המדינה נגד “המשימה הזוחלת” של זכויות האדם

Oct 21 2014 פורסם מאת בקטגוריות זכויות אדם,משפט בינלאומי

כבר עכשיו אין ספק שזכויות אדם יהיו אחד הנושאים החמים בבחירות הבאות. הימין ירצה לנצל את העוינות של דעת הקהל והתקשורת כלפי המוסדות והארגונים שפועלים בשם זכויות אדם – עוינות שהוא סייע לטפח –  כדי להישאר בשלטון. אם תתנו לנו את הכוח, הם יבטיחו לבוחרים, נוציא לפועל את כל שינויי החקיקה שעליהם דיברנו בשנים האחרונות. אלה שנחסמו בקדנציה הזאת מאילוצים קואליציוניים. אז נוכל סוף סוף להיאבק בפשיעה ובטרור כמו שצריך, להגן על חיילינו מתביעות זדוניות, ולתת לנבחרי הציבור להכריע בסוגיות לאומיות רגישות ומורכבות בלי ההתערבות הזרה והבלתי נלאית תחת הכותרת ההיא שהכל נדבק אליה: “זכויות אדם”.

זו אינה תחזית פוליטית. זה מה שקורה עכשיו, בבריטניה. ראש הממשלה דייויד קמרון חשף בתחילת החודש את תכניתו להוביל בכהונתו הבאה, אם יזכה בה בחודש מאי הקרוב, רפורמה מרחיקת לכת שתגביל את היישום המשפטי של זכויות אדם, תגדיר את פסיקות בית המשפט האירופי לזכויות אדם כבלתי מחייבות, ועשויה אף להוביל לפרישה של בריטניה מהאמנה האירופית לזכויות אדם. איך קרה שבריטניה, שהיתה הכוח המוביל בניסוח האמנה והמדינה הראשונה שאישררה אותה, קרובה כל כך לפרישה ממנה?

כשנוסחה האמנה האירופית לזכויות אדם, בשנים שלאחר סיום מלחה”ע השנייה, זכויות אדם (אז מושג חדש יחסית) השתלבו יפה בתפישת עולם שמרנית. הן קידשו את זכויות הפרט, רוממו את שלטון החוק, ביטאו את את עליונותו המוסרית של המערב על פני הטוטאליטריזם הסובייטיות וכל זה מבלי לערער יותר מדי על עקרונות בסיסיים של ריבונות ואי-התערבות. אמנם היה חשש מסוים מפני התערבות יתר של בית המשפט האירופי לזכויות אדם – שהוקם במטרה לאכוף את האמנה על המדינות שחתמו עליה – אבל ההנחה הרווחת היתה שמדובר במכשיר שנועד למנוע את עלייתן של דיקטטורות ולא להתערב בענייניהן של דמוקרטיות יציבות. זו הסיבה שפוליטיקאים שמרנים, ביניהם צ’רצ’יל, היו שותפים לגיבוש החזון של האמנה והמערכת שהוקמה סביבה.

בית המשפט הוא מפעל מרשים. עד היום 47 מדינות קיבלו על עצמן את סמכותו, והוא פתוח בפני כל אחד מאזרחיהן, כ-800 מיליון בני אדם, שמאמין שהרשויות בארצו לא הגנו על זכויותיו כראוי. כ-70,000 איש מדי שנה, מגיברלטר ועד ולדיווסטוק, מממשים את האפשרות הזאת ומבקשים הגנה מתוקף מסמך שניסחו עורכי דין בריטיים לפני למעלה משישים שנה. אז איפה כאן הבעיה?

הביקורת של השמרנים על בית הדין התחילה להתעצם בשנות התשעים, במקביל לחיזוק משמעותי של סמכויותיו. ב-1998 חוקקה ממשלת הלייבור את “חוק זכויות האדם” (Human Rights Act), שעיגן את האמנה האירופית לזכויות אדם בספר החוקים הבריטי והגדיל את ההשפעה של בית המשפט לזכויות אדם על מערכת המשפט של המדינה. היו במפלגה השמרנית מי שלא אהבו את חוק מהרגע הראשון, אבל סידרת פסיקות של בית המשפט בעשור האחרון היא שהפכה אותו למוסד מאוד לא פופולרי גם בקרב התקשורת והציבור הבריטי הרחב.

אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בין דעת הקהל ומרבית המחוקקים הבריטיים לבין השופטים בשטרסבורג הוא שלילת זכות ההצבעה מאסירים שנהוגה בבריטניה כמעט 150 שנה. מקרה מתוקשר נוסף הוא הסאגה המשפטית המתישה סביב הסגרתו לירדן של המטיף האיסלמיסטי אבו-קטאדה. בית הדין גם התנגד עקרונית לעונש מאסר לכל החיים, המקובל בבריטניה, ועמד על זכותם של אסירים לטיפולי הפריה חוץ-גופית. ב-2011 בית הדין פסק שהפעולות של הצבא הבריטי בעירק כפופות לאמנה האירופית ובכך הרחיב משמעותית את סמכות השיפוט שלו מחוץ לגבולות המדינה.

הפסיקות האלה עוררו זעם בבריטניה כלפי בית הדין וחוק זכויות האדם. מהרגע שהמפלגה השמרנית זכתה בבחירות של 2010, התחילו שריה לדבר באופן גלוי על כוונתם לחולל שינוי בחקיקת זכויות האדם גם במחיר פרישה מהאמנה האירופית לזכויות אדם. שר החוץ המונד קידם את הרעיון שבריטניה תגרע את עצמה מהאמנה בזמן מבצעים צבאיים, או תפרוש ממנה לחלוטין, וזאת כדי לבלום את מבול התביעות כנגד חיילים בריטיים שלדבריו מתאפשר בגללה.

הביקורת לא באה רק מספסלי המפלגה השמרנית או ממכוני מחקר המזוהים איתה. שופט עליון אחד מתח ביקורת על האמנה שלדבריו הפכה לאנדרטה לנטייה השלילית “להפוך שאלות פוליטיות לשאלות משפטיות”, ונשיא בית המשפט העליון אמר לאחרונה שעל שופטים בריטים לגלות נכונות גדולה יותר להתעלם מפסיקות של בית המשפט בשטרסבורג. הטענה החוזרת היא שבית המשפט הפך את האמנה למכשיר ב”משימה זוחלת” (mission creep) להרחבת סמכותו מעבר לגבולות שמנסחי האמנה ייעדו לה.

סקרים שבדקו את דעות הציבור כלפי חוק זכויות האדם והאמנה האירופית המחישו את היקף התמיכה בקריאות לשינוי כללי המשחק. ב-2011 ענו 75% מהנשאלים שבחקיקת זכויות האדם נעשה שימוש רחב מדי כדי ליצור זכויות שלא היתה כוונה ליצור מלכתחילה. סקר מקיף יותר שנערך שנה אחר כך מצא 57% תמיכה בטענה שהחברות באמנה האירופית לזכויות אדם נוצלה לרעה על ידי עורכי דין בשירותם של פושעים, ומספר דומה שתמך בפרישה של בריטניה מהאמנה.

מתנגדי התכנית של המפלגה השמרנית מצד שמאל של המפה הפוליטית מבטלים אותה כפופוליזם אירו-סקפטי זול שנועד בראש ובראשונה לבלום את בריחת הקולות מהמפלגה השמרנית למפלגת העצמאות (UKIP) שנושפת בעורפה מימין. אמנם נדמה שגם בשמאל מסכימים על כך שבית המשפט הרחיב את גבולות סמכותו יתר על המידה ושחלק מפסיקותיו בעייתיות. עם זאת, הם טוענים שמידת ההתערבות שלו בענייניה של בריטניה היא זעומה לעומת הרעש שעושים סביבה. מתוך 2082 תלונות שהוגשו בשנת 2012 נגד בריטניה, רק 35 נמצאו ראויות לבדיקה, ומתוכן רק ב-12 פסק בית המשפט לטובת המתלונן. מחיר החברות באמנה, אם כן, קטן מאוד לעומת האינטרס הבריטי בקידום זכויות אדם וחיזוקן של דמוקרטיות בכל רחבי היבשת ומעבר לה. כפי שאמר נשיא בית המשפט המותקף, המוסד הזה סייע לייבא ערכים בריטיים לאירופה הרבה יותר מאשר הוא ייצא ערכים אירופיים לבריטניה.

עוד כמה חודשים נדע אם ההימור הפוליטי של קמרון הוכיח את עצמו בקלפי. גם אם הוא יפסיד, זה לא ישנה את העובדה שרוב גדול מהציבור הבריטי שותף לביקורת על הפרשנות המרחיבה של זכויות אדם שנתנה את הטון בשני העשורים האחרונים. בדומה לסיפורה של מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי (שלו הוקדש הפוסט הקודם – כן, ההוא מלפני עשרה חודשים), גם הסיפור של בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוא על מוסד שנקלע למשבר לגיטימציה כתוצאה מציפיות היתר שהעמיסו עליו. אבל שני הסיפורים האלה אומרים גם משהו כללי יותר על הקשר בין זכויות אדם ודעת קהל.

צדק מי שכתב לאחרונה שקידום זכויות אדם הוא לא תחרות פופולריות, ושלעיתים קרובות התייצבות להגנת קבוצות מסויימות מחייבת נכונות לספוג כעס וביקורת מכל השאר. לכן קל להבין מדוע המוסדות המשפטיים הבינלאומיים נראו להרבה אנשים שעוסקים בתחום הזה כמו מסלול עוקף יעיל לזירה הציבורית והפוליטית המקומית. אבל מסתבר שאם תעקוף את דעת הקהל יותר מדי, מתישהו, היא תחכה לך בסיבוב. שלא יהיה ספק, פניה לאפיקים משפטיים היא מנגנון חיוני ולגיטימי בהגנה על זכויות, אבל הוא לא יעיל, ולפעמים אפילו מזיק, כשהמוסדות שאליהם פונים לא נהנים ממידה מספקת של הערכה ולגיטימיות בדעת הקהל. במקרה כזה, במקום דיון רציני על מידת המוסריות והתועלת בפעולות שונות של המדינה, הוויכוח על זכויות אדם הופך למאבק על ריבונות וכבוד לאומי.

 

אין תגובות

מהגרים או פליטים, זאת (שוב לא) השאלה

May 28 2012 פורסם מאת בקטגוריות הגירה

אני רוצה להציע השוואה היסטורית אחרת לכל מה שקרה בשבועות האחרונים בדרום תל אביב. נסו אותה. לא תאהבו, תמיד תוכלו לחזור לגרמניה הנאצית. גם בהשוואה הזאת יש יהודים, ולא לדאוג, גם בה אנחנו היינו המסכנים.

אני מדבר על לונדון, יותר נכון מזרח לונדון, של סוף המאה ה-19. בשנות השבעים של אותה מאה התחיל להגיע לבריטניה זרם הולך וגובר של יהודים ממזרח אירופה – רוסיה הצארית, אוסטרו-הונגריה ורומניה. הם היו חלק מגל הגירה אדיר ששטף את מערב אירופה. רובו המכריע עשה את דרכו לצפון אמריקה, והשאר התפלג בין דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, וכמובן, כמה טיפות גם לארץ ישראל. מעריכים את מספר היהודים שהיגרו כך עד מלחמת העולם הראשונה בקרוב לשלושה מיליון.

את עוצמת הדרמה האנושית שיצרו מליוני המסעות הללו קשה לתפוס. המשפחות הקרועות, התקוות שנכזבו, המחלות והרעב בדרכים, הספינות הדחוסות, סכנת השוד והניצול על ידי מבריחי הגבולות, מקרי האונס והסחר בנשים, תחושת הזרות והניכור – את כל זה אפשר לבלוע רק בשוטים קטנים וחזקים שזיקקו סופרים והיסטוריונים מתוך אותה מציאות. בקטגוריה השנייה בולט היום במיוחד גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה שבכתיבה שלו על ההגירה הגדולה משלב סיפורים אישיים וקטעים ממכתבים ומיומנים. מתוך קטגורית הסופרים, הנה קטע קצר מ”רשמי שעה” של י”ח ברנר שמתאר את תחושת התלישות והיאוש שקיבלו את פניו של המהגר היהודי מרוסיה באנגליה:

” ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו”רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…”

רוב רובם של המהגרים היהודים שחנו בבריטניה או השתקעו בה התרכזו בשכונות המזרחיות העניות של לונדון. ההתססה כנגדם התחילה כבר בשנות האלף-שמונה-מאות-שמונים בעיתונים מסויימים ומהר מאוד הגיעה לפרלמנט. טענו שהם דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, שהם יוצרים מפגע תברואתי, שהם מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה ומאיימים כך למוטט אותה, שהם נושאים מחלות, שהם מעלים את רמת הפשיעה, שהם מחללים את קדושת יום ראשון, ושהם הפכו את מזרח העיר למדינה זרה משלהם.

מנגד קמו רבים להגנת המהגרים, בעיקר מהאגפים הליברלים (אז עוד היה דבר כזה באמת). הם תיארו את הרדיפות הפוליטיות שמהן סובלים יהודי מזרח אירופה, בעיקר תחת שלטון הצאר. את הפוגרומים, הגירושים ההמוניים, גיוסי החובה לצבא, ההגבלות על אזור המגורים, על עבודה במקצועות רבים. המסורת הבריטית הארוכה והמפוארת של מתן מקלט לכל מי שנרדף פוליטית, הם אמרו, מחייבת אותנו לקבל גם את היהודים האלה. כלכלת בריטניה רק תרוויח מהחריצות שלהם, ומהר מאוד הם ישלתבו בהצלחה כמו היהודים-הבריטים הותיקים (שדווקא מאוד לא שמחו על גל ההגירה הזה וניסו לבלום אותו). סגירת שערי המדינה בפני היהודים תהיה בגידה מוסרית, איוולת כלכלית, וזריקת עידוד לאנטישמיות.

זה כבר ממש הרגיז את אלה בצד השני: מה פתאום אנטישמיות! זה בכלל לא העניין. אין לנו כלום נגד יהודים, וגם לא נגד מהגרים. אבל את המהגרים האלה, במספרים עצומים כאלה, בזמן הזה של היחלשות האימפריה, ובתוך השכונות האלו של העיר הזאת – את זה פשוט אי אפשר לקבל, גם לא בשם קדושת העיקרון של מתן מיקלט. מצב היהודים במזרח אירופה באמת מחריד, אבל הפיתרון לא יכול להימצא אצלנו, ועל חשבון עניי עירנו. יש חמישה מיליון יהודים במזרח אירופה, פור הוונס סייק. אתם באמת רוצים שכולם יגיעו לאיסט אנד?!

מספר ארגונים אזרחיים קמו אז כדי להוביל את המאבק הציבורי למען הגבלות הגירה. הם ארגנו הפגנות וכנסים, ובקואליציה עם עיתונים מקומיים, איגודי העובדים וחברי פרלמנט שמרניים הצליחו בסופו של דבר להביא לחקיקת “חוק הזרים” ב-1905 שנועד באופן ספציפי לבלום את שטף ההגירה היהודית ממזרח אירופה.

כל זה קרה הרבה לפני המיסוד של המושג “פליט” אחרי מלחמת העולם השניה, והתפתחות הנורמות הבינלאומיות הקשורות אליו. אבל כבר אז הוויכוח לא היה על הרעיון הבסיסי שעל המדינה להעניק מקלט לפליטים אלא על ההבחנה בין פליט לבין “סתם” מהגר. וכאן, לדעתי, סיפור ההגירה היהודית הגדולה ההיא הופך רלוונטי לנו היום.

האם כל אותם מיליוני יהודים ממזרח אירופה היו פליטים או מהגרים? האם המסעות המפרכים שלהם היו תוצאה של בריחה או בחירה? האם בעזיבת בתיהם הם הצילו את נפשותיהם או העמידו את עצמם ואת משפחתם בפני סכנות גדולות יותר? מה הניע אותם, היעדר החופש בארצות מוצאם או ההבטחה של חיי חופש בארצות רחוקות? אין תשובות פשוטות.

אלרואי, שניתח את המניעים של המהגרים על סמך אלפי מסמכים, מסכם שגל ההגירה הגדול היה תוצאה של מקבץ נסיבות היסטוריות, בעיקר התפוצצות האוכלוסין בקרב היהודים, התחזקות מגמות של חילון, מעבר לערים, והתפוררות הקהילה המסורתית, מצוקת תעסוקה, השמועות על השגשוג הכלכלי בארצות שמעבר לים, והמהפכה באמצעי התחבורה אל והתקשורת עם אותן ארצות. ב”מהפכה השקטה” הוא קבע שהפוגרומים, נוראיים ככל שהיו, לא היו הסיבה העיקרית להחלטה לנדוד מערבה. ההגירה היתה “מונעת בראש ובראשונה ממצוקה כלכלית ומרצון לשפר את המצב הכלכלי הירוד שהאוכלוסיה היהודית היתה נתונה בו, ולא ממעשי השוד והרצח” (עמ’ 53).

אז במבחן ההיסטוריה, נראה שצדקו מי שטענו אז שמדובר בהגירה שמונעת בעיקר על ידי מניעים כלכליים. אבל האם זה אומר שכל מה שהם אמרו על המהגרים היה נכון, או שהחוק לחסימה הרמטית של הממלכה המאוחדת בפני המהגרים היהודים היה חכם או מוצדק? ממש לא. האם זה אומר שאותה המסקנה בהכרח נכונה גם במקרה של האפריקאים שנכנסים לישראל ממצרים היום? לא. כל מה שזה אומר הוא שלא תמיד ההבחנה בין “מהגר פוליטי” ל”מהגר כלכלי” היא ברורה, או אפילו אפשרית. לפעמים, גם ממדינות שיש בהן דיכוי ואלימות, הגירה היא פשוט (או בעיקר) הגירה.

יש מקרים רבים בהם הבחנה כזאת כן ברורה ומתחייבת. ספינה של ניצולי שואה שמחפשת נמל לעגון בו הוא אולי המובהק שבהם. אבל נסיון לשייך לאותה קטגוריה מקרים מובהקים הרבה פחות עלול להזיק למטרה יותר מאשר להועיל. כמו אז בלונדון, אלה שניסו לבסס טיעון מוסרי לטובת המהגרים תוך התפשרות על מתן ניתוח מציאותי ומשכנע של מניעי ההגירה שלהם, הפסידו בסופו של דבר בוויכוח הציבורי. את זה כדאי שיקחו בחשבון אלה שמתעקשים על כך שכל האפריקאים שנכנסו לישראל הם פליטים.

ויש עמדה שקולה יותר שנשמעת לא מעט בשבועות האחרונים. היא אומרת: נכון, לא כולם פליטים. לכן צריך “לבדוק בצורה פרטנית מי מהם באמת פליט ואת מי אפשר להחזיר“. יש אתה שתי בעיות: פרקטית ומוסרית. אם נישאר עם הדוגמא של ההגירה היהודית הגדולה, האם ניתן היה באמצעות תישאול להבחין בין יהודים שברחו מפני רדיפה לאלה שרדפו אחרי התקווה לחיים טובים יותר? אולי, אם הם לא היו יודעים שמסקנות התישאול יגזרו את גורלם להכנס או להישלח בחזרה. אז נכון, יש כל מיני דרכים לחקור, ולבדוק, ולהצליב, ולאמת, אבל יש להכיר בכך שעדיין מדובר בתהליך בעייתי ושנוי במחלוקת.

ופה נשאלת השאלה המוסרית: נניח שקיים הבדל ברור בין מהגר פוליטי למהגר כלכלי ושפותחה שיטה מדעית מושלמת להבחנה ביניהם, האם לראשון מגיעה תמיד קדימות בחלוקת הסיכויים לעתיד טוב יותר? כמו שכבר כתבתי כאן פעם, אני מעדיף לא להסתבך עם פילוסופים של המוסר, אבל אני חושב שהפעם יהיה להם קשה לשכנע אותי שהיעדר חופש ביטוי כואב יותר ממחסור בפרנסה, או שאבדן ילדים במלחמה ממית את הלב יותר מאבדן שלהם לרעב ומחלות הניתנות לריפוי. פחד הוא פחד, מוות הוא מוות, יאוש הוא יאוש ותקווה היא תקווה.

הטענה שלי היא שמקרי הפליטות המובהקים הם היוצאים מן הכלל. מרבית ההגירה מארצות עניות, דכאניות ומסוכסכות היתה ונשארה מונעת מתערובת של גורמים, שהפוליטי והכלכלי מעורבבים בה כמעט לבלי הפרד. לכן, אם כבר רוצים לחפש לקחים בהיסטוריה, ההשוואה להגירה היהודית הגדולה מערבה תורמת יותר לדיון מאשר ההשוואה האוטומטית לפליטי השואה. הוויכוח “מהגרים או פליטים” מייצר רק שתי עמדות קיצוניות, וכמו ב-1905, לזו שדוגלת בחסימת גבולות יש סיכויים טובים יותר לקבוע בסופו של דבר את המדיניות.

אין בהשוואה הזאת כדי לגרוע מההכרה בתלאות ובייסורים שחוו רבים מהמהגרים בארצות מוצאם או במסעם. אם כבר, טמונה בה הצעה לחסוך מהם את הטקס המשפיל של הוכחת הפליטות, שבו רק סבל כתוצאה מרדיפה פוליטית או ממלחמות בארצות מוצאם זוכה להכרה, וכל השאר נדחה כחסר ערך. את המאבק הציבורי למען מיכסות סבירות לקליטת מהגרי עבודה, מנגנוני אשרות ותושבות, חיסול ה”דלת המסתובבת” המשומנת בשחיתות ובניצול, אפשר להוביל גם אם נוותר על שלב המיון הזה, לכאורה בין ה”רע” ל”נורא”. לדעתי, זה אפילו ישפר את סיכויי ההצלחה.

בשבועות האחרונים שמעתי אנשים שבדרך כלל לא יתחילו משפט במילים “בתור יהודים”, פותחים ככה הרבה משפטים, שבהמשך כללו איפושהו גם את התזכורת “כולנו פליטים”. אז בתור יהודים, כדאי לזכור שהסיפור היהודי הוא לא רק של פליטות אלא גם, ואולי קודם כל, של הגירה. “סתם” הגירה.

היכרות עמוקה יותר עם תולדות המונח “פליט” רק תסייע למאבק הציבורי נגד גילויי השינאה ולמען מדיניות הגירה הגיונית והוגנת. “הפליט” עבר הרבה מאז מלחמת העולם השנייה, ובעשורים האחרונים הוא הפך לאחד היסודות של המערכת הבינלאומית, מושאן של דיסציפלינות אקדמיות חדשות, ומוקד לעיסוק תקשורתי ותרבותי. המגמה הברורה היא ניתוק הולך ומעמיק בין מהגרים, שהם בעיה פוליטית מורכבת, לפליטים, שהם עניין הומניטרי “טהור”. במקום פוליטיקה – פליטיקה.

נקודת כניסה טובה לוויכוח על השימוש במושג הפליט היא המאמר Refugees and Exiles של האנתרופולוגית Liisa Malkki מ-1995, ואני אסיים את הפוסט הזה בתרגום חופשי של הסוף שלו:

“אנשים שהם פליטים יכולים למצוא את עצמם די מהר מורמים לעולם שצף מעבר או מעל לפוליטיקה, ומעבר או מעל להיסטוריה – עולם שבו הם פשוט “קורבנות”…העולם הזה, שאין בו את כוחות המשיכה של ההיסטוריה והפוליטיקה, עלול בסופו דבר להיות סביבה שגורמת לדה-הומניזציה של הפליטים, בעוד שהיא מספקת להם מקלט”.

17 תגובות