2013: שנת ההנגאובר של האג

Dec 27 2013 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,משפט בינלאומי,סכסוכים

קשה לחשוב על דמויות רבות המזוהות יותר עם מערכות המשפט הבינלאומי מלואיז ארבור. היא היתה התובעת הכללית של בתי הדין המיוחדים שהוקמו בשנות ה-90 ליוגוסלביה ורואנדה ולאחר מכן שירתה כנציבת זכויות האדם של האו”ם בין 2004 ל-2008. לכן, כשבאוקטובר האחרון היא יצאה בביקורת חריפה על אותן מערכות, דבריה היוו עדות נוקבת למצב העגום אליו הן הגיעו השנה. בנאום שנשאה ארבור היא קראה לבחינה ביקורתית של העקרונות שהנחו את מאמצי הקהילה הבינלאומית מאז סוף המלחמה הקרה בתחום של יישוב סכסוכים, הגנה על זכויות אדם ומניעת פשעי מלחמה. עלינו להכיר בכך, היא אמרה, שהרעיונות והמוסדות שהיללנו השיגו הצלחות צנועות בלבד. רק כך נוכל לשפר אותם.

חלק מרכזי בנאום הוקדש לביקורת על מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, ובעיקר על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) שכשל, לדבריה, ביישום עיקרון היסוד של שלטון החוק – שוויון בפני החוק. המשבר בו שרויה המערכת “מאתגר את ההנחה העומדת בבסיס פרויקט הצדק הבינלאומי: שהטלת אחריות לפשעי מלחמה על מנהיגים צבאיים ופוליטיים תתרום לשלום, באמצעות הרתעת מעשים כאלה בעתיד ועידוד תהליכי פיוס לאומי”. בפוסט הזה אנסה לתאר איך הגיעו הרעיון של המשפט הפלילי הבינלאומי והמוסדות שהוקמו בשמו למשבר אמון כזה אפילו עם תומכיהם הגדולים.

החזון והתקווה

העיקרון של העמדה לדין של פושעי מלחמה היה מזוהה כמעט באופן מוחלט עם הנאצים ובני בריתם, עד שנפילת ברית המועצות פתחה פתח ליישום רחב יותר שלו. התקווה החדשה בישרה על קץ “עידן החסינות”, שבו מעשי זוועה והפרות סיטונאיות של זכויות אדם יכלו להתבצע שוב ושוב מבלי שאיש ייתן עליהם את הדין. מעתה, לכל טרגדיה יהיו נבלים, לכל פשע יהיו פושעים, עם פנים ושמות וצווי מעצר שירדפו אחריהם לכל פינה על הגלובוס. הצדק לא ייכנע שוב לפוליטיקה של אינטרסים, דעת קהל ויחסי כוחות. השלום והיציבות בעולם יושתתו על שלטון החוק.

למימוש החזון הזה נדרשו כלים חדשים. ב-1993 הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה (ICTY) ושנה מאוחר יותר הוקם בית דין דומה לרואנדה (ICTR). ב-1998 נוסחה אמנת רומא שייסדה את בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל מאז 2002 בהאג. בהמשך הוקמו בתי דין מיוחדים נוספים לסיירה לאון (2002), קמבודיה (2005) ולבנון (2009). בנוסף, במהלך שנות ה-90, שורה של מדינות מערביות פתחו את מערכות המשפט שלהן לתביעות נגד חשודים בפשעי מלחמה מכל העולם מתוקף העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית.

בתי הדין המיוחדים

אם היתה מידה של אופטימיות סביב הקמת המוסדות האלה, לא קל למצוא לה זכר היום. ל-ICTY היתה אמנם הצלחה לא מבוטלת בהעמדה לדין והרשעה של פושעי מלחמה, ביניהם גם בכירים, אולם הרושם פחות חיובי בכל הנוגע לתקוות שהמשפטים בהאג יתרמו לשלום ולפיוס בבלקן. דעת הקהל כלפי בית הדין בסרביה, בקרואטיה ובבוסניה נעה בעיקר בין כעס לאכזבה. במהלך 2013 בית הדין הוזכר בעיקר בהקשר של סקנדלים והתנהלות לא תקינה של שופטים, ביקורת פנימית חריפה, סדרה של זיכויים שנויים במחלוקת, וחילופי שופטים מפתיעים באמצע משפט. המוניטין של בית הדין המקביל ברואנדה אינו טוב יותר. קרלה דל פונטה, מי שהיתה התובעת הכללית של בית הדין, תיארה בזיכרונותיה כיצד הועברה מתפקידה ב-2003 בשל נחישותה לחקור ולהעמיד לדין גם את פשעי כוחות הטוטסי בראשותו של נשיא המדינה פול קגמה. בעיני לא מעט משקיפים, בית הדין לא הצליח לשבור את המחסומים בפני בחינה הוגנת של פשעי העבר או אפילו דיון עליהם שעדיין  מוגבל מאוד בתוך רואנדה ומחוצה לה.

מנהיג אפריקני שלא נהנה מחסינות כזאת הוא צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה לשעבר, שהתחיל באוקטובר האחרון לרצות את חמישים שנות המאסר שגזר עליו בית הדין המיוחד לסיירה לאון. טיילור הוא ראש המדינה לשעבר הראשון שמורשע בפשעי מלחמה מאז משפטי נירנברג. ההצלחה הזאת זיכתה את בית הדין בתשבחות ברחבי העולם, למרות תקרית מוזרה בזמן הקראת פסק הדין וביקורות על חומרת גזר הדין. אבל יש גם מי שמצביעים על כך שבסיירה לאון עצמה היחס כלפי ההליכים הפליליים הללו, שנערכו הרחק בהאג, נשאר בעיקר של חוסר עניין וניתוק. בינתיים בקמבודיה, בית הדין המיוחד ספג מכות קשות לאמינות שלו בכמה מהתיקים, והוא מתקשה בחודשים האחרונים לגייס את הכסף הנחוץ לו כדי להמשיך לפעול. בינואר הקרוב אמור להיפתח המשפט בבית דין המיוחד שהוקם בהאג כדי להעמיד לדין את החשודים ברצח ראש הממשלה חרירי בלבנון בפברואר 2005. אולי מוקדם עדיין לשפוט אם בית הדין יגשים את מטרתו “לתרום לשיקום שלטון החוק” במדינה, אבל אין כל ספק שמאז הקמתו הוא היווה מוקד למתח פוליטי גדול שהקשה מאוד על פעולתו התקינה. העובדה שכל חמשת הנאשמים לא הוסגרו לבית הדין ולכן ישפטו בהיעדרם היא רק אחת הראיות לכך.

בית הדין הפלילי הבינלאומי

המצב ב”ספינת האם” של המשפט הפלילי הבינלאומי אינו טוב בהרבה, ויש יותר מסיבה אחת לכך. הבסיסית ביותר היא ההכרה המוגבלת ממנה הוא נהנה בעולם. מספר המדינות שחתמו ואשררו את אמנת רומא עומד אמנם על 122, אבל לא כלולות בו ענקיות כמו סין, רוסיה, ארצות הברית, הודו, פקיסטן ואינדונזיה שלבדן חולשות על כמחצית מאוכלוסיית העולם. באסיה, במזרח התיכון, במזרח אפריקה ובצפונה – או בקיצור, באזורים בהם מתנהלים כיום כמעט כל המלחמות והסכסוכים  –  רק מדינות בודדות אשררו את האמנה. בית הדין יכול לחקור אירועים שהתרחשו במדינות האלה על ידי הפניה של מועצת הביטחון ששלוש מחברותיה, כאמור, לא חברות באמנה בעצמן.

לבית הדין לקחו עשר שנים, ותקציב של כמעט מיליארד דולר שמימן צוות של למעלה מ-700 עובדים כדי להגיע להרשעה הראשונה, של תומאס לובנגה מקונגו במרץ 2012. בדצמבר של אותה שנה הוקרא פסק הדין השני והאחרון עד כה שבו זיכה בית הדין את מת’יו אנגוג’ולו, גם הוא מקונגו, כך שהמאזן של משרד התובע עומד כעת על 50/50. לפי רוב הדיווחים שאני קראתי, פסקי הדין הללו לא הותירו רושם עז בקונגו ומידת החשדנות בקרב הציבור כלפי המניעים של בית הדין ככל הנראה נותרה גבוהה, כפי שהיא במדינות רבות באפריקה. העובדה שכל עשרים המקרים שעמדו בפני בית הדין מאז שהוקם היו של נאשמים אפריקנים הפכה אותו בעיני רבים ביבשת לסמל ליחס המפלה והצבוע של המערב כלפי אפריקה.

במקום להביא לנידוי ובידוד, כתבי אישום של ה-ICC הפכו מקור להון פוליטי. צו המעצר שהוציא בית הדין ב-2009 נגד נשיא סודאן עומר אל בשיר רק חיזק את מעמדו בארצו ובאיזור. באופן דומה, כתבי האישום נגד אוהורו קנייתה וויליאם רוטו לא מנעו מהם להיבחר לנשיא ולסגן נשיא קניה בבחירות שנערכו בתחילת 2013. מאז מובילים השניים קמפיין מדיני פאן-אפריקאי נגד בית הדין שהגיע לשיאו בכינוס מיוחד של האיחוד האפריקאי באוקטובר. משפטו של קנייתה ממשיך בינתיים להידחות, אבל נראה שלפחות במערכה על דעת הקהל כבר נפתח פער שלבית הדין יהיה קשה לסגור. ללא רפורמה עמוקה, כתב מבקר אחד, באפריקה ימשיכו לקרוא את ראשי התיבות המוכרים כ-International Colonial Court. הציפיות שמינוי תובעת כללית אפריקנית לבית הדין ב-2012 תשפר את המצב לא התממשו בינתיים.

בשורה התחתונה, למבחן התוצאה יש את המשקל הגדול ביותר. כישלונותיו של ה-ICC להרתיע נגד ביצוע פשעי מלחמה חמורים בסוריה ולאחרונה, כנראה, גם ברפובליקה המרכז אפריקאית (בעודה נמצאת תחת חקירה של בית הדין), תרמו לדימוי שלו כגוף חלש ולא רלוונטי.

סמכות השיפוט האוניברסלי

גם בתחום הפעלת סמכות שיפוט אוניברסלית כלפי פשעי מלחמה חלה בעשור האחרון נסיגה. בלגיה, שהיתה מהמובילות בתחום, צמצמה משמעותית את סמכות השיפוט האוניברסלי של בתי המשפט שלה כבר ב-2003, והגבלות דומות יושמו גם על ידי ספרד ב-2009 ובריטניה ב-2011. בגרמניה חסם התובע הפדרלי כמעט את כל העתירות שהוגשו על פשעי מלחמה מאז 2002, עד כדי כך שב-2008 האשים ארגון אמנסטי את המדינה שהיא הפכה למקלט עבור פושעי מלחמה זרים. בפועל, אם כן, המדינות שחוקקו לפני עשור או שניים חוקים שמאפשרים להן לשפוט חשודים בפשעי מלחמה ובהפרת זכויות אדם מכל מקום בעולם, מצאו מאז דרכים להכפיף את הסמכות הזאת לשיקולים פוליטיים ובכך למנוע את מימוש העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית באופן כמעט מוחלט. למגמה הזאת הצטרף השנה “פסק דין קיובל” של בית המשפט העליון האמריקאי.

סוף עידן החסינות

כנראה שאין מכשול גדול יותר בפני סיום עידן החסינות מאשר העובדה שבקרב רבות מאותן דמוקרטיות ליברליות שברוחן, בהשראתן, בהובלתן ובמימונם נבנתה מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, חסינות ממשיכה להיות הנורמה השלטת. הדוגמאות לכך הן רבות. ה-ICTY לא חקר טענות להפרות של דיני הלחימה בהפצצות נאט”ו על סרביה ב-1999, והברית הצבאית שוב סירבה לחקור טענות דומות כלפי המבצע שלה בלוב ב-2011. גם הכוחות המערביים בעירק ובאפגניסטן נהנו מהגנה מפני תביעות זרות בעזרת הסכמים עם הממשלות המקומיות והחלטות של מועצת הביטחון של האו”ם.

אין זה מפתיע, אם כן, שבמקומות לא מעטים בעולם הלא-מערבי נוצר הרושם שהקהילה הבינלאומית נחלקת בין אלה שתפקידם לדרוש סטנדרטים גבוהים לאכיפת דיני לחימה –  שקיפות, חקירה עצמאית ומהירה, העמדה לדין וענישה מרתיעה – ואלה שאמורים לקיים את אותם סטנדרטים. הנה כמה סיפורים מהשנה האחרונה שיכולים לתרום לרושם הזה. צרפת מנעה לחלוטין מעיתונאים לסקר את ההתערבות הצבאית שלה במאלי. בגרמניה, קודם בדרגה הקצין שב-2009 הורה, על בסיס שיפוט מוטעה, על הפצצת מכליות באפגניסטן שבה נהרגו עשרות אזרחים (עובדה לה צבא גרמניה התכחש במשך חודשים). בריטניה עמדה השנה, ולא בפעם הראשונה, תחת ביקורת על כך שהיא נמנעת מלחקור כראוי טענות בדבר עינויים ומעשים פסולים אחרים שביצעו חייליה בעירק ובאפגניסטן (מה שלא מנע ממנה באותו הזמן להעמיד לדין קצין נפאלי על אותן עבירות מתוקף סמכות שיפוט אוניברסלית). במקביל, ממשיכה הממשלה של דיויד קמרון, מסיבות לא לגמרי ברורות, לעכב את פרסומם של שני דו”חות הצפויים לחשוף מידע רגיש על השתתפות הבריטים באותן מלחמות. החריג ב-2013 היתה הרשעתו של חייל בריטי שצולם מוציא להורג בצורה תיאטרלית לוחם טליבן פצוע. בכך עלה מספר החיילים הבריטים שהורשעו בפשעי מלחמה לשניים.

גם האו”ם ספג השנה ביקורת על “תרבות חסינות” כשעמד על סירובו לשאת באחריות על מגפת כולרה שהרגה למעלה מ-8,000 בני אדם בהאיטי ב-2010 ונגרמה, לפי הערכות שהאו”ם למיטב ידיעתי לא שלל, כתוצאה מרשלנות מצד גורמים בארגון. בהקשר של האו”ם, יש לציין את פסק הדין של בית המשפט העליון בהולנד שהורה בספטמבר האחרון למדינה לשלם פיצויים לקורבנות ההרג ההמוני בסרברניצה ב-1995. כמה אלפי אזרחים בוסנים-מוסלמים שמצאו מקלט במתחם מוגן של האו”ם נמסרו אז לידי מרצחיהם הבוסנים-סרבים על ידי החיילים ההולנדים שהיו מוצבים במקום. פסק הדין אמנם הוצג כהתפתחות חיובית בכך שהוא שבר את מסורת החסינות של כוחות שמירת שלום, אבל אפשר לראות בעובדה שהאחריות הוטלה על המדינה ולא על אדם כלשהו כדחיית העיקרון של אחריות פלילית אישית.

שלום ופיוס

במקביל לכל הקשיים האלה ביישום הפרויקט של המשפט הפלילי הבינלאומי, ואולי גם כתוצאה מהם, הלך וגבר הספק ביחס לכמה מההנחות התאורטיות שעמדו בבסיסו; בעיקר כלפי הציפייה שבכוחם של עקרונות המשפט הפלילי להוות את הפלטפורמה העיקרית, אם לא הבלעדית, לפתרון סכסוכים, להשכנת שלום ולקידום תהליכי פיוס. די להביט בתהליכי השלום והפיוס היותר מוצלחים של שני העשורים האחרונים בשביל להיווכח שברובם המכריע הצדק הפלילי נשאר בשוליים, אם לא לחלוטין מחוץ לתמונה.

בדרום אפריקה, כידוע, אומץ המודל של וועדות אמת ופיוס, וכך גם במקרה של מזרח טימור, שהנהגתה ויתרה על תביעות נגד פשעי מלחמה של כוחות אינדונזיים למען הסכם השלום. בצפון אירלנד, למרות שעברו 15 שנה מאז שנחתם הסכם השלום, נמשך עדיין הוויכוח  אם לפתוח בהליכים משפטיים שיחקרו את תקופת הסכסוך האלים. איאן פייזלי (הבן), שהיה מעורב בתהליך השלום בצפון אירלנד, כתב שאילו ה-ICC במתכונתו הנוכחית היה קיים אז, השגת השלום היתה קשה הרבה יותר. גם בתהליכי השלום שהתקדמו השנה בנפאלובקולומביה מסתמן שבסופו של דבר השימוש בהעמדות לדין של חשודים בביצוע פשעי מלחמה יהיה מצומצם או זניח ביחס להיקפי החנינות. בין ספרד למחתרת הבאסקית ETA עדיין לא נחתם הסכם שלום, אבל ההערכות הן שהוא יכלול חנינה גורפת לאסירים ולמבוקשים. הערכות דומות ניתנו לאחרונה ביחס ליוזמת השלום שמוביל ארדואן כלפי המחתרת הכורדית. בסופו של דבר, אם כן, המציאות לא נענתה לקביעתו של התובע הכללי של ה-ICC ב-2007, לואיס מורנו אוקמפו, ש”אסור שתהיינה פשרות פוליטיות על חוקיוּת ועל הטלת אחריות”.

ʘ•ʘ•ʘ•ʘ

כפי שלואיז ארבור הדגישה בנאומה, מטרתו של המבט הביקורתי על פרויקט המשפט הפלילי הבינלאומי איננה לטעון שלא היו לו הצלחות כלל או שצריך לקבור אותו אלא שהוא דרוש תיקון. אסור לזנוח את המאבק העולמי בחסינות, היא הבהירה, אבל “עלינו להיות אסטרטגיים יותר בכל הנוגע לשילוב בין עשיית צדק לפתרון סכסוכים אלימים”.

גם ברמה המקומית דרושה חשיבה אסטרטגית מחודשת. המאמץ לקידום זכויות אדם ומוסר לחימה בישראל הסתמך בשני העשורים האחרונים לא מעט על כוחו ומעמדו של המשפט הפלילי הבינלאומי. השאלה היום היא איך מתאימים את המסרים הציבוריים לעולם שבו אחריות פלילית אישית על הפרות של דיני לחימה רחוקה מלהיות בפועל הנורמה הבינלאומית (או המערבית), וכאשר מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי נאבקת על הלגיטימציה שלה.

הפוסט הזה פורסם גם באתר של עלמ”ה – העמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

3 תגובות

היי רגע, למה לא סנקציות?

Dec 04 2013 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,ישראל,סכסוכים

ביולי האחרון, בעקבות פרסום ההנחיה החדשה של האיחוד האירופי להגבלת כל ההתקשרויות הרשמיות עם ישראל לתחומי הקו הירוק, תומר פרסיקו העלה לפייסבוק ציטוט מתוך מאמר די ישן בהארץ שבו הזכרתי את ההשפעה הפוליטית שהיתה לסנקציות כלכליות על סרביה בשנות ה-90. כמו שתומר סיכם, “הלחץ החיצוני רק הגביר את הלאומנות, את תחושת צדקת הדרך והפטריוטיות הפרימיטיבית, צמצם עוד יותר את הדמוקרטיה, ולמעשה שימש כעוד מדרגה מטה בדרך למלחמה וטיהור אתני בהם נהרגו מאות אלפים”. הפוסט שלו שכנע אותי שהבלוג הזה לא יכול למות בלי פוסט על הבלקן, ואם כבר, אז שכדאי להקדיש אותו לאותן סנקציות, שעדיין משמשות לפעמים כסיפור הצלחה, שני אולי רק לאלה שהוטלו על דרום אפריקה. מאז הגיע מז’נבה סיפור הצלחה חדש מהניילון – אירן. מימין ומשמאל הזדרזו להציג את ההסכם על השעיה זמנית של תכנית הגרעין כהוכחה ליעילותן של הסנקציות על אירן. יש מי שהסיקו מכך על יעילותן של סנקציות בכלל ושל סנקציות על ישראל בפרט. גדעון לוי, למשל, מריץ חזק בחודשים האחרונים (כאן וכאן) את הסיסמה “זה עבד כלפי אירן, זה יעבוד גם כלפי ישראל”.

בפוסט הזה לא אתייחס לשאלה האם הסנקציות על אירן “עבדו”, בעיקר כי עדיין מוקדם להכריז על הצלחה או כישלון שלהן. יכול להיות (ואני בהחלט מקווה) שבסוף יסתבר שהשילוב של סנקציות ואיום צבאי הביא לוויתור אירני על השגת נשק גרעיני. אבל בינתיים, לפני שמפזרים עוד מרשמים ל”תרופה הנוראה” (כפי שקרא לסנקציות בינלאומיות אביהן המייסד וודרו ווילסון), מומלץ להיזכר שלמרות הפופולריות שלה, היא הוכיחה את עצמה בעיקר בתחום תופעות הלוואי השליליות. גם מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה דוהה הברק בהדרגה עם השנים. דברי כפירה בדוגמא של הפלת האפרטהייד כבר כתבתי בבלוג ובאותו מאמר שתומר ציטט. בואו נראה עכשיו איך עבדו הסנקציות בסרביה.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

ככה, פחות או יותר, הבנו את הסיפור של מלחמות הבלקן בשנות ה-90 מהדיווחים בתקשורת. עם הרמת מכסה הברזל הקומוניסטי בסוף שנות השמונים מעל יוגוסלביה היא התגלתה כסיר מבעבע של לאומנות ג’נוסיידית ושנאות עתיקות יומין בין קבוצות אתניות. כמעט בין לילה, נשאבה מי שנתפסה כאחת החברות הפתוחות והסובלניות ביותר בגוש הסובייטי למלחמת כל בכל אכזרית שבה טבח, אונס וטיהור אתני היו כלי נשק מקובלים. בטרגדיה הזאת היו הרבה נבלים, אבל היתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים. בגדול, הטובים היו בני הלאומים שרצו להתנתק מיוגוסלביה ולזכות בעצמאות והרעים היו הסרבים שניסו בהתחלה למנוע את התפרקות הפדרציה וכשהדבר לא עלה בידיהם, התחילו לטהר אתנית חלקים מהרפובליקות השכנות, בוסניה-הרצגובינה וקרואטיה, כדי ליצור “סרביה גדולה” וטהורת גזע.

מעל לתמונות הזוועה בטלוויזיה ריחפה שאלה אחת: איך קרה שדווקא הסרבים – קורבנות הנאציזם, בניהם ונכדיהם של הפרטיזנים הגיבורים – הפכו להיות הפשיסטים החדשים של אירופה? אם מישהו טרח לנסות ולספק תשובה, היא לרוב ניתנה במונחים פסיכולוגיים, דתיים או אידיאולוגים. החברה הסרבית הוצגה כחברה שנדבקה בקדחת הלאומנות ושנאת האחר, שיכורה מקוקטייל קטלני של תסביכי עליונות וקורבנות. מילושביץ’ היה הסימפטום של המחלה, לא הגורם שלה. לא היתה כמעט הבחנה בינו לבין כלל הציבור הסרבי, שהוצג בצורה מונוליטית, כנטול חילוקי-דעות פנימיים. מידע שלא התאים לסיפור הזה, כמו הפגנות ענק נגד מילושביץ’ או עריקות המוניות מהצבא הסרבי, לא הגיעו אלינו אז.

הדימוי של סרביה כגוף פוליטי שהמערכת החיסונית שלו קרסה שירת אז את סדר היום החדש והפופולרי של התערבות בינלאומית תקיפה כאמצעי ליישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם ומניעת זוועות הומניטריות. סנקציות חריפות נראו כאמצעי היחיד שעשוי להרתיע את הסרבים מלממש את הטיהור האתני ורצח העם שהם, לפי הדיווחים, תכננו. לא היה מחסור בטיעונים משכנעים: אסור לנו לשתוק; חייב להיות מחיר למעשים כאלה; סנקציות כלכליות עדיפות מהתערבות צבאית; אם הם רוצים לחזור להיות חלק ממשפחת העמים המתורבתים, שיפילו את מילושביץ’. הם יסבלו כולם, אבל זה מגיע להם. ב-1992 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם הטלת סנקציות כלכליות על סרביה-מונטנגרו.

משטר הסנקציות שהופעל בין 1992 ל-1996 נחשב עד היום לאחד האפקטיביים ביותר. הוא כלל מבצע צבאי בינלאומי חסר תקדים בזמנו לאכיפת מצור ימי ויבשתי. האבטלה בסרביה גאתה, קשרים תרבותיים ומסחריים נותקו, ותחושת הבידוד הבינלאומי היתה חזקה וכואבת. אבל האם המאמץ היקר הזה הועיל במשהו להפסקת המלחמה, להגנה על זכויות אדם ולהשגת הסדר שלום?

אין ויכוח על כך שהאלימות במלחמה החריפה במקביל להידוק הסנקציות על סרביה. המצור על סרייבו, לדוגמא, הוקשח ונמשך עד 1996. הסנקציות לא מנעו מקרי הרג וגירוש המוניים, שהידוע בהם התרחש בסרברניצה על ידי כוחות סרבים-בוסנים כשלוש שנים אחרי הטלת הסנקציות. הסנקציות גם לא היוו תחליף להתערבות צבאית של נאט”ו שהלכה והעמיקה ככל שהן הורחבו.

עוד נושא שאין עליו ויכוח הוא שלסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך שנות ה-90 היתה השפעה שלילית על המצב הפוליטי במדינה בכל הקשור לדמוקרטיה וזכויות אדם. להנהגה היה קל לגלגל את האחריות על המצוקה הכלכלית החריפה, שהחלה עוד לפני הסנקציות, על המערב העוין. נבלמה התפתחותו של מעמד ביניים חזק, והכוחות הדמוקרטיים והליברלים שהיו במגמת התחזקות בתחילת שנות ה-90 שותקו והושתקו. תמיכת הציבור נדדה לימין הקיצוני, גם על חשבון מילושביץ’, שנראה פתאום כאפשרות הפחות-גרועה בסביבה. הוא, תחת אווירת המשבר והבידוד, השתלט על אמצעי התקשורת שהפכו לשופר תעמולה יעיל עבורו. הסנקציות, כדרכן, היוו כר פורה לתעשיית הברחות אדירה ולכלכלה שחורה שנשלטה במשותף על ידי ארגוני פשיעה ומקורבי השילטון. הסנקציות פגעו בעיקר באוכלוסיות החלשות, כמו מאות אלפי הפליטים הסרבים שנהרו מקרואטיה ובוסניה, וגם, באופן אירוני, בתושבי הערים הגדולות שהיו מוקדי האופוזיציה הליברלית לקו הלאומני של מילושביץ’. שיעורי תמותת תינוקות וילדים עלו באותן שנים.

הסיפור שסופר על סרביה של שנות ה-90 השתנה בעשור האחרון. אחד הרוויזיוניסטים הבולטים הוא צ’יפ גניון, שבספרו עטור הפרסים The Myth of Ethnic War הסביר בפירוט כיצד ההבנה השגויה של גורמי האלימות מצד משקיפים מערביים, וההצמדות לתפישה א-פוליטית של “רעים נגד טובים”, גרמו לכך שההתערבות המערבית במלחמה היתה לעיתים קרובות מאוד מזיקה. לפי גניון, לא התפרצות של שנאה קדמונית גרמה למלחמה בין הסרבים הבוסנים והקרואטים. להיפך. רובם המוחץ נטה לפני המלחמה לסובלנות אתנית ודתית. הרפורמות הליברליות שהוביל אז ראש הממשלה הפדרלית, מרקוביץ’, זכו לתמיכה רחבה. הלאומנות הקיצונית והאלימות שבוצעה בשמה לא שיקפו את רצון הציבור, אלא נועדו לדכא אותו.

הנקודה שעליה אין הסכמה היא מידת התרומה של הסנקציות לחתימת הסכם דייטון שסיים את המלחמה בסוף 1995. מבלי להיכנס כאן ליותר מדי פרטים, אפשר לחלק את העמדות השונות בוויכוח לשני מחנות. תומכי הסנקציות (בהם אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, את הארכיטקט הראשי של אותן סנקציות מצד מחלקת המדינה האמריקאית, או את חברי הוועדה שבדקה את הסוגייה מטעם האו”ם ומדינות אירופאיות) טוענים שהן היו גורם חיוני ומכריע בדחיפת מילושביץ’ לחתום על ההסכם. מולם, ישנם רבים הטוענים שהמשקל של הסנקציות באותה החלטה נע בין קטן לאפסי. בקיץ 1995, עם המעורבות הצבאית הגוברת של נאט”ו, מילושביץ’ הבין שמצבם של הסרבים במערכה רק ילך ויתדרדר. בנוסף לכך, לפי דיווח של דיפלומטית בריטית, דווקא האמריקאים הגמישו עמדות באותו קיץ כאשר הסכימו לכך שהסכם השלום יכלול כינון אוטונומיה סרבית בתוך בוסניה. מילושביץ’ זיהה את ההזדמנות להפוך מרודן מצורע לפיסמייקר – למנהיג היחיד שיכול לתפור את הסכם השלום, ובדרך גם להסיר את עול הסנקציות מעל בני עמו. כפי שסיכם את זה מחקר מקיף אחד, הסנקציות על סרביה הביאו “תועלת מדינית צנועה במחיר של כאב כבד לאזרחים”.

כל אחד מוזמן להחליט מי מהצדדים בוויכוח הזה משכנע אותו יותר (למי שלא שם לב, אני כבר בחרתי). הנקודה הכללית החשובה, והמוסכמת על כל חוקרי הסנקציות, הוא שמדובר באמצעי שיש לו, כמעט תמיד, השלכות פוליטיות והומניטריות שעומדות בסתירה לערכים שבשמם נוהגים להשתמש בו. מוסכם גם שהוא מצליח להשיג שינוי חיובי בהתנהגות של מדינות לעיתים רחוקות ולכן יש לשקול בזהירות את התועלת שלו אל מול הנזק שהוא עלול לגרום לכלל האוכלוסיה. ב”זכויות אדמית” אנחנו קוראים לזה הבחנה ומידתיות.

ϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿϾϿ

אני משער שגדעון לוי ורוב הישראלים האחרים שקוראים לעולם להתחיל לפסוע בשביל הסנקציות כלפי ישראל מעריכים נכון שבשום מקרה לא ייווצר כאן משבר הומניטרי מהסוג שגרמו סנקציות בסרביה, עירק או האיטי בשנות ה-90. הם כמהים רק למשהו שיסדוק, אפילו במעט, את האדישות של הישראלים כלפי הסוגיה הפלסטינית; שיפוצץ את בועת ה”עניינים כרגיל” המרחפת קרוב כל כך למציאות מקוממת כל כך. הסכנה שממנה הם נוהגים להתעלם היא שתחת סנקציות, היכן שיש היום אדישות יצמחו עוד זעם, צדקנות, ועוינות כלפי כל ביטוי של ביקורת, מבית ומחוץ. אולי מדובר במיעוט שמאמין במנטרה המהפכנית שלפני שיהיה טוב יותר צריך להיות הרבה יותר רע. הבעיה היא שיש מי שמקשיב להם וחושב שמדובר בהמלצה מלומדת כיצד ניתן לחלץ את הישראלים והפלסטינים מהמבוי הסתום, ולא איך לדרדר אותם למקומות אפלים יותר.

9 תגובות

אבו מאזן סודק

Nov 06 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל גם אם כן, הוא לא התכוון לזה, ואם הוא באמת התכוון, הוא הרי לא יכול פוליטית, אז מה זה כבר משנה. אלה המדרגות שיורדות אל מפלס האדישות שבו התקבלו בישראל דבריו של אבו מאזן לערוץ 2 שכללו לכל הפחות רמז עבה על נכונותו לוותר על התביעה לשיבת הפליטים ועל חלום פלסטין השלמה למען סיום הסכסוך.

אבל בעוד שהציבור נשאר אדיש, בזירה הפוליטית ובתקשורת הוצת מחדש הוויכוח שמלווה את הציונות מיומה הראשון: האם יש או אין סיכוי להסדר עם הערבים. ושוב, כרגיל, נדמה כאילו הבחירה היא בין שני מחנות. זה שחושב שהערבים מוכנים להסדר אבל היהודים לא באמת רוצים, וזה שמשוכנע שהיהודים דווקא רוצים, אבל הערבים לא. בשתי התמונות האלה, המבוי הסתום שבו שרוי התהליך המדיני הוא אשמתו של צד אחד בלבד, ורק הוא יכול לקבוע אם יהיה או לא יהיה הסדר.

גם הוויכוח ההיסטורי על הסכסוך משועבד לתפישה הבינארית הזאת. מצד אחד עומדים אלה שמאשימים את ההנהגה הפלסטינית לדורותיה בסרבנות שלום כרונית, ומולם אלה שמטילים אשמה דומה על המנהיגים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. שני הצדדים מציירים תמונה חלקית ומטעה. ההתכתשות המעגלית ביניהם רק מחזקת את האמונה שהסכסוך, בגלל איזו מהות נצחית של אלה או של אלה או של שניהם, הוא ביסודו בלתי ניתן ליישוב. כך היה וכך יהיה.

ואלה תולדות היאוש.  מולו, קל לשכוח שגבולות האפשר בפוליטיקה מתפרשים הרחק מעבר לטווח הדמיון והניתוח הקר. מזל שיש צרות של אחרים שבעזרתן קל יותר לזכור את זה.

“חומת השלום” בבלפאסט, צפון אירלנד,2009

ה-IRA ומתקפת החיבוקים הגורלית

ה”צרות” בצפון אירלנד הן דוגמא טובה כי גם הסכסוך ההוא, מאז שהתפרץ מחדש בסוף שנות ה-60, זכה לא פעם לתואר “בלתי פתיר”. מן העבר האחד עמדו בני המיעוט הקתולי, הרפובליקאים, עם צבא ה-IRA שהגיע למצב שהיו ברשותו יותר נשק וחומר נפץ פלסטי (בחסות מועמר קדאפי) מאשר רעיונות מה לעשות אתם. מונעים מתחושות עמוקות של קיפוח, הלוחמים היו נחושים להיאבק עד טיפת הדם האחרונה כדי לגרש את השלטון הבריטי מצפון האי ולאחד אותו עם הרפובליקה של אירלנד.

ומולם עמדו היוניוניסטים (Unionists), בני הרוב הפרוטסטנטי, חמושים כהוגן בעצמם ומגובים היטב על ידי “המלחמה המלוכלכלת” שניהלו רשויות הביטחון הבריטיות והמשטרה המקומית נגד ההתקוממות. מעצרים מנהליים, ירי לעבר אזרחים, עינויים, אסירים ששבתו רעב עד מותם, הכל היה שם, באנגלית. הפעילים המקומיים נשבעו לעולם לא להיפרד מהממלכה המאוחדת ולא להפוך למיעוט דתי ולאומי באירלנד הקתולית. המיליציות משני צידי הגדר טיפחו תרבות של אלימות, הקרבה, והתנגדות חריפה לכל פשרה.

כמו תמיד, הסיפור האמיתי היה מורכב הרבה יותר מאגדה רומנטית על שני שבטים המקיזים דם בשם האדמה, הדגל והאלוהים שלהם. בליבוי האלימות שיחקו תפקיד אינטרסים כלכליים, ארגוני פשע, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ממשלות וארגונים זרים כאלה או אחרים. לא כל הסודות מאותן שנים נחשפו, אבל די ברור שבלונדון לא תמיד ידעו מה בדיוק מבשלות זרועות הביטחון בצפון אירלנד.

למודיעין הבריטי היו סוכנים שתולים לאורכו ולרוחבו של ה-IRA, חלקם בתפקידים בכירים ביותר (גגלו ערך stormontgate ו-stakeknife). ידוע גם שהחל משנות ה-80, במקביל למלחמה, התנהלו ערוצי תקשורת חשאיים בין ההנהגה הרפובליקאית, הצבאית והפוליטית, לבין הממשלה הבריטית. הערוצים האלה סייעו בהשגת הפסקת האש של 1994, שהובילה, לא בלי מהמורות כואבות, לפרוץ תהליך השלום ביום שישי הטוב של 1998.

רחוב שנקיל, מעוז היוניוניסטים בבלפאסט, 2009

סיפור השקתו של תהליך השלום וירידתו מהפסים זמן קצר לאחר מכן הוא סאגה פוליטית מרתקת, אבל לצורך העניין כאן מספיק לחזור אליו בתחילת 2005 כשהעסק נראה די גמור. גרתי אז בלונדון, ולא הבנתי איך הבריטים מסביבי יכולים להיות כל כך אדישים למה שהיה נראה כמו סכנה להתפרצות מחדש של האלימות שם בתוך היו-קיי שלהם. בבחירות שהיו באותה שנה השלום התקוע לא היה על סדר היום כלל.

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שהמנצחות הגדולות בצפון אירלנד עצמה היו המפלגות היותר לאומניות בתפריט – המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) של נאמני הכתר ושין פיין של הרפובליקאים. ה-DUP, בהנהגת הכומר איאן פייזלי, סמל ההתנגדות לתהליך השלום, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בצפון אירלנד. תוך פחות מעשור הם עלו ממושב אחד לשמונה מתוך 18 המושבים של המחוז בפרלמנט הבריטי. שוב הוכח שתהליך שלום עלול לשמש כמקפצה פוליטית יעילה בעיקר למתנגדיו. פייזלי ידע להבהיר היטב את עמדתו כלפי ישיבה משותפת בממשלה עם יריביו משין פיין: “על גופתי המתה”.

מול ה”לא” המהדהד הזה ניצבו שתי המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר בכל שנות המאבק. ג’רי אדמס, המנהיג הבלתי מעורער של שין פיין, ומרטין מקגינס, המפקד הנערץ של ה-IRA. שניהם כבר היו מושקעים עמוק בתהליך השלום. במשך עשור הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולסובב את ספינת המלחמה שהם בנו ב-180 מעלות מבלי שהיא תתפרק.

לאט, ביסודיות ובסבלנות הם שיכנעו את הקהילות ואת הלוחמים שלהם שהשלום הוא הבחירה האסטרטגית הנכונה. שהגיע הזמן להסדר פוליטי. אבל את שיאי האומץ והמנהיגות הפגינו השניים הללו דווקא אז ב-2005 כשהתמיכה בתהליך מהצד של היוניוניסטים קרסה וה-IRA היה חבוט ומוכה בעקבות רצף של פרשיות מביכות.

אנדרטת זיכרון לאסירים שמתו בשביתת הרעב של 1981, רחוב פולס, מעוז הרפובליקאים בבלפאסט, 2009

במקום לדבר אל היד של פייזלי, אדמס ומקגינס החליטו לכופף אותה עד שהוא יצרח “כן!”. את זה הם עשו לא באלימות ולא באמצעות פנייה לאו”ם. האסטרטגיה שלהם התבססה על הוצאה שיטתית של האוויר מכל התירוצים והחששות שעליהם הוא ביסס את הסרבנות שלו. אתה טוען ש”הם לא חצו את הרוביקון”? שה-IRA עדיין מחוייב למאבק אלים? הנה הכרזה רשמית על סיום המאבק האלים. אתה לא מאמין שנתפרק מכל הנשק שלנו? הנה, אין. אפילו לא רימון יד אחד. אתה לא מאמין שנגיע להסכמה על רפורמה של השיטור המקומי (הנושא שכנראה היה הכי רגיש ומורכב מכל “נושאי הליבה” של תהליך השלום)? בבקשה, אנחנו מקבלים את ההסדר.

ככה, בלי לחכות לתמורה או למחוות מנגד, מנהיגי המאבק הרפובליקאי לא השאירו לפייזלי את האפשרות להמשיך להגיד רק לא ולא. במאי 2007 הוקמה ממשלה משותפת לשין פיין ול-DUP. חודשיים לאחר מכן סיים הצבא הבריטי באופן רשמי את המבצע בצפון אירלנד, כמעט ארבעים שנה אחרי שהוא התחיל. מה שהיה כמעט בגדר בלתי נתפש רק שנתיים קודם לכן – קרה.

יש אנשים ציניים בבלפאסט שיאמרו לכם שתהליך השלום היה פארסה. שכל הפוליטיקאים שנטלו בו חלק הם שקרנים ומושחתים. שהם גררו, בעזרת הכנופיות שלהם ובסיוע תקשורת צמאה לדם, שתי קהילות שוחרות שלום לתוך חלום בלהות של כמעט ארבעה עשורים, רק בשם האגו ושכרון הכוח שלהם. אבל העמדה היותר מקובלת היא שהמנהיגות של אדמס ומקגינס, וגם זו של פייזלי, שהשכיל להחליף בעקבותיהם את הפוליטיקה של הפחד בפוליטיקה של אמון, אפשרו להביא סכסוך “בלתי פתיר” לכדי פשרה שעובדת. גם אם עדיין יש פה ושם צרות בצפון אירלנד, מעטים מאמינים שם היום שה”צרות” ההן יחזרו.

-:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:-

המקרה של צפון אירלנד אינו דוגמא בודדת. מאז שהזכרתי אותו בפוסט הקודם, הסכסוך בפיליפינים עלה בחזרה על נתיב השלום. בחודש שעבר נחתם הסכם, ונראה שרוב הפרשנים מסכימים שהפעם יש סיכוי טוב שתסתיים שפיכות הדמים הארוכה. לפי ההערכות המקובלות היא גבתה את חייהם של למעלה ממאה אלף בני אדם. גם שם, בלי התפשרות של בני המורו המוסלמים על תביעתם לעצמאות מלאה בדרום המדינה – החלום שלמענו הם נלחמו ארבעים שנה – זה לא היה קורה.

ויש עוד. הלבנים בדרום אפריקה כנראה לא היו מצביעים ברוב גדול למען סיום משטר האפרטהייד במשאל עם  לולא מנדלה היה משכנע את השחורים לוותר על אחת התביעות המרכזיות ביותר במאבק שהוא הוביל מראשיתו – הדרישה להלאמת הרכוש והקרקעות וחלוקתם מחדש. גם המאואיסטים בנפאל ויתרו על אלמנט ההלאמה – עניין די מהותי במאואיזם כידוע –  במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-2006 וסיים עשר שנים של מלחמת אזרחים. ככה מגיעים הסכמי שלום, תמיד על מצע של רסיסי תביעות קדושות וזכויות טהורות.

הטאבו בשיח הציבורי הפלסטיני על כל הבעת נכונות להתפשר על שיבת הפליטים נשאר כמעט ללא סדק לאורך כל שנות תהליך השלום. העובדה הזו היא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להתרסקות השמאל בישראל בעשור האחרון. יותר מאהוד ברק, יותר מפיגועי ההתאבדות ויותר מעליית החמאס. הרבה יותר גם מהעליה במספר החרדים או במספר העולים מרוסיה – ההסבר החביב על קבוצה של פרשנים אמריקאים.

אודי סגל, שריאיין את אבו מאזן, תיאר בכתבתו את התיסכול של הנשיא הפלסטיני מהאדישות ברחוב הישראלי כלפי הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום. הוויכוח בין לבני ואולמרט לביבי וליברמן לא יזיז לאדישות הזאת. אבל אם כתוצאה מהריאיון יתפתח וויכוח פתוח יותר על סוגיית השיבה ברחוב הפלסטיני, הוא ינער גם את דעת הקהל הישראלית. פלסטינולוגים מומחים אומרים שאין שום סיכוי לשינוי כזה. אולי, אבל כדאי לקוות לבלתי צפוי גם בלי לסמוך עליו. בכל מקרה, די בטוח שזה יצריך יותר מריאיון אחד לטלוויזיה הישראלית.

 ולסיום, היידה אובמה!

6 תגובות

סוף עונת הבדלנות עם אדמונד

Jul 20 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

בסוף, הפוסט הזה מתייחס לדו”ח המאחזים של וועדת לוי, אבל הוא מתחיל בלילה אחד ב-1996 שבו הזדמן לי לחלוק סלון דירה בסידני עם ארבעה פעילים בתנועה לשחרור מערב פפואה. לאורך כל אותו הערב שמעתי תיאור ממקור ראשון של אחד ממאבקי העצמאות הכי ארוכים והכי לא מדווחים בעולם. זה היה סיפור מרתק, מזעזע, מכעיס, והוא עדיין לא נגמר. בחודשים האחרונים יש שם עליה במתח ובאלימות, ששוב לא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. זכרון הכמיהה שלהם שבעולם ידעו על הטרגדיה של ארצם הוא הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה.

לפני הכל, ריבוי הגינאות והפפואות מחייב רגע של טריויה. גיניאה החדשה הוא שמו של האי הענקי (שני בגודלו רק לגרינלנד) ששוכן צפונית לאוסטרליה. החלק המזרחי שלו זכה לעצמאות מאוסטרליה ב-1972 והפך לפפואה גיניאה החדשה. החלק המערבי שייך לאינדונזיה, ושמו הרשמי איריאן ג’איה. רבים מתושביו מסרבים עדיין להכיר בהשתלטות אינדונזיה עליו, שבקרוב ימלאו לה חמישים שנה, וממשיכים לקרוא לו מערב פפואה.

כאלה היו האנשים שישבו איתי בחדר. זוג נשוי, ושני רווקים. אחד מהם לא דיבר אנגלית, וקיבלתי את הרושם שהוא מתעסק בעיקר במימד הצבאי של המאבק שמובילה מחתרת “פפואה החופשית” (OPM). הוא גילה ענין בשיחה רק כשהוא שמע שהייתי מדריך חובשים בצבא, ושאני בכל מקרה מתכנן להגיע לפפואה גיניאה החדשה תוך כמה חודשים. הצעה נלהבת שאבוא ללמד את אנשיהם רפואה קרבית לא איחרה לבוא.

אני זוכר בעיקר את המבוכה שהרגשתי מהעובדה שלא היה לי מושג קלוש על המלחמה העקובה מדם שהם ניהלו אז כבר שלושה עשורים ושלפי הערכה אחת לפחות גבתה כמאה אלף הרוגים מבני המקום. כמו רבים אחרים הכרתי רק את המוניטין של גיניאה החדשה, ושל החצי המערבי שלה במיוחד, כגן עדן של יערות גשם, איים אקזוטיים ושבטים אבודים. הם, לעומת זאת, גילו בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית. דיברנו הרבה על רצח רבין, ואני אמרתי בביטחון שאין מצב שפרס לא לוקח את הבחירות המתקרבות בהליכה.

ההתנחלויות של פפואה מערב

אלה עיקרי העלילה, בערך כמו שהיא הוגשה לי באותו ערב סתווי. מערב פפואה היתה חלק ממרחב השליטה ההולנדי שכלל את רובו של הארכיפלג שמתפרש בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שנקרא אז איי הודו המזרחית. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות לכונן על פני מרבית השטח הזה את אינדונזיה. ההולנדים, בלחץ המנהיגות המקומית, התעקשו שמערב פפואה לא תיכלל בעיסקה, והתחייבו להכין אותה לעצמאות. במהלך שנות החמישים הם פעלו כדי להכשיר כוח אדם מקומי, לפתח את התשתיות ואת מנגנוני השילטון, ולהכשיר את הקרקע לממשל עצמי.

אינדונזיה, אז חברה בקבוצה האדומה במלחמה הקרה, לא התכוונה לוותר על מערב פפואה. אולי בגלל שבעיני לאומנים אינדונזים היא היתה חלק מאימפרית מג’פהיט, שאותה הם ראו כאם הקדומה (מאות 14-15) והמפוארת של אינדונזיה המודרנית. אולי בגלל אוצרות הטבע הרבים שהתגלו בה, שכללו זהב, נחושת, אבץ, והרבה נפט. ואולי פשוט כי סוקרנו, מנהיג אינדונזיה, חשב שיש לזה סיכוי טוב להצליח. בכל מקרה, הוא צדק.

ב-1962 כל הסימנים הראו שצבא אינדונזיה נערך לכבוש את מערב פפואה בכוח. החשש לעימות צבאי בינו לבין הולנד בשיאה של המלחמה הקרה הביא את הנשיא קנדי להכנס לתמונה ולהשיג “פשרה” בין שתי המדינות לפיה מערב פפואה תועבר לשליטת אינדונזיה, אבל זאת תתחייב לקבל את תוצאותיו של משאל עם שבו יכריעו תושבי החצי-אי אם הם רוצים עצמאות או לא. כך הוקרבו ההבטחות לפפואנים (בדומה למקרה של אריתראה) על מזבח האינטרס האמריקאי ו”השלום העולמי”.

הנטישה המבישה של הולנד את בני חסותה בלחץ אמריקאי (הצעה: שאלו את חבריכם ההולנדים אם הם למדו על זה בבית הספר) הביאה ב-1965 להקמת ה-OPM ולהתחלת פעילותו נגד צבא אינדונזיה שכבר נפרש בכוחות גדולים בשטח. העובדה שבינתיים הוחלף שלטונו של סוקרנו הפרו-סובייטי בזה של סוהרטו הפרו-מערבי לא עזרה למערב פפואה. האמריקאים אמנם הצליחו ב-1969 לכפות על המנהיג החדש לקיים את משאל העם שהובטח, אבל העלימו עין מהעובדה שהמשתתפים בו היו קבוצה של מנהיגים מקומיים שנבחרו בקפידה כדי להגיד לא לעצמאות. על סמך המשאל המפוברק הכירו באו”ם ובשאר הקהילה הבינלאומית בבעלותה של אינדונזיה על מערב פפואה. ב-1971 הכריז ה-OPM באופן רשמי על מאבק למען עצמאות.

אפשר מכאן להמשיך ולפרט את מצעד העוולות שבא על תושבי מערב פפואה מצד השלטונות האינדונזים בשיתוף עם תאגידי כרייה בינלאומיים וענקי נפט זרים. הסיפורים שאני שמעתי כללו כפרים שלמים שפונו בכוח מאדמותיהם, נהרות שהורעלו על ידי מכרות ענק, ודיכוי ברוטאלי של כל ביטוי של זהות לאומית מקומית או כמיהה לעצמאות. יש באינטרנט תיאורים מפורטים של כל אלה, כמו כאן וכאן למשל.

1998 נחשבת לשנה שבה עברה אינדונזיה מהפך דמוקרטי, ובעקבותיו שופר מאוד גם היחס כלפי מערב פפואה. בחודשים האחרונים יש אפילו שמועות שנשיא אינדונזיה הנוכחי מתכנן התנצלות פומבית על פשעי קודמיו, בין השאר כלפי תושבי מערב פפואה. עם זאת, רבים טוענים שבשטח לא השתנה הרבה. הנשיא אמנם מגלה פתיחות לדיאלוג בנוגע לשיפור האוטונומיה של המחוז, אבל ממשיך להילחם בתקיפות נגד כל ביטוי של שאיפה לעצמאות.

היום הרבה יותר קשה לי להרגיש משוכנע שאני יודע מה הפתרון לסכסוך במערב פפואה מאשר בלילה שבו התוודעתי אליו בפעם הראשונה. אחד הדברים שמסבכים את התמונה הוא מפעל ההתנחלויות של ממשלות אינדונזיה, שלפי המחקר הזה הצליח להפוך את שיעור המתיישבים האינדונזים מכלל האוכלוסיה במחוז מ-4% ב-1971 ל-51% ב-2010. תכניות לעידוד של הגירה מאסיבית מהאיים המרכזיים, המפותחים והצפופים של אינדונזיה (בעיקר ג’אווה) יושמו כלפי כל המחוזות הפריפריאליים, לא רק אלה של מערב פפואה. הן הוסברו כמרכיב הכרחי במדיניות הפיתוח הכלכלי. הבנק העולמי העריך שבין 1969 ל-1984 מימנה המדינה מעבר של למעלה מחצי מיליון לא-פפואנים, בעיקר מוסלמים, למערב פפואה, שהיתה נוצרית ברובה ושבתחילת התקופה חיו בה פחות ממיליון בני אדם.

הסכסוך שהתחפש

וכאן אני נפרד מהסיפור הפרטי של מערב פפואה ומציע נקודה כללית יותר, והיא שבדלנות והתנחלות הן ביצה ותרנגולת. לא ברור מי קדם למי, אבל איפה שהאחד ישנו, קיים סיכוי טוב למצוא גם את השני. כמו אינדונזיה, גם סין נקטה בלוחמה דמוגרפית דומה נגד הטיבטים והאויגורים, כך גם טורקיה נגד הכורדים, וסרי לנקה נגד הטאמילים. בפיליפינים עודדה הגירה של נוצרים לדרום כדי לבלום את המאבק הבדלני שמובילה החזית האיסלמית לשחרור בני המורו (שהוכיחה שלא מחליפים שם באמצע מאבק שיחרור ארוך גם כשראשי התיבות שלו – MILF – מקבלים משמעות חדשה). ויש כמובן עוד מקרים.

לתוך התבנית הזאת של מאבק בדלני של מיעוט מול מאמץ התנחלותי של מדינה נכנסו גם ישראל והפלסטינים ב-1974, כפי שמעידים שני ארועים סמליים. בפברואר הוקמה תנועת “גוש אמונים” והחלה בנסיונות ההתנחלות בסבסטיה. ביוני התקבלה ההחלטה הדרמטית של המועצה הלאומית הפלסטינית להגדיר כמטרת ביניים את הקמתה של מדינה עצמאית על חלק מפלסטין, כלומר בשטחים שעליהם ישראל השתלטה במלחמת ששת הימים.

בכל הצדדים היה מי שראה תועלת באימוץ התבנית הבדלנית. מבחינת ישראל, הדבר סלל את הדרך להכרה של אש”ף ושאר העולם הערבי בקיומה בגבולות 67′ במהלך שנות ה-80. עבור הפלסטינים, היה מדובר במתכון בטוח לתמיכה בינלאומית רחבה במאבקם, שכבר לא הוצג כנסיון לשחרר את כל פלסטין המנדטורית משלטון היהודים. מבחינת הקהילה הבינלאומית, סכסוך בדלני נתפש כפתיר יותר ממלחמת אזרחים אתנית של הכל או כלום.

אחרי כמעט 40 שנה, כבר ברור שהמודל הבדלני הטיפוסי לא התאים. מאבק בדלני שכולל גם תביעה בלתי מתפשרת לשיבה למדינה שממנה הוא דורש להתנתק, ומדינה שמעודדת התנחלות בשטח המריבה בלי להעניק לתושביו אזרחות, אפילו לא מסוג ב’ – זה מה שנקרא שבירת פורמט. את שני המרכיבים האלה אין באף אחת מהדוגמאות שהוזכרו כאן. בכל העולם מחלחלת היום ההבנה שזה סכסוך שונה, שאיך שלא יקראו לו, הפתרון שלו בהסדר קשה יותר משרבים קיוו.

זהירות: ספוילר

אם המאבק על ארץ ישראל – פלסטינה היה סדרת טלויזיה, היינו עכשיו עומדים בפרק הסיום של העונה השלישית, והפופולרית ביותר, שלה. המבקרים היו משתפכים על הגאונות שבה הסדרה הזאת מצליחה לברוא את עצמה כל עונה מחדש. העונה הראשונה שנגמרה ב-1948 תיארה מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בהתהוות על הגירה, רכישת אדמות, ושליטה על הכלכלה. בעונה השניה עברנו למאבק צבאי בינלאומי בין ישראל לשכנותיה, וב-1974, כאמור, התחילה העונה של המאבק הבדלני.

הדו”ח של וועדת לוי הגיח כמו להטוט תסריטאי שבא לספר לצופים שלמרות כל הארועים הדרמטיים שקרו במשך העונה, חזרנו בעצם לנקודת הפתיחה שלה. לפחות מעריץ אחד של הסדרה יטען שכל העונה היתה בכלל חלום של אחת הדמויות, אולי שמעון פרס? בכל מקרה, חזרנו למצב שבו אצלנו מתעקשים שכל ארץ ישראל היא שלנו, אצלם מתעקשים שכל פלסטין היא שלהם, והכל פתוח לקראת פרק הפתיחה הגרנדיוזי של העונה הרביעית, שעל מועד שידורו מתרוצצות שמועות ותאוריות קונספירציה.

אלה לא חדשות רעות. גם אם שוררת אי ודאות גדולה לגבי השלב שאליו אנחנו נכנסים, יש הרבה סיבות טובות לקוות שהוא יהיה טוב יותר לאנשים שחיים אותו (אולי על חשבון הצופים בבית שבעיקר רוצים לראות דם). דור צעיר חדש עולה במזרח התיכון, האיסלם הפוליטי עובר תהפוכות, ודמוקרטיה נישאת בפי כל. היוהרה האירופאית שוקעת בחובות, בעוד אפריקה, שכנתנו העצומה, מזנקת קדימה. אם אובמה יזכה בבחירות, נזכה לעוד ארבע שנים שבהן הקול הבוקע מוושינגטון מעורר רוב הזמן השראה ולא התכווצויות בבטן. ממקומות אחרים בעולם אפשר ללמוד ששינויים חיצוניים טומנים בחובם פתרונות לא צפויים לבעיות שנראות מקרוב כבלתי פתירות. זה, בתמצית, ההימור שלי לעונה 4.

3 תגובות

אריתראה כמשל

Jun 28 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הגירה

השבוע התנהל וויכוח ב”וועדה לפתרון בעיית העובדים הזרים” בכנסת בין אלה שגינו את מצב זכויות האדם המחפיר ששורר באריתראה לבין שגריר המדינה בישראל שניסה לטעון שנגד ארצו מתנהל קמפיין שקרי בחסות המערב. ברור לאיזה משני הצדדים קל יותר להאמין במקרה הזה, אבל מה אם שניהם צודקים?

את אריתראה אי אפשר להתחיל לנסות להבין במנותק מאחותה הגדולה – אתיופיה. אחרי מלחה”ע השניה החליטו המעצמות המנצחות לצרף את אריתראה, מושבה של איטליה המובסת, לפדרציה עם אתיופיה. גורם מכריע בהחלטה היה לחץ של האמריקאים, שקיבלו בתמורה בסיס צבאי באתיופיה מהקיסר היילה סילאסי. הפדרציה הוקמה ב-1952, אבל מהר מאוד אתיופיה כירסמה בסמכויות האוטונומיות של אריתראה (ששטחה הוא כעשירית מזה של אתיופיה), עד כדי פיזור הפרלמנט שלה בכוח ב-1962. מועצת הביטחון, שהתחייבה לערוב לאוטונומיה של אריתראה, לא נקפה אצבע כלפי ההשתלטות האתיופית. באתוס הלאומי של האריתראים, זו היתה הבגידה המכוננת, אבל לא האחרונה, שהם חוו מצדם של הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו”ם.

בצל תחושת הבגידה הזאת פרץ המאבק למען עצמאות. הוא התאפיין בחוסר אמון מוחלט במדינות זרות, במוסדות בינלאומיים, ובעיקר באתיופיה. מנהיג המערכה היה איסאייס אפוורקי, שהפגין מידה דומה של חוסר אמון וחוסר רחמים גם כלפי יריבים פנימיים. אחדות השורות ונאמנות חסרת פשרות למנהיג ולמטרת המאבק נאכפו בצורה נוקשה ולא פעם אלימה.

בשנות ה-80 התנהלה מלחמת העצמאות של אריתראה נגד משטר הדֶרג הפרו-סובייטי ששלט באתיופיה במקביל למאבק פנימי אתיופי להפלת אותו משטר. שתי תנועות השחרור המקבילות פיתחו בדרך עוינות גם אחת כלפי השניה, אבל הצליחו בסופו של דבר לכבוש במאי1991 את ערי הבירה של שתי המדינות ולכונן בהן משטרים חדשים. במשאל עם שנערך בחסות האו”ם בחרו 99.8% מהאריתראים בעצמאות מאתיופיה, והאחרונה נתנה לכך את ברכתה.

map of Eritrea

למרות ההבטחות והתקוות, המדינה החדשה, תחת הנהגתו של אפוורקי, המשיכה להתנהל ברוח ערכי המאבק, שדמוקרטיה לא היתה אחד מהם. תרמה לכך התמשכות המתיחות עם אתיופיה, שכללה גם תקריות אלימות לאורך הגבול הבלתי מוסכם ביניהן. אלה הביאו במאי 1998 את אריתראה לצאת למלחמה שנמשכה עד 2001 וגבתה את חייהם של כ-70,000 בני אדם. על השאלה “מי ניצח” אפשר להתווכח. קל יותר להסכים שאריתראה שילמה מחיר כבד יותר עבור המלחמה, ואיבדה את מעט הפיתוח הכלכלי שהצליחה להשיג עד אז.

במסגרת ההסכם שסיים את המלחמה, התחייבו שתי היריבות לכבד את מסקנותיה של וועדת בדיקה של האו”ם בנוגע לסכסוך הגבול ביניהן. הוועדה פסקה לטובת אריתראה, אך אתיופיה סירבה לקבל זאת, אולי ממניעים פוליטיים פנימיים. הקהילה הבינלאומית ממשיכה עד היום להשלים עם סירובה בשקט. בנוסף, ב- 2005 דחה (PDF) בית הדין הקבוע לבוררות בהאג את טענת אריתראה שב-1998 היא פעלה מתוך הגנה עצמית. הוא קבע שהיא הפרה את החוק הבינלאומי, והורה לה לשלם פיצויים לאתיופיה.

מהמלחמה ואילך, כל הנטיות האנטי-דמוקרטיות שכבר היו קיימות במשטרו של אפוורקי התחילו לבוא לידי ביטוי באופן חריף יותר. כל גורם שייצג את המערב או מוסדות בינלאומיים נתפס כסוכן עוין. כל גילוי של ביקורת או מחאה הושתק והועלם. תקשורת חופשית – נאסרה. האוניברסיטאות – סורסו. המסר היה ברור – אריתראה היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שלא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמה. עכשיו זה לא הזמן לדמוקרטיה. עכשיו כל העם צבא, וכולו מגויס למאבק.

כמקובל באזורים מוכי סכסוך, גם בקרן אפריקה נטוותה רשת מסועפת של יריבויות שבה כל מדינה תומכת במיליציות שנלחמות במדינות היריבות לה. זה המצב בין אריתראה לאתיופיה ולסודאן. אבל זירת המאבק העיקרית באזור היא ללא ספק סומאליה. ב-2006 אתיופיה פלשה אליה עם כוחות האיחוד האפריקאי ובגיבוי אמריקאי, כדי לדחוק את אנשי “איחוד בתי הדין האיסלאמיים” שהשתלטו על דרום המדינה.

אתיופיה ובנות בריתה מאשימות כבר שנים את אריתראה בכך שהיא מסייעת למיליציות האיסלאמיסטיות בסומאליה, והן גם יזמו את המהלך באו”ם שהביא ב-2009 להטלת סנקציות על אריתראה בשל אותן האשמות. אריתראה, חרף הכחשותיה הנמרצות ולמרות היותה מדינה בעלת זהות נוצרית מובהקת, הפכה לחברה במועדון המוקצה של מדינות תומכות הטרור של אל-קאעדה. הסנקציות הוחרפו בחודש דצמבר האחרון.

כך, שני עשורים אחרי שזכתה לעצמאות, הגיעה אריתראה למצב של שיתוק כלכלי ובידוד מדיני כמעט מוחלט. אמנם התגלו בה מרבצי זהב גדולים שצפויים להוות מקור הכנסה משמעותי, אבל לא נראה שזה מצליח לטעת תקוות לשינוי חיובי בקרב האזרחים. מאות אלפים מתוך ששת מליון אזרחי המדינה ברחו ממנה בשנים האחרונות, והיא תרמה את חלקה גם לז’אנר הותיק והמוכר של חברי נבחרות ספורט לאומיות שמסרבים לחזור הביתה מתחרויות בחו”ל.

עדויות של אריתראים שהצליחו לעזוב את המדינה הן הכלי העיקרי הזמין לארגונים בינלאומיים, חוקרים ועיתונאים כדי לתאר את המצב בפנים. התמונה שהם מציירים היא של מצוקה כלכלית חמורה, של היעדר זכויות בסיסיות, ובעיקר של תכנית גיוס החובה לצבא שתפחה והפכה למעין מנגנון עבדות בכפייה בשירות המדינה. רבים מתארים שבר הולך ומעמיק בין האזרחים לבין אפוורקי ומשטרו.

זו תמצית הטרגדיה הלאומית שאליה משתייכים המהגרים האריתראים שהגיעו בשנים האחרונות לישראל. את הדרמה ההיסטורית והפוליטית שלהם, כמה שלא נתאמץ, נתקשה להבין על כל הרבדים והמשמעויות שלה. אבל קשה שלא להתרשם שהסיפור על גיבור לאומי שהפך לרודן סמכותני לא בהכרח סותר את הסיפור על מדינה קטנה שלא זוכה ליחס הוגן מצד הקהילה הבינלאומית. למעשה, שני הסיפורים האלה הולכים יד ביד לעיתים קרובות. תחושת בידוד וחוסר צדק מצד “העולם” מספקים לא פעם את האקלים האידאלי לצמיחת משטרים דכאניים ומיליטנטיים, ואלה בתורם מהווים עילה נוחה להמשך הבידוד והיחס הבלתי הוגן.

לא קשה להבין למה מנקודת המבט של אריתראים עשוי להתקבל הרושם שהצדק וההגינות כלפיהם הוקרבו שוב ושוב בשם הרצון של ארצות הברית והמערב לשמור על אתיופיה כבעלת ברית אסטרטגית. זו הסיבה שהסכמים והחלטות או”ם שהיו אמורים להגן על אריתראה נזנחו ברגע האמת. זו הסיבה שאתיופיה לא זוכה לגינוי מצד נציבת זכויות האדם של האו”ם למרות שהיא מפרה כרונית של זכויות האדם, גם לדעת מחלקת המדינה האמריקאית. זו הסיבה שאתיופיה – שהדמוקרטיה בה מתדרדרת בשנים האחרונות והיא “מובילה” בעקביות על אריתראה במצעד השנתי של המדינות הכושלות –  מקבלת יותר ויותר כספי סיוע. ומדוע אף אחד לא מחה כשאתיופיה פלשה שוב לאותו אזור מריבה על הגבול עם אריתראה במרץ האחרון? כדברי ג’ון פוסטר דאלס ב-1952, האינטרס האתיופי ממשיך לשרת את אלה של ארה”ב, כמו גם את “הביטחון והשלום העולמי”, על חשבון עשיית צדק לאריתראה.

זה גם ההסבר, לטענת אריתראה, לכך שמועצת הביטחון הטילה עליה סנקציות תוך התבססות על האשמות שטפלה עליה אתיופיה, ושאפילו באו”ם טוענים שאינן מגובות בדי הוכחות. ללוחמת הנגד של אריתראה על דעת הקהל הבינלאומית גויס בין השאר גם מזכר אמריקאי פנימי מ-2007 שנחשף על ידי ויקיליקס ובו נאמר במפורש שהמעורבות של אריתראה בסומאליה היא “לא משמעותית” (מבלי להזכיר שמסמכי ויקיליקס כללו גם ספקות בנוגע ליציבותו הנפשית של אפוורקי). כל הדיווחים השליליים על אריתראה, אומרת העמדה הרשמית, הם חלק ממסע השמצה אתיופי שנועד להחליש את אריתראה כדי לקדם את מטרתו המוצהרת של זנאווי להפיל את משטרו של אפוורקי.

אפשר היה לחשוב שמדובר בתסביך רדיפה וקורבנות, אבל אריתראה לא לבד. יש באפריקה ביקורת הולכת וגוברת על כך שמוסדות בינלאומיים שאמונים על קידום מטרות אוניברסליות לכאורה פועלים באופן סלקטיבי שמוכתב על ידי מפת האינטרסים האסטרטגיים של ארה”ב והמערב. קשה להתעלם מהעובדה שבמציאות האפריקאית האפורה יש מנהיגים שמושחרים וכאלה שמולבנים ונהנים מחסינות, כמו מנהיגי אתיופיה, אוגנדה ורואנדה.

אפשר להזכיר דוגמא נוספת מהימים האחרונים- פרשת הגניזה, לכאורה בלחץ אמריקאי, של דו”ח של האו”ם שהצביע על מעורבות של רואנדה במרד שפרץ בקונגו במרץ האחרון (M23) ומאיים להצית סיבוב נוסף במלחמה האיומה והבלתי נגמרת ההיא. נשיא רואנדה, פול קגמה, גינה את ההדלפה, דחה את הטענות, והחזיר לאו”ם בהאשמה שכוחותיו מסייעים למיליציה של מבצעי רצח העם בשנות ה-90, שפועלת מאז בקונגו. טענות על מטריית הגנה אמריקאית לקגמה הועלו גם ב-2010. כמו בין אתיופיה לאריתראה, גם בעניין רואנדה וקונגו מתנהלת מלחמת תעמולה שלה שותפים גורמים באו”ם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, והמעצמות הגדולות. סיכוייו של המתבונן מרחוק להבין (או לכתוב פוסט על) מי עשה מה מבלי לעשות עוול לאמת או למי מהצדדים המעורבים הולכים לאיבוד בתוך סבך אינטרסים של שחקנים מקומיים וזרים, אנשי צבא ואנשי עסקים, פעילי סיוע ועורכי חדשות.

לא צריך להאמין לכל מה ששגריר אריתראה (או כל שגריר אחר) אומר על המדינה ששלחה אותו. אבל אפשר להקשיב לדבריו בתור תזכורת לכך ששיח זכויות האדם והמשפט הבינלאומי עדיין מעוצב, כפי שהיה תמיד, על ידי אינטרסים. במקרים שבהם התוצאה היא הפעלה עקבית וברורה של סטנדרטים כפולים, השיח הזה והמוסדות שמייצגים אותו עלולים להפוך לחלק מהבעיה.

9 תגובות

שלום שלום, בלון אדום

May 02 2012 פורסם מאת בקטגוריות סכסוכים

אני קוטע את התרדמת הקצרה שנאלצתי להפיל על הבלוג הזה כמעט עם לידתו כי קשה לי להתאפק כשתוקף אותי צורך עז להודות ולברך. וזו בדיוק התחושה שהרגשתי הבוקר כשקראתי על השערוריה סביב הדברים שהשמיע הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג – אביה המייסד של הדיסציפלינה האקדמית של לימודי שלום ופתרון סכסוכים. עם קצת מזל, הדברים האלה יקברו לא רק את המוניטין המפואר של האיש אלא גם את מפעל חייו.

תיכף אני אסביר על מה החגיגה, אבל חשוב לי קודם לציין שההתלהמות שאתם עומדים לקרוא מבוססת על ידע מוגבל, בעצם די אפסי על גאלטונג. למען האמת, לא שמעתי עליו עד הבוקר, אבל איכשהו הצלחתי מיד לאבד כל תחושת מחוייבות לנקוט כלפיו ולו מידה מינימלית של זהירות או הגינות. לא כלפי אדם שטוען ברצינות שכל עוד משטרת נורווגיה לא תוכיח שהמוסד לא עומד מאחורי טבח הילדים באי אוטויה, מדובר בהנחה לגיטימית. אז אני ארשה לעצמי לטעון שכל עוד משטרת נורווגיה תוכיח אחרת, מדובר לא במומחה גדול לסכסוכים אלא בסתם סכסכן קטן.

בשם ההגינות, נתתי לגוגל הזדמנות של בערך שעה לספק כתב הגנה כלשהו לאיש. הדבר הראשון שחיפשתי היו דוגמאות לסכסוכים שהוא סייע לפתור. המקרה היחיד שמצאתי מוזכר בכמה מקומות הוא סכסוך גבול שהוא סייע לפתור בין פרו לאקוודור. מה שמצאתי בקלות גדולה יותר הם לא מעט ראיונות ומאמרים שלו ועליו, שגרמו לי לחשוב שגם אם יש ספקות לגבי מידת הצלילות של גאלטונג היום, האמירות שלו בזיקנתו משתלבות לא רע בהגות של נעוריו. “שלום ויישוב סכסוכים” היא רק תוית יפה שהוא הדביק על המסורת הוותיקה של אנטי-אימפריאליזם מארקסיסטי שרואה באמריקה, ובמערב בכלל, את המקור בערך לכל הרע שבעולם.

לאוקסידנטליזם האנטי-קפיטליסטי הזה מצורפת, כמו שקורה הרבה פעמים, אמונה שכל מה שבא ממזרח הוא טוב, אמיתי, ואותנטי יותר. אני יכול לשער שגם גאלטונג רכב על הגל האנטי-אמריקאי של תחילת עידן בוש הבן – הימים ההם שלאוקיופיי קראו אנטי-גלובליזציה, כשהאויב היו הבנק העולמי וקרן המטבע ולא הבנקים והבורסות – כמו סוציולוגים אחרים, ג’ורג’ ריצר למשל, שמיחזרו את הרעיונות המאואיסטים על אימפריאליזם תרבותי, או אלימות תרבותית במקרה של גאלטונג. ריצר התפרנס אז יפה משיכפול, אריזה, ושיווק  גימיק ה”מקדונלדיזציה” שלו כמו המבורגרים חמים לנוער הרעב לזעם. מה איתו היום, באמת? בטח הולך קצת חלש, עם אובמה בבית הלבן.

מצאתי גם נקודות שבהן אני מסכים עם גאלטונג. אני שותף להרבה מהביקורת שלו על ההתערבויות של נאט”ו בבלקן ובלוב, ובכלל על התפקיד שהמערב מילא בליבוי סכסוכים ובהכשלת תהליכי שלום ופיוס. הוא גם לא חסך ביקורת מממשלות נורווגיה, על הצביעות שלהן והנאיביות שבה ניסו ליישב סכסוכים בסרי לנקה ובין ישראל לפלסטינים. אבל כמו אצל רבים מסוגו (כמובן חומסקי, אבל גם הרמן ופטרסון הם דוגמא מצויינת וקצת פחות מוכרת), לביקורת הקטלנית על מדיניות החוץ האמריקאית מצטרפת אפולוגטיקה או התעלמות מעוולות חמורות לא פחות של המעצמות היריבות לה. אלה האנשים שמזיקים הכי הרבה למותג “שמאל” כאשר הם מזהים אותו פעם אחר פעם עם מוסרנות קונספירטיבית ואנטי-היסטורית.

הוא והם מתעקשים להישאר אנדרטאות חיות לשידורי השחור-לבן של שנות המלחמה הקרה שבו ראית כל ארוע או כמזימה בולשביקית או כתחבולה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. ככה הבינו אז סכסוכים, ונראה שככה גאלטונג ממשיך להבין אותם: סכסוך, בהגדרה, הוא מזימה של אמריקה או אחת מבנות בריתה. זו אפילו לא אנטישמיות, זה וינטג’. ממורביליה לאספנים.

ומה זה שלום? כפי הנראה, בעיני גאלטונג שלום אמיתי בין מדינות יושג כאשר לא יהיו מדינות. זה אחת הנקודות שעולות מהביקורת המעניינת הזאת. בספרו The True Worlds, כך כתוב בה, הוא דיבר על “קץ הריבונות” ועל התפתחותה של “רשות עולמית מרכזית” שתשכין שלום בין כל העמים. זהו כמובן חזון לגיטימי, אבל הוא מעיד על הניתוק של גאלטונג מההוויה של סכסוך. לך תספר לאנשים שנאבקים עשרות שנים להיות אדונים לגורלם שריבונות זה פאסה, נורא פיפטיז, ושבכלל עדיף שתהיה איזו רשות עולמית, אולי באוסלו, שתשליט עליהם סדר.

ועד שהמדינות יהפכו למחוזות, איך בכל זאת פותרים סכסוכים לפי גאלטונג? נראה שהמרשם שהוא מציע, בערך לכל סכסוך שאותו הוא בא לפתור, כולל שתי מילים: פדרציה וגנדי. יש סכסוך בסרי לנקה? בסודאןבמזרח התיכןן? בקוסובובסוריה? תקימו פדרציה, כמו בשווייץ. ומה עם יהיו התנגדויות? תעשו כמו גנדי, התנגדות בלתי אלימה. כל כך פשוט, כל כך גאוני. לכו תבינו למה סכסוכים מתארכים כל כך הרבה זמן. זה חייב להיות בגלל ה-CIA, MI6 והמוסד.

בתפישה של גאלטונג יש שני מרכיבים בעייתיים במיוחד. ראשית, נדמה שהוא משדר לתלמידיו שלסכסוכים יש פתרון קל. תראו אותו למשל פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשני משפטים, או מסביר “כמה קל היה לפתור את הסכסוכים בבלקן” אם אירופה המערבית לא היתה מתערבת בהם. שנית, הוא משריש את האמונה שהמתבונן על סכסוכים מהצד מבין אותם יותר טוב מאלה שנולדו לתוכם, חיים אותם, ולפעמים, נהרגים בהם. או במילים שלו:

An outsider will very often see things the parties don’t see themselves as they’re too close. My opening question when I mediate is “What does the country where you would like to live look like?” In other words, try to get their ideal image of the situation. Very soon you will understand much of what goes on, usually better than they understand it themselves…Each time you listen to a new conflict party, the conflict changes colours and you see it from a new angle, and a new angle, and once again a new angle. And since they often don’t talk with each other, the mediator gets a much better overview than they have themselves.

 

בדיוק. ואז, כשאתה מבין את מהות הסכסוך יותר טוב מהם, אתה מכנס אותם בחזרה בחדר ואומר: חברים, פדרציה!

זה מצב מנטלי, או תפישה עצמית, שלא משנה כמה פעמים אני אתקל בהן, כנראה לא אפסיק להידהם. מה מביא אדם לחשוב שהוא באמת יכול לפתור סכסוך מסובך בן עשרות, או מאות שנים במקום רחוק ושונה בכל מימד אפשרי מהמקום שבו הוא חי ומהחוויות שהוא מכיר? האם למישהו מאותם “מומחים” במכוני המחקר המכובדים היה נראה סביר שפרופסור מסין יבוא לתווך בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד כי הוא בטח יבין את הסכסוך יותר טוב מהם? או שמכון מחקר בקניה יגבש הצעה לרפורמה במדיניות ההגירה הקטלנית של אירופה, שתשלב פעילות להעצמת קהילות מוחלשות לשם התמודדות עם מתחים אתניים? או שארגון זכויות אדם אנגולי יקרא לקרן המטבע לבטל הלוואה שהובטחה ליוון בגלל שהיא לא עומדת בסטנדרטים של ממשל תקין ושקיפות? או אולי שסוציולוג אינדונזי ידוע ירצה בכל העולם שלדעתו אסור לפדרציה הבלגית להתפלג, ושאם גם בספרד תקום פדרציה יפתרו כל בעיות המיעוטים שלה, ובעצם גם אם זה מה שיקרה בבריטניה, צרפת ואיטליה?

ולכן אני מודה לגאלטונג ומברך אותו. כפי שחשבתי על הפארסה שנקראת קוני2012, גם הפעם אני רוצה לקוות שהצלילה של הגורו לפתרון סכסוכים לתוך הנפש המסוכסכת של עצמו תסייע לקרב עוד קצת את סופו של העידן שבו חוסר הסימטריה הזה נראה טבעי בעיני כל כך הרבה אנשים. היסטוריונים עוד ינסו להבין איך דור שלם של צעירים אירופאים מוכשרים, בעלי רצון עז להתגייס למען מטרות גדולות בארצות חמות, הפנו עורף לפוליטיקה המקומית ולמנגנוני המדינה המשמימים, הפקירו את אחד הפרויקטים המדיניים השאפתניים בהיסטוריה  – האיחוד האירופי – לטכנוקרטים חסרי מעוף, ויצאו לפתור את כל הבעיות בעולם הרחוק.

הם עשו את זה כי זה יותר כיף והרפתקני, אבל גם בגלל שאנשים כמו גאלטונג שיכנעו אותם שהם יכולים. ג’נטלמן, יש לנו את הידע, הטכנולוגיה והכסף. יש לנו תרשימים משולשים ומערכים להנחיית דיאלוג, אנחנו נדע ללמד חברות שסועות, מדממות ומוכות טראומה (שבכל מפגש נראות לנו רק יותר מסובכות) איך לפתור סכסוכים, לכונן פדרציות יציבות, לשלב בהצלחה בין פיוס לאמת, בין מבט לעתיד להתמודדות עם העבר, ולנקוט אך ורק בהתנגדות בלתי אלימה. בקיצור, כל הדברים שמעולם לא קרו באירופה.

אבל מי שבאמת ירויחו מסוף העידן הזה אלה האנשים בחברות מוכות סכסוך. הם, אנחנו, לא הרווחנו כלום מחוגים ללימודי שלום ופתרון סכסוכים של אחרים. אולי סוף סוף נשתחרר מעול התורה של גאלטונג, שכמו שהיא נראית לי, רואה שלום אמיתי כנירוונה הרמונית נוטפת צדק ופיוס, פדרליזם כפיתרון קסם לכל סכסוך, והתנגדות בלתי אלימה כתחליף לפוליטיקה של משא ומתן ופשרה. ואם עשיתי כאן עוול לגאלטונג – שמחתי.

פוסט זה פורסם גם באנגלית במגזין Spiked ובשבדית במגזין Zitzer.

2 תגובות