתאום כאפשרות הפחות-גרועה בסביבה. הוא, תחת אווירת המשבר והבידוד, השתלט על אמצעי התקשורת שהפכו לשופר תעמולה יעיל עבורו. הסנקציות, כדרכן, היוו כר פורה לתעשיית הברחות אדירה ולכלכלה שחורה שנשלטה במשותף על ידי ארגוני פשיעה ומקורבי השילטון. הסנקציות פגעו בעיקר באוכלוסיות החלשות, כמו מאות אלפי הפליטים הסרבים שנהרו מקרואטיה ובוסניה, וגם, באופן אירוני, בתושבי הערים הגדולות שהיו מוקדי האופוזיציה הליברלית לקו הלאומני של מילושביץ’. שיעורי תמותת תינוקות וילדים עלו באותן שנים.

הסיפור שסופר על סרביה של שנות ה-90 השתנה בעשור האחרון. אחד הרוויזיוניסטים הבולטים הוא צ’יפ גניון, שבספרו עטור הפרסים The Myth of Ethnic War הסביר בפירוט כיצד ההבנה השגויה של גורמי האלימות מצד משקיפים מערביים, וההצמדות לתפישה א-פוליטית של “רעים נגד טובים”, גרמו לכך שההתערבות המערבית במלחמה היתה לעיתים קרובות מאוד מזיקה. לפי גניון, לא התפרצות של שנאה קדמונית גרמה למלחמה בין הסרבים הבוסנים והקרואטים. להיפך. רובם המוחץ נטה לפני המלחמה לסובלנות אתנית ודתית. הרפורמות הליברליות שהוביל אז ראש הממשלה הפדרלית, מרקוביץ’, זכו לתמיכה רחבה. הלאומנות הקיצונית והאלימות שבוצעה בשמה לא שיקפו את רצון הציבור, אלא נועדו לדכא אותו.

הנקודה שעליה אין הסכמה היא מידת התרומה של הסנקציות לחתימת הסכם דייטון שסיים את המלחמה בסוף 1995. מבלי להיכנס כאן ליותר מדי פרטים, אפשר לחלק את העמדות השונות בוויכוח לשני מחנות. תומכי הסנקציות (בהם אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, את הארכיטקט הראשי של אותן סנקציות מצד מחלקת המדינה האמריקאית, או את חברי הוועדה שבדקה את הסוגייה מטעם האו”ם ומדינות אירופאיות) טוענים שהן היו גורם חיוני ומכריע בדחיפת מילושביץ’ לחתום על ההסכם. מולם, ישנם רבים הטוענים שהמשקל של הסנקציות באותה החלטה נע בין קטן לאפסי. בקיץ 1995, עם המעורבות הצבאית הגוברת של נאט”ו, מילושביץ’ הבין שמצבם של הסרבים במערכה רק ילך ויתדרדר. בנוסף לכך, לפי דיווח של דיפלומטית בריטית, דווקא האמריקאים הגמישו עמדות באותו קיץ כאשר הסכימו לכך שהסכם השלום יכלול כינון אוטונומיה סרבית בתוך בוסניה. מילושביץ’ זיהה את ההזדמנות להפוך מרודן מצורע לפיסמייקר – למנהיג היחיד שיכול לתפור את הסכם השלום, ובדרך גם להסיר את עול הסנקציות מעל בני עמו. כפי שסיכם את זה מחקר מקיף אחד, הסנקציות על סרביה הביאו “תועלת מדינית צנועה במחיר של כאב כבד לאזרחים”.

כל אחד מוזמן להחליט מי מהצדדים בוויכוח הזה משכנע אותו יותר (למי שלא שם לב, אני כבר בחרתי). הנקודה הכללית החשובה, והמוסכמת על כל חוקרי הסנקציות, הוא שמדובר באמצעי שיש לו, כמעט תמיד, השלכות פוליטיות והומניטריות שעומדות בסתירה לערכים שבשמם נוהגים להשתמש בו. מוסכם גם שהוא מצליח להשיג שינוי חיובי בהתנהגות של מדינות לעיתים רחוקות ולכן יש לשקול בזהירות את התועלת שלו אל מול הנזק שהוא עלול לגרום לכלל האוכלוסיה. ב”זכויות אדמית” אנחנו קוראים לזה הבחנה ומידתיות.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

אני משער שגדעון לוי ורוב הישראלים האחרים שקוראים לעולם להתחיל לפסוע בשביל הסנקציות כלפי ישראל מעריכים נכון שבשום מקרה לא ייווצר כאן משבר הומניטרי מהסוג שגרמו סנקציות בסרביה, עירק או האיטי בשנות ה-90. הם כמהים רק למשהו שיסדוק, אפילו במעט, את האדישות של הישראלים כלפי הסוגיה הפלסטינית; שיפוצץ את בועת ה”עניינים כרגיל” המרחפת קרוב כל כך למציאות מקוממת כל כך. הסכנה שממנה הם נוהגים להתעלם היא שתחת סנקציות, היכן שיש היום אדישות יצמחו עוד זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ. אולי מדובר במיעוט שמאמין במנטרה המהפכנית שלפני שיהיה טוב יותר צריך להיות הרבה יותר רע. הבעיה היא שיש מי שמקשיב להם וחושב שמדובר בהמלצה מלומדת כיצד ניתן לחלץ את הישראלים והפלסטינים מהמבוי הסתום, ולא איך לדרדר אותם למקומות אפלים יותר.

9 תגובות

שלום שלום, בלון אדום

May 02 2012 פורסם מאת בקטגוריות סכסוכים

אני קוטע את התרדמת הקצרה שנאלצתי להפיל על הבלוג הזה כמעט עם לידתו כי קשה לי להתאפק כשתוקף אותי צורך עז להודות ולברך. וזו בדיוק התחושה שהרגשתי הבוקר כשקראתי על השערוריה סביב הדברים שהשמיע הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג – אביה המייסד של הדיסציפלינה האקדמית של לימודי שלום ופתרון סכסוכים. עם קצת מזל, הדברים האלה יקברו לא רק את המוניטין המפואר של האיש אלא גם את מפעל חייו.

תיכף אני אסביר על מה החגיגה, אבל חשוב לי קודם לציין שההתלהמות שאתם עומדים לקרוא מבוססת על ידע מוגבל, בעצם די אפסי על גאלטונג. למען האמת, לא שמעתי עליו עד הבוקר, אבל איכשהו הצלחתי מיד לאבד כל תחושת מחוייבות לנקוט כלפיו ולו מידה מינימלית של זהירות או הגינות. לא כלפי אדם שטוען ברצינות שכל עוד משטרת נורווגיה לא תוכיח שהמוסד לא עומד מאחורי טבח הילדים באי אוטויה, מדובר בהנחה לגיטימית. אז אני ארשה לעצמי לטעון שכל עוד משטרת נורווגיה תוכיח אחרת, מדובר לא במומחה גדול לסכסוכים אלא בסתם סכסכן קטן.

בשם ההגינות, נתתי לגוגל הזדמנות של בערך שעה לספק כתב הגנה כלשהו לאיש. הדבר הראשון שחיפשתי היו דוגמאות לסכסוכים שהוא סייע לפתור. המקרה היחיד שמצאתי מוזכר בכמה מקומות הוא סכסוך גבול שהוא סייע לפתור בין פרו לאקוודור. מה שמצאתי בקלות גדולה יותר הם לא מעט ראיונות ומאמרים שלו ועליו, שגרמו לי לחשוב שגם אם יש ספקות לגבי מידת הצלילות של גאלטונג היום, האמירות שלו בזיקנתו משתלבות לא רע בהגות של נעוריו. “שלום ויישוב סכסוכים” היא רק תוית יפה שהוא הדביק על המסורת הוותיקה של אנטי-אימפריאליזם מארקסיסטי שרואה באמריקה, ובמערב בכלל, את המקור בערך לכל הרע שבעולם.

לאוקסידנטליזם האנטי-קפיטליסטי הזה מצורפת, כמו שקורה הרבה פעמים, אמונה שכל מה שבא ממזרח הוא טוב, אמיתי, ואותנטי יותר. אני יכול לשער שגם גאלטונג רכב על הגל האנטי-אמריקאי של תחילת עידן בוש הבן – הימים ההם שלאוקיופיי קראו אנטי-גלובליזציה, כשהאויב היו הבנק העולמי וקרן המטבע ולא הבנקים והבורסות – כמו סוציולוגים אחרים, ג’ורג’ ריצר למשל, שמיחזרו את הרעיונות המאואיסטים על אימפריאליזם תרבותי, או אלימות תרבותית במקרה של גאלטונג. ריצר התפרנס אז יפה משיכפול, אריזה, ושיווק  גימיק ה”מקדונלדיזציה” שלו כמו המבורגרים חמים לנוער הרעב לזעם. מה איתו היום, באמת? בטח הולך קצת חלש, עם אובמה בבית הלבן.

מצאתי גם נקודות שבהן אני מסכים עם גאלטונג. אני שותף להרבה מהביקורת שלו על ההתערבויות של נאט”ו בבלקן ובלוב, ובכלל על התפקיד שהמערב מילא בליבוי סכסוכים ובהכשלת תהליכי שלום ופיוס. הוא גם לא חסך ביקורת מממשלות נורווגיה, על הצביעות שלהן והנאיביות שבה ניסו ליישב סכסוכים בסרי לנקה ובין ישראל לפלסטינים. אבל כמו אצל רבים מסוגו (כמובן חומסקי, אבל גם הרמן ופטרסון הם דוגמא מצויינת וקצת פחות מוכרת), לביקורת הקטלנית על מדיניות החוץ האמריקאית מצטרפת אפולוגטיקה או התעלמות מעוולות חמורות לא פחות של המעצמות היריבות לה. אלה האנשים שמזיקים הכי הרבה למותג “שמאל” כאשר הם מזהים אותו פעם אחר פעם עם מוסרנות קונספירטיבית ואנטי-היסטורית.

הוא והם מתעקשים להישאר אנדרטאות חיות לשידורי השחור-לבן של שנות המלחמה הקרה שבו ראית כל ארוע או כמזימה בולשביקית או כתחבולה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. ככה הבינו אז סכסוכים, ונראה שככה גאלטונג ממשיך להבין אותם: סכסוך, בהגדרה, הוא מזימה של אמריקה או אחת מבנות בריתה. זו אפילו לא אנטישמיות, זה וינטג’. ממורביליה לאספנים.

ומה זה שלום? כפי הנראה, בעיני גאלטונג שלום אמיתי בין מדינות יושג כאשר לא יהיו מדינות. זה אחת הנקודות שעולות מהביקורת המעניינת הזאת. בספרו The True Worlds, כך כתוב בה, הוא דיבר על “קץ הריבונות” ועל התפתחותה של “רשות עולמית מרכזית” שתשכין שלום בין כל העמים. זהו כמובן חזון לגיטימי, אבל הוא מעיד על הניתוק של גאלטונג מההוויה של סכסוך. לך תספר לאנשים שנאבקים עשרות שנים להיות אדונים לגורלם שריבונות זה פאסה, נורא פיפטיז, ושבכלל עדיף שתהיה איזו רשות עולמית, אולי באוסלו, שתשליט עליהם סדר.

ועד שהמדינות יהפכו למחוזות, איך בכל זאת פותרים סכסוכים לפי גאלטונג? נראה שהמרשם שהוא מציע, בערך לכל סכסוך שאותו הוא בא לפתור, כולל שתי מילים: פדרציה וגנדי. יש סכסוך בסרי לנקה? בסודאןבמזרח התיכןן? בקוסובובסוריה? תקימו פדרציה, כמו בשווייץ. ומה עם יהיו התנגדויות? תעשו כמו גנדי, התנגדות בלתי אלימה. כל כך פשוט, כל כך גאוני. לכו תבינו למה סכסוכים מתארכים כל כך הרבה זמן. זה חייב להיות בגלל ה-CIA, MI6 והמוסד.

בתפישה של גאלטונג יש שני מרכיבים בעייתיים במיוחד. ראשית, נדמה שהוא משדר לתלמידיו שלסכסוכים יש פתרון קל. תראו אותו למשל פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשני משפטים, או מסביר “כמה קל היה לפתור את הסכסוכים בבלקן” אם אירופה המערבית לא היתה מתערבת בהם. שנית, הוא משריש את האמונה שהמתבונן על סכסוכים מהצד מבין אותם יותר טוב מאלה שנולדו לתוכם, חיים אותם, ולפעמים, נהרגים בהם. או במילים שלו:

An outsider will very often see things the parties don’t see themselves as they’re too close. My opening question when I mediate is “What does the country where you would like to live look like?” In other words, try to get their ideal image of the situation. Very soon you will understand much of what goes on, usually better than they understand it themselves…Each time you listen to a new conflict party, the conflict changes colours and you see it from a new angle, and a new angle, and once again a new angle. And since they often don’t talk with each other, the mediator gets a much better overview than they have themselves.

 

בדיוק. ואז, כשאתה מבין את מהות הסכסוך יותר טוב מהם, אתה מכנס אותם בחזרה בחדר ואומר: חברים, פדרציה!

זה מצב מנטלי, או תפישה עצמית, שלא משנה כמה פעמים אני אתקל בהן, כנראה לא אפסיק להידהם. מה מביא אדם לחשוב שהוא באמת יכול לפתור סכסוך מסובך בן עשרות, או מאות שנים במקום רחוק ושונה בכל מימד אפשרי מהמקום שבו הוא חי ומהחוויות שהוא מכיר? האם למישהו מאותם “מומחים” במכוני המחקר המכובדים היה נראה סביר שפרופסור מסין יבוא לתווך בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד כי הוא בטח יבין את הסכסוך יותר טוב מהם? או שמכון מחקר בקניה יגבש הצעה לרפורמה במדיניות ההגירה הקטלנית של אירופה, שתשלב פעילות להעצמת קהילות מוחלשות לשם התמודדות עם מתחים אתניים? או שארגון זכויות אדם אנגולי יקרא לקרן המטבע לבטל הלוואה שהובטחה ליוון בגלל שהיא לא עומדת בסטנדרטים של ממשל תקין ושקיפות? או אולי שסוציולוג אינדונזי ידוע ירצה בכל העולם שלדעתו אסור לפדרציה הבלגית להתפלג, ושאם גם בספרד תקום פדרציה יפתרו כל בעיות המיעוטים שלה, ובעצם גם אם זה מה שיקרה בבריטניה, צרפת ואיטליה?

ולכן אני מודה לגאלטונג ומברך אותו. כפי שחשבתי על הפארסה שנקראת קוני2012, גם הפעם אני רוצה לקוות שהצלילה של הגורו לפתרון סכסוכים לתוך הנפש המסוכסכת של עצמו תסייע לקרב עוד קצת את סופו של העידן שבו חוסר הסימטריה הזה נראה טבעי בעיני כל כך הרבה אנשים. היסטוריונים עוד ינסו להבין איך דור שלם של צעירים אירופאים מוכשרים, בעלי רצון עז להתגייס למען מטרות גדולות בארצות חמות, הפנו עורף לפוליטיקה המקומית ולמנגנוני המדינה המשמימים, הפקירו את אחד הפרויקטים המדיניים השאפתניים בהיסטוריה  – האיחוד האירופי – לטכנוקרטים חסרי מעוף, ויצאו לפתור את כל הבעיות בעולם הרחוק.

הם עשו את זה כי זה יותר כיף והרפתקני, אבל גם בגלל שאנשים כמו גאלטונג שיכנעו אותם שהם יכולים. ג’נטלמן, יש לנו את הידע, הטכנולוגיה והכסף. יש לנו תרשימים משולשים ומערכים להנחיית דיאלוג, אנחנו נדע ללמד חברות שסועות, מדממות ומוכות טראומה (שבכל מפגש נראות לנו רק יותר מסובכות) איך לפתור סכסוכים, לכונן פדרציות יציבות, לשלב בהצלחה בין פיוס לאמת, בין מבט לעתיד להתמודדות עם העבר, ולנקוט אך ורק בהתנגדות בלתי אלימה. בקיצור, כל הדברים שמעולם לא קרו באירופה.

אבל מי שבאמת ירויחו מסוף העידן הזה אלה האנשים בחברות מוכות סכסוך. הם, אנחנו, לא הרווחנו כלום מחוגים ללימודי שלום ופתרון סכסוכים של אחרים. אולי סוף סוף נשתחרר מעול התורה של גאלטונג, שכמו שהיא נראית לי, רואה שלום אמיתי כנירוונה הרמונית נוטפת צדק ופיוס, פדרליזם כפיתרון קסם לכל סכסוך, והתנגדות בלתי אלימה כתחליף לפוליטיקה של משא ומתן ופשרה. ואם עשיתי כאן עוול לגאלטונג – שמחתי.

פוסט זה פורסם גם באנגלית במגזין Spiked ובשבדית במגזין Zitzer.

2 תגובות