על מילת ה-א’ ותכנית ב’

Dec 25 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

לפעמים אני לא יודע עם מי אני מסכים פחות, עם אלה שמשווים בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד או עם אלה שאומרים שאסור להשוות. לפני שאתייחס לקבוצה הראשונה, אני מרגיש צורך, בתור חובב השוואות, להגיד משהו לאנשי ה”אסור להשוות”. זה לא אתם, זו המילה הזאת “להשוות”. היא מבלבלת את כולנו כי היא יכולה לתאר גם קביעה כמו “רמי ועוזי זהים” וגם תהליך שבו אני בוחן את הדומה והשונה בין רמי ועוזי, ואולי אפילו מגיע למסקנה שחוץ משם פרטי מיושן, אין להם אפילו תכונה אחת משותפת. למעשה, סביר להניח שלא הייתי יודע את זה אם לא הייתי עורך ביניהם השוואה. לכן, בואו נסכים שגם בשביל להבדיל אלף אלפי הבדלות, חייבים להשוות. בואו נסכים גם שהבחירה למה להשוות ואיך נעשית בדרך כלל במטרה לשרת עמדה פוליטית מסויימת.

וזה מוביל אותי לביקורת על ז’אנר המאמרים שמשווים בין ישראל לדרום אפריקה, שאליו אני עומד להצטרף עוד כמה שורות. הבעיה העיקרית בעיניי היא לא בעצם ההשוואות או במסקנות שלהן (למרות שעל רבות מהן אני חולק) אלא במה שנראה לי כמו בחירה טקטית באפרטהייד כאמצעי הפחדה שמטרתו לעורר את “השמאל הרדום”. לדעתי הטקטיקה הזאת לא תעבוד, והיא אף עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה. חוץ מזה, יש דרך אחרת. כדי להסביר את כל זה, הרשו לי לפתוח בהשוואה לדרום אפריקה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

הרושם הכללי שאפשר לקבל מהסיפור המקובל על דרום אפריקה היא שרוב הלבנים, בסך הכל, לקחו את האפרטהייד די בסבבה עד ימיו האחרונים. למיטב הבנתי, לא כך היה. חוץ מהלבנים הרבים שהתנגדו לו מבחינה מוסרית, שחלקם לקחו חלק פעיל במאבק לסיומו, גם לממסד הלבן התברר כבר במהלך שנות ה-70 שהאפרטהייד אינו בר קיימא מבחינה כלכלית (זה לא היה בגלל סנקציות כלכליות – אלה הגיעו רק בשנות ה-80 וגם אז לפי מחקרים לא ממש הזיזו לכלכלה).

כדי להישאר תחרותית בכלכלה הגלובלית המתהווה, דרום אפריקה היתה חייבת לזנוח את התלות שלה בכרייה ובחקלאות – שהסתדרו יפה עם מציאות שבה רוב כוח העבודה חסר השכלה וזכויות – ולפתח סקטורים כמו טכנולוגיות מידע, תעשייה מתקדמת, שירותים פיננסיים, וכד’.

מאחר שהמיעוט הלבן היה קטן מדי עבור המשימה, היה צורך בהשתלבות של הרוב השחור בסקטורים האלה. לשם כך הם היו צריכים להיות משכילים יותר, חופשיים יותר ושווים יותר. האפרטהייד הפרוורדי, על שם ראש הממשלה הנדריק פרוורד שעיצב אותו בשנות החמישים והשישים, היה חייב לעבור שינוי מרחיק לכת.

ואמנם, מתחילת שנות השבעים החלו מגמות של דה-סגרגציה של הכלכלה, אבל ככל שהן גברו כך התחדד גם המלכוד הפוליטי בו היה שרוי המיעוט הלבן. גם לאלה מתוכו שלא ראו עתיד וורוד לאפרטהייד היו סיבות לא רעות לחשוש מהמציאות שתיווצר בעקבות ביטולו.

ראשית כל, כמו כל מעמד של אדונים, הקבוצה השלטת בדרום אפריקה פחדה מפרץ נקמנות של נתיניה ברגע שישתנו יחסי השליטה. לפחד הזה דווקא ניתן מענה מרשים מצד הזרם הדומיננטי במאבק נגד האפרטהייד. במסמך המכונן שלו – ה-Freedom Charter – שנוסח כבר ב-1955, נקבע חזון פוליטי מעורר השראה לדרום אפריקה של אחרי עידן האפרטהייד, שבו בני כל הצבעים, כל הלאומים, כל השפות וכל האמונות נהנים משוויון, משגשוג, מחופש ומביטחון. על ברכי החזון מעורר ההשראה הזה חונכו דורות של פעילים. פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, הזכירו להם עבור מה הם נאבקים – non-racial democracy.

אבל היה מרכיב מרכזי בחזון ההוא שהדאיג מאוד, בעיקר את האליטות הכלכליות הלבנות. המסמך דיבר באופן מפורש על הלאמת כל אוצרות הטבע, הבנקים, והמונופולים הגדולים ועל העברת כל פעילות התעשייה והמסחר במדינה תחת פיקוח מרכזי. בנוסף, הובטחה חלוקה מחדש של הבעלות על כל הקרקעות החקלאיות. במילה אחת – סוציאליזם.

זהו המקום להזכיר שמדובר בשנות המלחמה הקרה. הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) שהוביל את המאבק באפרטהייד נתמך על ידי ברית המועצות, ולא היה מוגזם להניח שהעברת השלטון אליו תעביר את דרום אפריקה מהגוש המערבי לגוש המזרחי, על כל המשמעויות המדיניות, הצבאיות, התרבותיות, והכלכליות שכרוכות בכך. הבחירה, כפי שלבנים רבים ראו אותה, היתה בין המשך שקיעתו המדינית והכלכלית של שלטון האפרטהייד לבין אובדן של הנכסים, של קשרי המסחר, של ההשתייכות שלהם למערב (גם אם בעונש בפינה), ולמעשה של החיים כפי שהם הכירו אותם.

עם תהומות כאלה פעורות מכל צד, טבעי שחברה תחפש מנהיג שידע למצוא שביל צר ביניהן. שיערוך שינויים, אבל בלי ללכת עד הסוף לאף כיוון. שידע לנהל את המבוי הסתום, אבל בלי לקחת הימורים מסוכנים בניסיון לפרוץ אותו. האיש שנבחר שוב ושוב למשימה היה פיטר וילם בותה שהנהיג את דרום אפריקה בתקופה האלימה והסוערת בין 1978 ל-1989.

בותה הוא דמות היסטורית מהסוג המתעתע, והלא-נדיר במיוחד. מצד אחד, מדובר במנהיג שהיה ידוע כלאומן בוטה וכוחני. תחת שלטונו גאתה האלימות במדינה והיא הפכה למבודדת יותר בעולם. יחד עם זאת, גם גדולי מתנגדיו מסכימים שבותה הוביל את דרום אפריקה כברת דרך ארוכה מאפרטהייד לדמוקרטיה. תחת שילטונו בוטלו כמה מהחוקים המפלים והידועים לשימצה ביותר. הוא גם היה זה שנפגש ראשון עם נלסון מנדלה הכלוא ונתן את אישורו לערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת ה-ANC שסלל את הדרך להסדר שסיים לפני עשרים שנה את האפרטהייד – הסדר שלו, אגב, בותה התנגד.

יש הרבה אנשים בעולם המערבי שנהנים לחשוב שהם הפילו את האפרטהייד בזה שהם לא קנו תפוזים מדרום אפריקה בסופרמרקט. אבל בזה הם לוקחים את הקרדיט ממי שראויים לו: מהדרום אפריקאים, מכל גווני הקשת, שהצליחו להעביר את ארצם את השינוי לדמוקרטיה בלי לגלוש למלחמת אזרחים, בלי לעבור דרך היפוך תפקידים רודני מוגאבה-סטייל, ומבלי למוטט את הכלכלה.

קשה לדמיין איך הישג פוליטי כזה היה יכול לקרות לולא המלחמה הקרה היתה מסתיימת בסוף שנות ה-90 ולולא התברכו שני הצדדים במנהיגים עם התעוזה והחוכמה הפוליטית הנחוצות כדי לגבש תמיכה רחבה לויתורים מרחיקי לכת בצד שלהם ולזכות באמון הצד השני. דרום אפריקאית אחת, לבנה שנטלה חלק במאבק נגד האפרטהייד, סיפרה לי שלולא שני המרכיבים האלה “היינו יכולים להיות תקועים עם האפרטהייד עוד עשרות שנים”. בסופו של דבר, נפרצה הדרך לפשרה היסטורית שבמסגרתה הלבנים ויתרו על שילטון המיעוט שלהם והשחורים ויתרו על תיקון דרמטי ומהיר של אי השיוויון החומרי – מרכיב מרכזי ומהותי מדרישתם לצדק אחרי מאות שנים של נישול וניצול.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

והנה באה ההשוואה. ישראל של היום דומה לדרום אפריקה של שנות השמונים בכך שגם כאן רוב הציבור מעדיף תחזוקה זהירה של הסטטוס קוו בעיקר כי כל האלטרנטיבות נתפשות כהרבה יותר מסוכנות ממנו. יש גזענות בישראל, כמו שהיתה גם בדרום אפריקה, אבל היא לא הסיבה להמשך הכיבוש כמו שהיא לא היתה הסיבה לשרידותו של האפרטהייד. גם שם וגם פה, מיעוט לאומני קיצוני הצליח לקדם את סדר היום שלו כשהמחנה הנגדי התקשה לשכנע שסיום האפרטהייד/הכיבוש הוא לא מהלך מסוכן עד כדי כך שהוא גובל בהתאבדות. בשני המקרים, אי היכולת למצוא, או אפילו לדמיין, פיתרון לא הצדיקה את כל האלימות, הגזל, ורמיסת הכבוד, אבל היא בהחלט היתה הדבר שאיפשר אותם.

קחו את הבחירות שהיו בדרא”פ ב-1987. למרות (ואולי גם הודות לכך) שהסנקציות הבינלאומיות כבר הוטלו, הימין זכה בניצחון סוחף. כמעט 90% מהמצביעים (הלבנים בלבד) בחרו בשתי המפלגות שהתנגדו לשילובם של שחורים בדמוקרטיה. עכשיו, בואו נקפוץ למשאל העם של 1992 שבו כמעט 70% מהלבנים הצביעו “כן” לסיום האפרטהייד. מה השתנה בחמש השנים האלה? הלבנים הרעים הלכו ובאו לבנים טובים במקומם? לי נראה יותר הגיוני שרוב הלבנים, בערך 60% מתוכם, שהאמינו קודם שההיסטוריה כפתה עליהם ברירה אכזרית בין להיות מדכאים ללהיות מדוכאים, בחרו עבור ארצם בעתיד שבו אין מדכאים ואין מדוכאים ברגע שהם שוכנעו, בעיקר על ידי הנהגת השחורים, שהוא אפשרי.

השמאל המדיני בישראל של היום מתמודד מול קושי שלא עמד בפני מתנגדי האפרטהייד, ושנובע מהעובדה שיותר מדי פעמים הבטחות לסיום הכיבוש דווקא הצליחו בקלפי אבל נכשלו במציאות. ההצלחות ההן הוכיחו שכבר שנים ישנו ציבור גדול בישראל שרוצה להיגאל מהשלטון הצבאי על הפלסטינים כמו מקרן מכוערת על מצחו. הוא ההמון שהצביע לרבין שהבטיח ב-92′ לנווט להסכם עם הפלסטינים, ואחר כך ב-99′ לברק שהבטיח לדהור בנתיב מהיר להסדר קבע. זהו אותו הרוב שתמך באופן גורף בנסיגה החד צדדית מעזה ובחר ב-2006 באולמרט שהבטיח לעשות את אותו הדבר בגדה. זהו הרוב שממשיך בעקביות להשיב בסקרים שהוא תומך בהסדר שלום של שתי מדינות, רק שהיום הוא כבר לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

הסקפטיות הזאת לא מפתיעה. איש עם קרן, ששלוש פעמים האמין להבטחה של רופא בכיר להסיר אותה ואז נחל אכזבה כואבת, יתקשה להתפתות לעוד ניתוח מסוכן כזה. הוא יעדיף ללמוד לחיות אתה, וינסה לשכוח שהיא קיימת. סביר להניח שמאותו רגע הוא ישנא כל מי שיעצור אותו ברחוב וישאל למה הוא עדיין מסתובב עם הקרן המזעזעת הזאת על המצח או סתם יצעק לעברו “קרנף!!”.

וזאת בדיוק התגובה הנפוצה בקרב אותם “מאוכזבי שמאל” למסע ההפחדה על האפרטהייד שבדרך, או שכבר איתנו. למסר שמצורף אליו, שלפיו “זה תלוי רק בנו” אם יהיה או לא יהיה הסדר קבע, אין סיכוי לשכנע מחדש את אלה שכבר שוכנעו בו כמה פעמים בעבר. רבים מהם מעריכים היום שהסדר כזה, גם אם ישראל תעשה הכל נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, בעיקר כשכל מה שיש להם להציע זה פחד ובושה, בלי אף רעיון חדש שיכול לתת סיבה כלשהי לתקווה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

כך קרה שבישראל של היום, אם אתה לא תומך במשא ומתן להסדר של שתי מדינות אתה ימני הזוי, אבל אם אתה חושב שיש סיכוי למשא ומתן כזה להצליח אתה שמאלני הזוי. בתוך הגבולות האלה של “המרכז השפוי” נמצאים רוב המצביעים בבחירות הקרובות. רובם הגדול מעדיף את נתניהו בתפקיד המנהיג שממשיך לקרוא לחידוש המשא ומתן תוך כדי שהוא מנהל את המבוי הסתום המדיני.

האסטרטגיות שנוסו כדי לנגוס מצד שמאל בתמיכה שממנה נהנה נתניהו לא הצליחו עד עכשיו. לא שיטת יאיר-שלי (יישור קו עם ביבי בנושא המדיני והיבדלות ממנו בנושאים כלכליים וחברתיים), וגם לא שיטת ציפי (“תאמינו לי שהסכם שלום עדיין אפשרי”). לא נותר אלא לתהות: האם הסיבה שאין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת היא שבאמת אין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת? האמת היא שיש.

בבסיס האלטרנטיבה הזאת חייבת להישאר קריאה בקול גדול לחידוש המשא ומתן על הסדר קבע. אבל מועמדים שרוצים שהקריאה הזאת תהיה משכנעת יותר ושונה מהצהרות זהות של נתניהו, צריכים להוסיף לה דבר אחד פשוט: plan B. הם חייבים להציג תשובה טובה לשאלות האלה: מה אם גם הפעם לא תושג הסכמה בחדרי המשא ומתן? ואם תושג, מה אם אבו מאזן לא יצליח להעביר את ההסדר במוסדות אש”ף או במשאל עם? ואם יצליח, מה אם תתעורר שוב אופוזיציה כל כך חריפה להסדר שתחסום את יישומו? האם ישנה דרך חלופית שבה ישראל, היא לבדה, תוכל למנוע את מציאות האפרטהייד שבה אתם מאיימים עלינו?

המסר המחוזק, אם כן, צריך להיות ברור: בעדיפות א’ תישאר חתירה כנה, מלאת תקווה ורצון טוב להסדר מדיני של שתי מדינות, וכעדיפות ב’ תוצג תכנית סדורה ומגובשת להשגת מציאות של שתי מדינות ללא הסדר. זה לא רעיון חדש. יש כבר מספיק אנשים וארגונים מכובדים שאומרים את זה ופועלים בכיוון. רק היום בבוקר אמר גם ראש אמ”ן הקודם עמוס ידלין דברים ברוח הזאת. הם מדברים על משהו שונה מהנסיגות החד צדדיות הבהולות מדרום לבנון ורצועת עזה. תהליך הדרגתי, מבוקר, ללא פינוי בכוח של התנחלויות, עם הכנה מדינית, משפטית, כלכלית וביטחונית מוקפדת. מעניין לראות אם הרעיונות שלהם יקבלו ייצוג כבר במערכת הבחירות הנוכחית.

מן הסתם, ככל שמסר כזה יצבור תומכים, יקומו לו מתנגדים מימין ומשמאל. יהיו שיטענו שקיומה של תכנית ב’ כזאת יקטין עוד יותר את סיכוייה של תכנית א’ להצליח. יהיו גם טענות ביטחוניות על חוסר יכולתה של ישראל להגן על עצמה במציאות של סכסוך מתמשך עם הפלסטינים בלי השליטה הצבאית בגדה. יהיו שיקראו לזה “תכנית גירוש” ואחרים יקראו לה “תכנית סיפוח”. אבל לוויכוח המדיני המקובע תתווסף אז עמדה ברורה ואטרקטיבית בין אלה שאומרים “שתי מדינות” מבלי להתכוון, לאלה שאומרים “משא ומתן” מבלי להאמין. רק מהעמדה הזאת יוכל לעמוד מנהיג ולהבטיח לנו שמה שלא יהיה, אפרטהייד לא יהיה כאן.

26 תגובות