על מילת ה-א’ ותכנית ב’

Dec 25 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

לפעמים אני לא יודע עם מי אני מסכים פחות, עם אלה שמשווים בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד או עם אלה שאומרים שאסור להשוות. לפני שאתייחס לקבוצה הראשונה, אני מרגיש צורך, בתור חובב השוואות, להגיד משהו לאנשי ה”אסור להשוות”. זה לא אתם, זו המילה הזאת “להשוות”. היא מבלבלת את כולנו כי היא יכולה לתאר גם קביעה כמו “רמי ועוזי זהים” וגם תהליך שבו אני בוחן את הדומה והשונה בין רמי ועוזי, ואולי אפילו מגיע למסקנה שחוץ משם פרטי מיושן, אין להם אפילו תכונה אחת משותפת. למעשה, סביר להניח שלא הייתי יודע את זה אם לא הייתי עורך ביניהם השוואה. לכן, בואו נסכים שגם בשביל להבדיל אלף אלפי הבדלות, חייבים להשוות. בואו נסכים גם שהבחירה למה להשוות ואיך נעשית בדרך כלל במטרה לשרת עמדה פוליטית מסויימת.

וזה מוביל אותי לביקורת על ז’אנר המאמרים שמשווים בין ישראל לדרום אפריקה, שאליו אני עומד להצטרף עוד כמה שורות. הבעיה העיקרית בעיניי היא לא בעצם ההשוואות או במסקנות שלהן (למרות שעל רבות מהן אני חולק) אלא במה שנראה לי כמו בחירה טקטית באפרטהייד כאמצעי הפחדה שמטרתו לעורר את “השמאל הרדום”. לדעתי הטקטיקה הזאת לא תעבוד, והיא אף עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה. חוץ מזה, יש דרך אחרת. כדי להסביר את כל זה, הרשו לי לפתוח בהשוואה לדרום אפריקה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

הרושם הכללי שאפשר לקבל מהסיפור המקובל על דרום אפריקה היא שרוב הלבנים, בסך הכל, לקחו את האפרטהייד די בסבבה עד ימיו האחרונים. למיטב הבנתי, לא כך היה. חוץ מהלבנים הרבים שהתנגדו לו מבחינה מוסרית, שחלקם לקחו חלק פעיל במאבק לסיומו, גם לממסד הלבן התברר כבר במהלך שנות ה-70 שהאפרטהייד אינו בר קיימא מבחינה כלכלית (זה לא היה בגלל סנקציות כלכליות – אלה הגיעו רק בשנות ה-80 וגם אז לפי מחקרים לא ממש הזיזו לכלכלה).

כדי להישאר תחרותית בכלכלה הגלובלית המתהווה, דרום אפריקה היתה חייבת לזנוח את התלות שלה בכרייה ובחקלאות – שהסתדרו יפה עם מציאות שבה רוב כוח העבודה חסר השכלה וזכויות – ולפתח סקטורים כמו טכנולוגיות מידע, תעשייה מתקדמת, שירותים פיננסיים, וכד’.

מאחר שהמיעוט הלבן היה קטן מדי עבור המשימה, היה צורך בהשתלבות של הרוב השחור בסקטורים האלה. לשם כך הם היו צריכים להיות משכילים יותר, חופשיים יותר ושווים יותר. האפרטהייד הפרוורדי, על שם ראש הממשלה הנדריק פרוורד שעיצב אותו בשנות החמישים והשישים, היה חייב לעבור שינוי מרחיק לכת.

ואמנם, מתחילת שנות השבעים החלו מגמות של דה-סגרגציה של הכלכלה, אבל ככל שהן גברו כך התחדד גם המלכוד הפוליטי בו היה שרוי המיעוט הלבן. גם לאלה מתוכו שלא ראו עתיד וורוד לאפרטהייד היו סיבות לא רעות לחשוש מהמציאות שתיווצר בעקבות ביטולו.

ראשית כל, כמו כל מעמד של אדונים, הקבוצה השלטת בדרום אפריקה פחדה מפרץ נקמנות של נתיניה ברגע שישתנו יחסי השליטה. לפחד הזה דווקא ניתן מענה מרשים מצד הזרם הדומיננטי במאבק נגד האפרטהייד. במסמך המכונן שלו – ה-Freedom Charter – שנוסח כבר ב-1955, נקבע חזון פוליטי מעורר השראה לדרום אפריקה של אחרי עידן האפרטהייד, שבו בני כל הצבעים, כל הלאומים, כל השפות וכל האמונות נהנים משוויון, משגשוג, מחופש ומביטחון. על ברכי החזון מעורר ההשראה הזה חונכו דורות של פעילים. פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, הזכירו להם עבור מה הם נאבקים – non-racial democracy.

אבל היה מרכיב מרכזי בחזון ההוא שהדאיג מאוד, בעיקר את האליטות הכלכליות הלבנות. המסמך דיבר באופן מפורש על הלאמת כל אוצרות הטבע, הבנקים, והמונופולים הגדולים ועל העברת כל פעילות התעשייה והמסחר במדינה תחת פיקוח מרכזי. בנוסף, הובטחה חלוקה מחדש של הבעלות על כל הקרקעות החקלאיות. במילה אחת – סוציאליזם.

זהו המקום להזכיר שמדובר בשנות המלחמה הקרה. הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) שהוביל את המאבק באפרטהייד נתמך על ידי ברית המועצות, ולא היה מוגזם להניח שהעברת השלטון אליו תעביר את דרום אפריקה מהגוש המערבי לגוש המזרחי, על כל המשמעויות המדיניות, הצבאיות, התרבותיות, והכלכליות שכרוכות בכך. הבחירה, כפי שלבנים רבים ראו אותה, היתה בין המשך שקיעתו המדינית והכלכלית של שלטון האפרטהייד לבין אובדן של הנכסים, של קשרי המסחר, של ההשתייכות שלהם למערב (גם אם בעונש בפינה), ולמעשה של החיים כפי שהם הכירו אותם.

עם תהומות כאלה פעורות מכל צד, טבעי שחברה תחפש מנהיג שידע למצוא שביל צר ביניהן. שיערוך שינויים, אבל בלי ללכת עד הסוף לאף כיוון. שידע לנהל את המבוי הסתום, אבל בלי לקחת הימורים מסוכנים בניסיון לפרוץ אותו. האיש שנבחר שוב ושוב למשימה היה פיטר וילם בותה שהנהיג את דרום אפריקה בתקופה האלימה והסוערת בין 1978 ל-1989.

בותה הוא דמות היסטורית מהסוג המתעתע, והלא-נדיר במיוחד. מצד אחד, מדובר במנהיג שהיה ידוע כלאומן בוטה וכוחני. תחת שלטונו גאתה האלימות במדינה והיא הפכה למבודדת יותר בעולם. יחד עם זאת, גם גדולי מתנגדיו מסכימים שבותה הוביל את דרום אפריקה כברת דרך ארוכה מאפרטהייד לדמוקרטיה. תחת שילטונו בוטלו כמה מהחוקים המפלים והידועים לשימצה ביותר. הוא גם היה זה שנפגש ראשון עם נלסון מנדלה הכלוא ונתן את אישורו לערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת ה-ANC שסלל את הדרך להסדר שסיים לפני עשרים שנה את האפרטהייד – הסדר שלו, אגב, בותה התנגד.

יש הרבה אנשים בעולם המערבי שנהנים לחשוב שהם הפילו את האפרטהייד בזה שהם לא קנו תפוזים מדרום אפריקה בסופרמרקט. אבל בזה הם לוקחים את הקרדיט ממי שראויים לו: מהדרום אפריקאים, מכל גווני הקשת, שהצליחו להעביר את ארצם את השינוי לדמוקרטיה בלי לגלוש למלחמת אזרחים, בלי לעבור דרך היפוך תפקידים רודני מוגאבה-סטייל, ומבלי למוטט את הכלכלה.

קשה לדמיין איך הישג פוליטי כזה היה יכול לקרות לולא המלחמה הקרה היתה מסתיימת בסוף שנות ה-90 ולולא התברכו שני הצדדים במנהיגים עם התעוזה והחוכמה הפוליטית הנחוצות כדי לגבש תמיכה רחבה לויתורים מרחיקי לכת בצד שלהם ולזכות באמון הצד השני. דרום אפריקאית אחת, לבנה שנטלה חלק במאבק נגד האפרטהייד, סיפרה לי שלולא שני המרכיבים האלה “היינו יכולים להיות תקועים עם האפרטהייד עוד עשרות שנים”. בסופו של דבר, נפרצה הדרך לפשרה היסטורית שבמסגרתה הלבנים ויתרו על שילטון המיעוט שלהם והשחורים ויתרו על תיקון דרמטי ומהיר של אי השיוויון החומרי – מרכיב מרכזי ומהותי מדרישתם לצדק אחרי מאות שנים של נישול וניצול.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

והנה באה ההשוואה. ישראל של היום דומה לדרום אפריקה של שנות השמונים בכך שגם כאן רוב הציבור מעדיף תחזוקה זהירה של הסטטוס קוו בעיקר כי כל האלטרנטיבות נתפשות כהרבה יותר מסוכנות ממנו. יש גזענות בישראל, כמו שהיתה גם בדרום אפריקה, אבל היא לא הסיבה להמשך הכיבוש כמו שהיא לא היתה הסיבה לשרידותו של האפרטהייד. גם שם וגם פה, מיעוט לאומני קיצוני הצליח לקדם את סדר היום שלו כשהמחנה הנגדי התקשה לשכנע שסיום האפרטהייד/הכיבוש הוא לא מהלך מסוכן עד כדי כך שהוא גובל בהתאבדות. בשני המקרים, אי היכולת למצוא, או אפילו לדמיין, פיתרון לא הצדיקה את כל האלימות, הגזל, ורמיסת הכבוד, אבל היא בהחלט היתה הדבר שאיפשר אותם.

קחו את הבחירות שהיו בדרא”פ ב-1987. למרות (ואולי גם הודות לכך) שהסנקציות הבינלאומיות כבר הוטלו, הימין זכה בניצחון סוחף. כמעט 90% מהמצביעים (הלבנים בלבד) בחרו בשתי המפלגות שהתנגדו לשילובם של שחורים בדמוקרטיה. עכשיו, בואו נקפוץ למשאל העם של 1992 שבו כמעט 70% מהלבנים הצביעו “כן” לסיום האפרטהייד. מה השתנה בחמש השנים האלה? הלבנים הרעים הלכו ובאו לבנים טובים במקומם? לי נראה יותר הגיוני שרוב הלבנים, בערך 60% מתוכם, שהאמינו קודם שההיסטוריה כפתה עליהם ברירה אכזרית בין להיות מדכאים ללהיות מדוכאים, בחרו עבור ארצם בעתיד שבו אין מדכאים ואין מדוכאים ברגע שהם שוכנעו, בעיקר על ידי הנהגת השחורים, שהוא אפשרי.

השמאל המדיני בישראל של היום מתמודד מול קושי שלא עמד בפני מתנגדי האפרטהייד, ושנובע מהעובדה שיותר מדי פעמים הבטחות לסיום הכיבוש דווקא הצליחו בקלפי אבל נכשלו במציאות. ההצלחות ההן הוכיחו שכבר שנים ישנו ציבור גדול בישראל שרוצה להיגאל מהשלטון הצבאי על הפלסטינים כמו מקרן מכוערת על מצחו. הוא ההמון שהצביע לרבין שהבטיח ב-92′ לנווט להסכם עם הפלסטינים, ואחר כך ב-99′ לברק שהבטיח לדהור בנתיב מהיר להסדר קבע. זהו אותו הרוב שתמך באופן גורף בנסיגה החד צדדית מעזה ובחר ב-2006 באולמרט שהבטיח לעשות את אותו הדבר בגדה. זהו הרוב שממשיך בעקביות להשיב בסקרים שהוא תומך בהסדר שלום של שתי מדינות, רק שהיום הוא כבר לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

הסקפטיות הזאת לא מפתיעה. איש עם קרן, ששלוש פעמים האמין להבטחה של רופא בכיר להסיר אותה ואז נחל אכזבה כואבת, יתקשה להתפתות לעוד ניתוח מסוכן כזה. הוא יעדיף ללמוד לחיות אתה, וינסה לשכוח שהיא קיימת. סביר להניח שמאותו רגע הוא ישנא כל מי שיעצור אותו ברחוב וישאל למה הוא עדיין מסתובב עם הקרן המזעזעת הזאת על המצח או סתם יצעק לעברו “קרנף!!”.

וזאת בדיוק התגובה הנפוצה בקרב אותם “מאוכזבי שמאל” למסע ההפחדה על האפרטהייד שבדרך, או שכבר איתנו. למסר שמצורף אליו, שלפיו “זה תלוי רק בנו” אם יהיה או לא יהיה הסדר קבע, אין סיכוי לשכנע מחדש את אלה שכבר שוכנעו בו כמה פעמים בעבר. רבים מהם מעריכים היום שהסדר כזה, גם אם ישראל תעשה הכל נכון, ידרוש כמעט נס פוליטי בקנה מידה דרום אפריקאי (או צפון-אירי) בצד הפלסטיני. הם מאסו מלהקשיב לאנשים שמתעלמים מכך, בעיקר כשכל מה שיש להם להציע זה פחד ובושה, בלי אף רעיון חדש שיכול לתת סיבה כלשהי לתקווה.

!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?=!≠?

כך קרה שבישראל של היום, אם אתה לא תומך במשא ומתן להסדר של שתי מדינות אתה ימני הזוי, אבל אם אתה חושב שיש סיכוי למשא ומתן כזה להצליח אתה שמאלני הזוי. בתוך הגבולות האלה של “המרכז השפוי” נמצאים רוב המצביעים בבחירות הקרובות. רובם הגדול מעדיף את נתניהו בתפקיד המנהיג שממשיך לקרוא לחידוש המשא ומתן תוך כדי שהוא מנהל את המבוי הסתום המדיני.

האסטרטגיות שנוסו כדי לנגוס מצד שמאל בתמיכה שממנה נהנה נתניהו לא הצליחו עד עכשיו. לא שיטת יאיר-שלי (יישור קו עם ביבי בנושא המדיני והיבדלות ממנו בנושאים כלכליים וחברתיים), וגם לא שיטת ציפי (“תאמינו לי שהסכם שלום עדיין אפשרי”). לא נותר אלא לתהות: האם הסיבה שאין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת היא שבאמת אין לעמדה המדינית של נתניהו אלטרנטיבה ישימה ומשכנעת? האמת היא שיש.

בבסיס האלטרנטיבה הזאת חייבת להישאר קריאה בקול גדול לחידוש המשא ומתן על הסדר קבע. אבל מועמדים שרוצים שהקריאה הזאת תהיה משכנעת יותר ושונה מהצהרות זהות של נתניהו, צריכים להוסיף לה דבר אחד פשוט: plan B. הם חייבים להציג תשובה טובה לשאלות האלה: מה אם גם הפעם לא תושג הסכמה בחדרי המשא ומתן? ואם תושג, מה אם אבו מאזן לא יצליח להעביר את ההסדר במוסדות אש”ף או במשאל עם? ואם יצליח, מה אם תתעורר שוב אופוזיציה כל כך חריפה להסדר שתחסום את יישומו? האם ישנה דרך חלופית שבה ישראל, היא לבדה, תוכל למנוע את מציאות האפרטהייד שבה אתם מאיימים עלינו?

המסר המחוזק, אם כן, צריך להיות ברור: בעדיפות א’ תישאר חתירה כנה, מלאת תקווה ורצון טוב להסדר מדיני של שתי מדינות, וכעדיפות ב’ תוצג תכנית סדורה ומגובשת להשגת מציאות של שתי מדינות ללא הסדר. זה לא רעיון חדש. יש כבר מספיק אנשים וארגונים מכובדים שאומרים את זה ופועלים בכיוון. רק היום בבוקר אמר גם ראש אמ”ן הקודם עמוס ידלין דברים ברוח הזאת. הם מדברים על משהו שונה מהנסיגות החד צדדיות הבהולות מדרום לבנון ורצועת עזה. תהליך הדרגתי, מבוקר, ללא פינוי בכוח של התנחלויות, עם הכנה מדינית, משפטית, כלכלית וביטחונית מוקפדת. מעניין לראות אם הרעיונות שלהם יקבלו ייצוג כבר במערכת הבחירות הנוכחית.

מן הסתם, ככל שמסר כזה יצבור תומכים, יקומו לו מתנגדים מימין ומשמאל. יהיו שיטענו שקיומה של תכנית ב’ כזאת יקטין עוד יותר את סיכוייה של תכנית א’ להצליח. יהיו גם טענות ביטחוניות על חוסר יכולתה של ישראל להגן על עצמה במציאות של סכסוך מתמשך עם הפלסטינים בלי השליטה הצבאית בגדה. יהיו שיקראו לזה “תכנית גירוש” ואחרים יקראו לה “תכנית סיפוח”. אבל לוויכוח המדיני המקובע תתווסף אז עמדה ברורה ואטרקטיבית בין אלה שאומרים “שתי מדינות” מבלי להתכוון, לאלה שאומרים “משא ומתן” מבלי להאמין. רק מהעמדה הזאת יוכל לעמוד מנהיג ולהבטיח לנו שמה שלא יהיה, אפרטהייד לא יהיה כאן.

26 תגובות

החד-צדדיות חוזרת? ראיון עם פרופ’ אשר ססר

May 14 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני

כבר הרבה שנים שכל מי שמעורב בתהליך השלום – ישראלים, פלסטינים, וגורמים בינלאומיים – יודעים שמדובר בהצגה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק ב”כאילו” בדרך לשום מקום. זאת לא עוד אמירה של איש ימין או מכון מחקר שמרני, אלא תמצית דו”ח חדש שפירסם בשבוע שעבר International Crisis Group – אחד הארגונים המוערכים ביותר בכל הנוגע לניתוח סכסוכים בעולם, ותומך ותיק ועיקש בפתרון שתי המדינות.

עבור ICG מדובר בהצהרה דרמטית, אבל כמובן שמדובר בבשורה ישנה עבור רוב הישראלים והפלסטינים. הדו”ח מתייחס בעיקר למשבר הפוליטי והאידאולוגי שבו נתונה התנועה הלאומית הפלסטינית וקורא למנהיגיה, אם לפשט קצת את המסר, להיסגר על עצמם ולהחליט פעם אחת לאן הם רוצים להגיע ואיך הם חושבים לעשות את זה.

בינתיים בצד השני של המיתרס, אפשר לראות סימנים שהתמיכה בגישה חד-צדדית עושה קאם בק. ההיסטוריה הקצרה שלה מוכרת: הגוש הגדול בישראל, שאפשר להגדיר כמרכז-לאומי-חילוני (או: מל”ח הארץ) – שמעוניין לסיים את שליטתו על הפלסטינים ואין לו חיבה מיוחדת לשטחים –  העביר במהלך קצת יותר מעשור את תמיכתו מה”שלום” של רבין, דרך ה”הדדיות” של ביבי וה”היפרדות” של ברק, לנסיגות החד-צדדיות שהציעו ה”התנתקות” של שרון, וה”התכנסות” של אולמרט. אחרי נצחון חמאס בבחירות של 2006, חטיפת שליט, מלחמת לבנון השניה, והשתלטות החמאס על עזה שנה אחר כך, התקבעה האמונה שנסיגות חד-צדדיות הן מתכון לאסון. בתגובה, אולמרט חזר לעקרון המשא ומתן באנאפוליס, מל”ח הארץ איבדו תקווה ועניין בסוגיה הפלסטינית, והימין רקד כל הדרך אל הקלפי.

אבל למרות ההיעדרות שלו מהשיח הציבורי וממדיניות הממשלה מאז, הרעיון של נסיגה חד-צדדית לא סיים את תפקידו ההיסטורי. במכון ראות המשיכו באופן עקבי לפתח תפישה של “חד-צדדיות בונה” (Constructive Unilateralism), וגם ה”ספרון הכחול” של אלדד יניב ושמואל הספרי, שעל בסיסו הוקמה תנועת “השמאל הלאומי”, קרא לנסיגה חד צדדית מהגדה. ההתארגנות שמובילה היום את הרעיון בצורה הכי ממוקדת היא “עתיד כחול לבן“, בהנהגת גלעד שר, אורני פטרושקה ועמי איילון, שפרשו את משנתם במאמר בניו יורק טיימס בחודש שעבר.

לי נראה שמדובר בתהליך של התגבשות מחדש של עמדה מדינית בעלת חשיבות, רגע לפני שהיא חוזרת ותופשת אחיזה בתוך הפוליטיקה הישראלית, ואולי אפילו הופכת לדגל המדיני החדש-ישן של השמאל-מרכז. לכן החלטתי לפרסם כאן ראיון שערכתי לפני כשבועיים עם פרופסור אשר ססר – חוקר בכיר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. ססר (שאגב, מצוטט גם בדו”ח של ICG) פירסם בשנה שעברה ספר בשם Israel, Jordan and Palestine; The Two-State Imperative ובו הוא מציג טיעון מפורט ומנומק בזכות נסיגה ישראלית חד-צדדית. בלי כל קשר לדעתי על עמדתו של ססר, אני חושב שהספר הזה יכול לתרום להחייאת הוויכוח החיוור על המדיניות הנכונה לישראל כלפי הפלסטינים.

הטענה המרכזית של ססר היא שזו טעות לראות את הבחירה שמונחת לפנינו כבחירה בין שימור הסטטוס קוו לבין חתירה להסדר שיסיים את הסכסוך כך או אחרת. שתי האפשרויות האלה הן אשליות. אין מצב סטטי, ואין הסדר מדיני בר השגה. הבחירה היחידה שקיימת היא בין שתי דינמיקות – דינמיקה שמובילה למציאות של “מדינה אחת” ודינמיקה הפוכה שמובילה למציאות של “שתי מדינות”. בשתי המציאויות האלה הסכסוך ישאר לא פתור, אבל השניה היא היחידה שנסבלת מנקודת מבט יהודית-ישראלית. מה שקרוי בטעות “הסטטוס קוו” הוא למעשה דינמיקה של מדינה אחת, שאותה קורא ססר להפוך באמצעות נסיגה חד-צדדית מרוב הגדה. את השאר אני מביא כאן במילותיו שלו.

ראיון עם אשר ססר –  29/4/2012

י: תאר לי בבקשה את התזה המרכזית בספר.

א: התזה המרכזית היא שלטובת כל היורשות של פלסטין המנדטורית אין פתרון טוב יותר מזה של שתי מדינות. יש שלוש זהויות שהתקבעו ואי אפשר להתעלם מהן – ישראלית, פלסטינית וירדנית – אז מי שטוען שירדן זה פלסטין יכול לטעון אבל אין לזה אחיזה במציאות. כך גם הישראלים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינה פלסטינית והפלסטינים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינת ישראל.

יכול להיות שזה רצוי אבל זה המצוי. לפי לדעתי פתרון של מדינה אחת הוא לא פתרון, זה תרופה גרועה יותר מהמחלה. אני מקדיש לזה פרק שלם בספר. מאוד קשה לראות מדוע אנחנו נהיה מוצלחים יותר מבלגיה, מצ’כוסלובקיה, מיוגוסלביה, מברית המועצות, מסודן, ומעוד מדינות רבות. יש איבה לא קטנה אחרי 130 שנות סכסוך. זה יכול להתקיים או בדומיננטיות כוחנית ישראלית יהודית או בדומיננטיות ערבית, ככה שאני לא רואה את הבעיות של מי זה פותר.

הבעיה היא שהשגת פתרון של שתי מדינות היא באמת קשה, ולדעתי שני הצדדים לא אמצו עמדות שיאפשרו זאת. לכל אחד מהם יש הבנה חודרנית לשטחו של האחר בהבנת הפתרון של שתי מדינות. ישראל עושה את זה באמצעות סידורי ביטחון בצד הפלסטיני והפלסטינים באמצעות זכות השיבה. הם לא רואים את הפתרון כחלוקה חדה ונקיה, כל אחד חופר בגזרתו של האחר באופן בלתי נסבל בעיני האחר.

בשורש כל הפרובלמטיקה היא ההבחנה שאני עושה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין סכסוכים ישראלים-ערבים אחרים. בתיאוריה, בין ישראל למדינות האחרות יש נקודה על המפה שלפיה אפשר להגדיר את הסופיוּת – ישראל יכולה לסגת לגבול של 1906 ולסיים את הסכסוך עם מצרים. בתיאוריה אפשר לעשות את זה גם עם סוריה. כמעט היינו שם. הבעיה עם הפלסטינים זה שאנחנו מנסים לפתור את הסכסוך על יסוד החלטה 242 שנועדה לפתור את הסכסוך בין מדינות ולא בין ישראל לפלסטינים. הפלסטינים בכלל לא מוזכרים בה. 242 נולדה כדי לפתור את הבעיות שנולדו ב-67′, והבעיה הפלסטינית לא נולדה ב- 67′ אלא ב- 48′.

ישראל הלכה לקמפ דייויד ב- 2000 במחשבה המוטעית שהיא תעשה טרייד אוף ותוותר בענייני 67′ והפלסטינים יוותרו על ענייני 48′ והפלסטינים אמרו לא. כתוצאה מזה ישראל מנסה לבנות קיר מגן בין תיק 67′ לתיק 48′, והקיר הזה נקרא “הכרה בישראל כמדינת העם היהודי”, זה כדי לסגור את תיק 48′ ולאלץ את הפלסטינים להכיר בכך שאת פתרון הבעיה של הפליטים הם ימצאו במדינה פלסטינית ולא בישראל. הנוסחא הזאת אומצה לראשונה על ידי ממשלת שרון אחרי כישלון קמפ דיוויד ועברה בירושה לכל הממשלות שבאו אחריה.

הפלסטינים לא יקבלו את זה ולא יכולים לדעתי לקבל את זה. הפלסטינים לא יכולים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כי הפלסטינים לא יכולים להכיר בכך שפלסטין שייכת ליהודים. זה היה יכול להיות נפלא אילו היו עושים כן, ואני יכול להבין את הדרישה הישראלית. אבל מנקודת ראות פלסטינית זוהי תביעה בלתי אפשרית. לכן אני מגיע למסקנה שפתרון של סיום הסכסוך איננו אפשרי ולכן צריך לחתור להשגת הסדר או מציאות של שתי מדינות ללא הגעה לסיום הסכסוך.

זה מחייב את ישראל לחשוב על נסיגה במונחים אחרים. זה אומר שטחים לא תמורת שלום. זה אומר שטחים תמורת פחות משלום. לא קל לשכנע את הציבור הישראלי לקבל את זה ואני חושב שהמנהיגות היתה צריכה להשקיע יותר ממה שהשקיעה בלהסביר לציבור את המגבלות. כי הנוסחא של 242, של “שטחים תמורת שלום”, לא עבדה ולא תעבוד בתיק הישראלי פלסטיני.

יש שתי אפשרויות – כמו בימין, להגיד שזאת נוסחא שפשטה את הרגל ולכן צריך לספח את השטחים או לשמר את הסטטוס קוו. אני טוען שזוהי תפיסה אובדנית בשביל ישראל ולכן המסקנה שלי היא שצריך לוותר על הרוב המכריע של השטחים למען – אני לא רוצה לקרוא זה פתרון כי זה לא פותר את כל הבעיות – קיום של שתי מדינות במצב של שביתת נשק פחות או יותר. אפשר להגיד שזה לא מספק ואני מניח שיהיו שיאמרו זאת. אבל זו לא השאלה הנכונה, השאלה היא שיפוט ההסדר הזה לעומת הסדרים ומצבים אחרים אפשריים ואם הוא עדיף או לא באופן רציונאלי. זאת השאלה היחידה.

עכשיו, במשא ומתן הפלסטינים בשלב זה הם בעמדה שאיננה מקבלת הסדר חלקי, לפחות לא במוצהר. אם כי אני חושב שביוזמה הפלסטינית החד-צדדית לקיום מדינה והליכה להכרה בינלאומית הם בעצם נסוגים מהעמדה העקרונית הזאת, והולכים למשהו שהוא כן הסדר חלקי. אז אם אי אפשר במשא ומתן להגיע להסדר והפלסטינים נוקטים ביוזמה חד צדדית משלהם, הטענה שלי היא שישראל חייבת להשלים את היוזמה הפלסטינית ביוזמה חד צדדית משלה –  לפנות את הרוב המכריע של השטחים בגדה המערבית, כל מה שנמצא ממזרח לגדר, לא באבחה אחת אלא בכמה שנים.

יש כל מיני פרטים שצריך למלא כאן אבל התפיסה העקרונית היא שיהיו כאן שני מהלכים חד צדדיים בתיאום בין שני הצדדים, בעזרתה של ארה”ב. ארה”ב לא תכפה על ישראל לקבל את עמדת הפלסטינים ולהיפך, אלא תתאם בין שני הצדדים ביצירת דינמיקה מחודשת של שתי מדינות, כי כרגע אנחנו בדינמיקה של מדינה אחת. בהיעדר מעשה אנחנו נגררים למציאות של מדינה אחת, שלדעתי זו הגרועה שבאפשרויות. לכן אני מתנגד לסטטוס קוו – כי המצב משתנה כל הזמן ולדעתי דווקא לא לטובת היהודים במדינת ישראל. לנוכח ההבנה שלי ששתי מדינות הוא סוג ההסדר הטוב ביותר מבין האפשרויות הקיימות ומאחר שאי אפשר להשיג אותו במשא ומתן, צריך ללכת לקראתו בדרך אחרת, באמצעות נקיטת יוזמה ישראלית. אם הפלסטינים פועלים לייסד מדינה ישראל לא צריכה להפריע. וזה בתמצית מה שהספר טוען.

י: היוזמה הישראלית החד צדדית שאתה מתאר מתייחסת לגדה. איפה עזה בכל הסיפור?

א: זה בעיקר לגבי הגדה כי מבחינתי ישראל נסוגה מעזה, מה שהיא צריכה לעשות בעזה לא לגמרי תלוי בה. בסופו של חשבון אי אפשר לכונן מדינה פלסטינית בשתי ישויות נפרדות. בטווח הרחוק המדינה הפלסטינית תצטרך לחבר בין עזה לגדה. איך מגיעים לשם – זאת באמת בעיה שבחלקה פוליטית ובחלקה טכנית. יש כל מיני רעיונות על איך מחברים בין הגדה לעזה, אני מניח שמשהו מזה סביר. היו מצבים יותר מסובכים בהיסטוריה שנפתרו.

יש כמובן גם מכשולים שלא תלויים בנו, כמו הפילוג בין פתח לחמאס. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משהו שהוא פחות מהסדר קבע, פחות מסיום הסכסוך במונחים היסטוריים, זה לא מפריע לחמאס כפי שהסדר קבע מפריע לו, ויכול להיות שהוא לא יתלהב מזה אבל יוכל לחיות איתו ולא יטרפד אותו.

המצב שהגענו אליו היום הוא שגם עם מדינות ערביות שאתן חתמנו הסכמים אנחנו במצב שדומה יותר לאי-לוחמה מאשר לשלום. זה מה שאני צופה שיהיה לנו גם עם המדינה הפלסטינית. יש בעיות בינינו לבין הפלסטינים שלא נוכל לפתור, ובמיוחד זה נוגע לבעיית הפליטים. יש ישראלים שמאמינים שזה רק עניין של מינוח כזה או אחר, לדעתי הם טועים. אני חרשתי את החומר הפלסטיני בעניין הזה, וזה קשה כפי שזה נראה. יכול להיות שבעיני אנשים מסויימים בצוות המשא ומתן זאת רק טקטיקה, אבל בכל הנוגע לציבור הפלסטיני, אני לא רואה מישהו שיצליח למכור לו ויתור על השיבה.

אני חושב שמדינה פלסטינית בגדה וברצועה הם לא משאת נפשו של העם הפלסטיני אבל הם יוכלו לחיות עם זה, אולי הרבה זמן. כנ”ל בצד הישראלי לגבי קווי 67′. אם מסתכלים על המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן, שפה הצד הישראלי הלך כברת דרך נוספת, בצד הטריטוריאלי ההבדלים הם לא כאלה גדולים. העיקרון של חלוקת ירושלים על פי מה שיהודי לישראל ומה שפלסטיני לפלסטין היה מקובל. גם בעניין האחוזים בגדה המערבית, הפערים לא היו בלתי אפשריים. אבל הטענה שההסדר הסופי ידוע ורק צריך לחתום עליו זוהי אמרת שווא.

מדינת ישראל לא תוכל לספק את המאוויים של העם הפלסטיני לעולם. השאלה איננה כיצד היא עושה זאת אלא איך מדינת ישראל והעם הפלסטיני יכולים לחיות בדו קיום פחות או יותר ולכן אני לא משתמש במילים הגדולות האלה של הסדר ושלום וסוף הסכסוך. אלה דברים יפים ורצויים, אבל הם לא צריכים להיות בלקסיקון המציאותי.

י: אז מה המדיניות שלדעתך על ישראל לנקוט כלפי הקשר בין עזה לגדה במסגרת אותה יוזמה חד-צדדית?

א: מדיניות ה”לוחמה הכלכלית” של הממשלה הקודמת היתה רעיון אווילי. עצם הרעיון שאפשר על ידי אקט כוחני כזה או אחר להנדס חברה אחרת הוא רעיון חסר יסוד. האמריקאים נכשלו בכל מקום בו הם ניסו את זה, וגם אנחנו לא נצליח להנדס את הפלסטינים לפי רצוננו. יש פה גם בהכרח צדדים מוסריים נפסדים כשאתה אפילו מנסה לעשות את זה. טוב שירדו מזה.

הדבר הראשון שאומרים לי כשאני מציג את העמדה שלי זה “תראה מה קרה בעזה”, ואומרים שטילים יבואו גם מהגדה אחרי נסיגה חד צדדית ממנה. זה מה שיגידו גם על ההצעה לשנות את מדיניות הבידול שיש היום בין עזה לגדה [איסור על תנועת סחורות והגבלה גורפת של תנועת אנשים מעזה לגדה – לפרטים]. אז צריך להסביר שיוטל פיקוח על המעבר כדי שלא יקרה מה שטוענים שעלול לקרות.

דוקא מי שרוצה לקדם מהלכים כאלה צריך למצוא מענה לשאלות הביטחוניות האמיתיות שעולות מהם ומטרידות ישראלים ובצדק. גם למתנחלים צריך למצוא תשובה, ולא לראות בהם אויב. צריך לשכנע אותם לעבור מרצונם החופשי. לכן, אני חושב שפוליטית, רק הליכוד יכול. השמאל לא במצב לממש את העמדה הזאת גם אם הוא יקבל אותה. הימין טועה בכך שהוא חושב שאפשר לבסס יציבות רק על בסיס הרתעה ואינטרסים הדדיים, מבלי לפנות התנחלויות ומאחזים. אבל אני מודאג יותר מהייאוש שאני שומע מהרבה אנשים מהשמאל שאומרים שהכל אבוד. זו גישה תבוסתנית.

י: יש היום שתי עמדות נפוצות ביחס לעזה. מצד אחד, אלה שאומרים שצריך לנתק את עזה לחלוטין מישראל ומהגדה, להתייחס אליה כמדינת אויב, ואפילו לנצל זאת כדי לספח את הגדה ולהעניק אזרחות מלאה לתושביה. מהצד השני, רבים מתומכי רעיון “שתי המדינות” מאמינים שחיבור בין שני האזורים הוא אמנם הכרחי, אבל יכול לחכות להסדר הקבע. מה דעתך?

א: אני לא מסכים עם שניהם. א’: החיכיון להסדר קבע הוא חיכיון לסוף העולם – זה לא יקרה. ו-ב’: אין מדינת עזה בנפרד. לעולם לא יתקבל על ידי שום פלסטיני או גורם עולמי, כולל הידידותיים לנו שעזה זה יחידה פוליטית נפרדת. לכן חיבור עזה והגדה המערבית, בכפוף רק לעניין הביטחוני, יהיה חלק בלתי נפרד מחידוש הדינמיקה של שתי מדינות, וההיחלצות מהדינמיקה הנוכחית של גלישה במידרון לכיוון של מדינה אחת – שגם היא הרי תכלול בסופו של דבר עזה, שלא יהיו אשליות לגבי זה.

הקריאה להתייחס לעזה כעוד מדינת אויב כל עוד חמאס שולט בה זה המשך של ה”לוחמה הכלכלית” in other words. זאת פשוט לא מדיניות נבונה. גם אם הייתי מקבל את הטענה שלוחמה כלכלית זו מדיניות מוסרית – היא לא משיגה את המטרה שאתה מבקש להשיג, אז תרד מזה.

העניין של יחסים בין חמאס לפתח זה גם חלק מהסיפור ופה אני לגמרי לא בטוח שזה בידינו. אני לא הייתי נופל מהכסא אם אנשי פתח היו אומרים לך שהם לא רוצים לקבל סחורות מעזה זה כי זה ייטיב עם חמאס ושלטונו בעזה. אנחנו הרי רוצים שכלכלתם תפרח וורואים בזה אינטרס ישראלי אבל אני לא בטוח שזה אינטרס פתחאווי. אבל אנחנו לא שומרי הסף של אבו מאזן ותפקידנו הוא לא להשליט את פתח על פלסטין או למנוע מחמאס לשלוט על פלסטין, ישלטו מי שישלטו ואנחנו צריכים להסתדר עם זה.

מה שלדעתי יושב מתחת לרעיון הבידול זה הרצון לדחוק את הרעיון של שתי מדינות. הבידול הוא חלק מהנצחת המצב של כלום, היעדר תנועה. יכול להיות שמכל מיני סיבות כאלה ואחרות שאנשים באמת מאמינים בעניין הביטחון. יש לנו אובססיה עם ביטחון שוטף. אבל מרוב אובססיה אנחנו מאבדים קשר עין לפעמים עם הביטחון היסודי, עם הרעיון הבסיסי של שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

6 תגובות