אבו מאזן סודק

Nov 06 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני,סכסוכים

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל גם אם כן, הוא לא התכוון לזה, ואם הוא באמת התכוון, הוא הרי לא יכול פוליטית, אז מה זה כבר משנה. אלה המדרגות שיורדות אל מפלס האדישות שבו התקבלו בישראל דבריו של אבו מאזן לערוץ 2 שכללו לכל הפחות רמז עבה על נכונותו לוותר על התביעה לשיבת הפליטים ועל חלום פלסטין השלמה למען סיום הסכסוך.

אבל בעוד שהציבור נשאר אדיש, בזירה הפוליטית ובתקשורת הוצת מחדש הוויכוח שמלווה את הציונות מיומה הראשון: האם יש או אין סיכוי להסדר עם הערבים. ושוב, כרגיל, נדמה כאילו הבחירה היא בין שני מחנות. זה שחושב שהערבים מוכנים להסדר אבל היהודים לא באמת רוצים, וזה שמשוכנע שהיהודים דווקא רוצים, אבל הערבים לא. בשתי התמונות האלה, המבוי הסתום שבו שרוי התהליך המדיני הוא אשמתו של צד אחד בלבד, ורק הוא יכול לקבוע אם יהיה או לא יהיה הסדר.

גם הוויכוח ההיסטורי על הסכסוך משועבד לתפישה הבינארית הזאת. מצד אחד עומדים אלה שמאשימים את ההנהגה הפלסטינית לדורותיה בסרבנות שלום כרונית, ומולם אלה שמטילים אשמה דומה על המנהיגים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. שני הצדדים מציירים תמונה חלקית ומטעה. ההתכתשות המעגלית ביניהם רק מחזקת את האמונה שהסכסוך, בגלל איזו מהות נצחית של אלה או של אלה או של שניהם, הוא ביסודו בלתי ניתן ליישוב. כך היה וכך יהיה.

ואלה תולדות היאוש.  מולו, קל לשכוח שגבולות האפשר בפוליטיקה מתפרשים הרחק מעבר לטווח הדמיון והניתוח הקר. מזל שיש צרות של אחרים שבעזרתן קל יותר לזכור את זה.

“חומת השלום” בבלפאסט, צפון אירלנד,2009

ה-IRA ומתקפת החיבוקים הגורלית

ה”צרות” בצפון אירלנד הן דוגמא טובה כי גם הסכסוך ההוא, מאז שהתפרץ מחדש בסוף שנות ה-60, זכה לא פעם לתואר “בלתי פתיר”. מן העבר האחד עמדו בני המיעוט הקתולי, הרפובליקאים, עם צבא ה-IRA שהגיע למצב שהיו ברשותו יותר נשק וחומר נפץ פלסטי (בחסות מועמר קדאפי) מאשר רעיונות מה לעשות אתם. מונעים מתחושות עמוקות של קיפוח, הלוחמים היו נחושים להיאבק עד טיפת הדם האחרונה כדי לגרש את השלטון הבריטי מצפון האי ולאחד אותו עם הרפובליקה של אירלנד.

ומולם עמדו היוניוניסטים (Unionists), בני הרוב הפרוטסטנטי, חמושים כהוגן בעצמם ומגובים היטב על ידי “המלחמה המלוכלכלת” שניהלו רשויות הביטחון הבריטיות והמשטרה המקומית נגד ההתקוממות. מעצרים מנהליים, ירי לעבר אזרחים, עינויים, אסירים ששבתו רעב עד מותם, הכל היה שם, באנגלית. הפעילים המקומיים נשבעו לעולם לא להיפרד מהממלכה המאוחדת ולא להפוך למיעוט דתי ולאומי באירלנד הקתולית. המיליציות משני צידי הגדר טיפחו תרבות של אלימות, הקרבה, והתנגדות חריפה לכל פשרה.

כמו תמיד, הסיפור האמיתי היה מורכב הרבה יותר מאגדה רומנטית על שני שבטים המקיזים דם בשם האדמה, הדגל והאלוהים שלהם. בליבוי האלימות שיחקו תפקיד אינטרסים כלכליים, ארגוני פשע, כלי תקשורת, פוליטיקאים, ממשלות וארגונים זרים כאלה או אחרים. לא כל הסודות מאותן שנים נחשפו, אבל די ברור שבלונדון לא תמיד ידעו מה בדיוק מבשלות זרועות הביטחון בצפון אירלנד.

למודיעין הבריטי היו סוכנים שתולים לאורכו ולרוחבו של ה-IRA, חלקם בתפקידים בכירים ביותר (גגלו ערך stormontgate ו-stakeknife). ידוע גם שהחל משנות ה-80, במקביל למלחמה, התנהלו ערוצי תקשורת חשאיים בין ההנהגה הרפובליקאית, הצבאית והפוליטית, לבין הממשלה הבריטית. הערוצים האלה סייעו בהשגת הפסקת האש של 1994, שהובילה, לא בלי מהמורות כואבות, לפרוץ תהליך השלום ביום שישי הטוב של 1998.

רחוב שנקיל, מעוז היוניוניסטים בבלפאסט, 2009

סיפור השקתו של תהליך השלום וירידתו מהפסים זמן קצר לאחר מכן הוא סאגה פוליטית מרתקת, אבל לצורך העניין כאן מספיק לחזור אליו בתחילת 2005 כשהעסק נראה די גמור. גרתי אז בלונדון, ולא הבנתי איך הבריטים מסביבי יכולים להיות כל כך אדישים למה שהיה נראה כמו סכנה להתפרצות מחדש של האלימות שם בתוך היו-קיי שלהם. בבחירות שהיו באותה שנה השלום התקוע לא היה על סדר היום כלל.

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שהמנצחות הגדולות בצפון אירלנד עצמה היו המפלגות היותר לאומניות בתפריט – המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) של נאמני הכתר ושין פיין של הרפובליקאים. ה-DUP, בהנהגת הכומר איאן פייזלי, סמל ההתנגדות לתהליך השלום, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בצפון אירלנד. תוך פחות מעשור הם עלו ממושב אחד לשמונה מתוך 18 המושבים של המחוז בפרלמנט הבריטי. שוב הוכח שתהליך שלום עלול לשמש כמקפצה פוליטית יעילה בעיקר למתנגדיו. פייזלי ידע להבהיר היטב את עמדתו כלפי ישיבה משותפת בממשלה עם יריביו משין פיין: “על גופתי המתה”.

מול ה”לא” המהדהד הזה ניצבו שתי המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר בכל שנות המאבק. ג’רי אדמס, המנהיג הבלתי מעורער של שין פיין, ומרטין מקגינס, המפקד הנערץ של ה-IRA. שניהם כבר היו מושקעים עמוק בתהליך השלום. במשך עשור הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולסובב את ספינת המלחמה שהם בנו ב-180 מעלות מבלי שהיא תתפרק.

לאט, ביסודיות ובסבלנות הם שיכנעו את הקהילות ואת הלוחמים שלהם שהשלום הוא הבחירה האסטרטגית הנכונה. שהגיע הזמן להסדר פוליטי. אבל את שיאי האומץ והמנהיגות הפגינו השניים הללו דווקא אז ב-2005 כשהתמיכה בתהליך מהצד של היוניוניסטים קרסה וה-IRA היה חבוט ומוכה בעקבות רצף של פרשיות מביכות.

אנדרטת זיכרון לאסירים שמתו בשביתת הרעב של 1981, רחוב פולס, מעוז הרפובליקאים בבלפאסט, 2009

במקום לדבר אל היד של פייזלי, אדמס ומקגינס החליטו לכופף אותה עד שהוא יצרח “כן!”. את זה הם עשו לא באלימות ולא באמצעות פנייה לאו”ם. האסטרטגיה שלהם התבססה על הוצאה שיטתית של האוויר מכל התירוצים והחששות שעליהם הוא ביסס את הסרבנות שלו. אתה טוען ש”הם לא חצו את הרוביקון”? שה-IRA עדיין מחוייב למאבק אלים? הנה הכרזה רשמית על סיום המאבק האלים. אתה לא מאמין שנתפרק מכל הנשק שלנו? הנה, אין. אפילו לא רימון יד אחד. אתה לא מאמין שנגיע להסכמה על רפורמה של השיטור המקומי (הנושא שכנראה היה הכי רגיש ומורכב מכל “נושאי הליבה” של תהליך השלום)? בבקשה, אנחנו מקבלים את ההסדר.

ככה, בלי לחכות לתמורה או למחוות מנגד, מנהיגי המאבק הרפובליקאי לא השאירו לפייזלי את האפשרות להמשיך להגיד רק לא ולא. במאי 2007 הוקמה ממשלה משותפת לשין פיין ול-DUP. חודשיים לאחר מכן סיים הצבא הבריטי באופן רשמי את המבצע בצפון אירלנד, כמעט ארבעים שנה אחרי שהוא התחיל. מה שהיה כמעט בגדר בלתי נתפש רק שנתיים קודם לכן – קרה.

יש אנשים ציניים בבלפאסט שיאמרו לכם שתהליך השלום היה פארסה. שכל הפוליטיקאים שנטלו בו חלק הם שקרנים ומושחתים. שהם גררו, בעזרת הכנופיות שלהם ובסיוע תקשורת צמאה לדם, שתי קהילות שוחרות שלום לתוך חלום בלהות של כמעט ארבעה עשורים, רק בשם האגו ושכרון הכוח שלהם. אבל העמדה היותר מקובלת היא שהמנהיגות של אדמס ומקגינס, וגם זו של פייזלי, שהשכיל להחליף בעקבותיהם את הפוליטיקה של הפחד בפוליטיקה של אמון, אפשרו להביא סכסוך “בלתי פתיר” לכדי פשרה שעובדת. גם אם עדיין יש פה ושם צרות בצפון אירלנד, מעטים מאמינים שם היום שה”צרות” ההן יחזרו.

-:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:- -:|:-

המקרה של צפון אירלנד אינו דוגמא בודדת. מאז שהזכרתי אותו בפוסט הקודם, הסכסוך בפיליפינים עלה בחזרה על נתיב השלום. בחודש שעבר נחתם הסכם, ונראה שרוב הפרשנים מסכימים שהפעם יש סיכוי טוב שתסתיים שפיכות הדמים הארוכה. לפי ההערכות המקובלות היא גבתה את חייהם של למעלה ממאה אלף בני אדם. גם שם, בלי התפשרות של בני המורו המוסלמים על תביעתם לעצמאות מלאה בדרום המדינה – החלום שלמענו הם נלחמו ארבעים שנה – זה לא היה קורה.

ויש עוד. הלבנים בדרום אפריקה כנראה לא היו מצביעים ברוב גדול למען סיום משטר האפרטהייד במשאל עם  לולא מנדלה היה משכנע את השחורים לוותר על אחת התביעות המרכזיות ביותר במאבק שהוא הוביל מראשיתו – הדרישה להלאמת הרכוש והקרקעות וחלוקתם מחדש. גם המאואיסטים בנפאל ויתרו על אלמנט ההלאמה – עניין די מהותי במאואיזם כידוע –  במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-2006 וסיים עשר שנים של מלחמת אזרחים. ככה מגיעים הסכמי שלום, תמיד על מצע של רסיסי תביעות קדושות וזכויות טהורות.

הטאבו בשיח הציבורי הפלסטיני על כל הבעת נכונות להתפשר על שיבת הפליטים נשאר כמעט ללא סדק לאורך כל שנות תהליך השלום. העובדה הזו היא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להתרסקות השמאל בישראל בעשור האחרון. יותר מאהוד ברק, יותר מפיגועי ההתאבדות ויותר מעליית החמאס. הרבה יותר גם מהעליה במספר החרדים או במספר העולים מרוסיה – ההסבר החביב על קבוצה של פרשנים אמריקאים.

אודי סגל, שריאיין את אבו מאזן, תיאר בכתבתו את התיסכול של הנשיא הפלסטיני מהאדישות ברחוב הישראלי כלפי הסוגייה הפלסטינית ותהליך השלום. הוויכוח בין לבני ואולמרט לביבי וליברמן לא יזיז לאדישות הזאת. אבל אם כתוצאה מהריאיון יתפתח וויכוח פתוח יותר על סוגיית השיבה ברחוב הפלסטיני, הוא ינער גם את דעת הקהל הישראלית. פלסטינולוגים מומחים אומרים שאין שום סיכוי לשינוי כזה. אולי, אבל כדאי לקוות לבלתי צפוי גם בלי לסמוך עליו. בכל מקרה, די בטוח שזה יצריך יותר מריאיון אחד לטלוויזיה הישראלית.

 ולסיום, היידה אובמה!

6 תגובות

אריתראה כמשל

Jun 28 2012 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,הגירה

השבוע התנהל וויכוח ב”וועדה לפתרון בעיית העובדים הזרים” בכנסת בין אלה שגינו את מצב זכויות האדם המחפיר ששורר באריתראה לבין שגריר המדינה בישראל שניסה לטעון שנגד ארצו מתנהל קמפיין שקרי בחסות המערב. ברור לאיזה משני הצדדים קל יותר להאמין במקרה הזה, אבל מה אם שניהם צודקים?

את אריתראה אי אפשר להתחיל לנסות להבין במנותק מאחותה הגדולה – אתיופיה. אחרי מלחה”ע השניה החליטו המעצמות המנצחות לצרף את אריתראה, מושבה של איטליה המובסת, לפדרציה עם אתיופיה. גורם מכריע בהחלטה היה לחץ של האמריקאים, שקיבלו בתמורה בסיס צבאי באתיופיה מהקיסר היילה סילאסי. הפדרציה הוקמה ב-1952, אבל מהר מאוד אתיופיה כירסמה בסמכויות האוטונומיות של אריתראה (ששטחה הוא כעשירית מזה של אתיופיה), עד כדי פיזור הפרלמנט שלה בכוח ב-1962. מועצת הביטחון, שהתחייבה לערוב לאוטונומיה של אריתראה, לא נקפה אצבע כלפי ההשתלטות האתיופית. באתוס הלאומי של האריתראים, זו היתה הבגידה המכוננת, אבל לא האחרונה, שהם חוו מצדם של הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו”ם.

בצל תחושת הבגידה הזאת פרץ המאבק למען עצמאות. הוא התאפיין בחוסר אמון מוחלט במדינות זרות, במוסדות בינלאומיים, ובעיקר באתיופיה. מנהיג המערכה היה איסאייס אפוורקי, שהפגין מידה דומה של חוסר אמון וחוסר רחמים גם כלפי יריבים פנימיים. אחדות השורות ונאמנות חסרת פשרות למנהיג ולמטרת המאבק נאכפו בצורה נוקשה ולא פעם אלימה.

בשנות ה-80 התנהלה מלחמת העצמאות של אריתראה נגד משטר הדֶרג הפרו-סובייטי ששלט באתיופיה במקביל למאבק פנימי אתיופי להפלת אותו משטר. שתי תנועות השחרור המקבילות פיתחו בדרך עוינות גם אחת כלפי השניה, אבל הצליחו בסופו של דבר לכבוש במאי1991 את ערי הבירה של שתי המדינות ולכונן בהן משטרים חדשים. במשאל עם שנערך בחסות האו”ם בחרו 99.8% מהאריתראים בעצמאות מאתיופיה, והאחרונה נתנה לכך את ברכתה.

map of Eritrea

למרות ההבטחות והתקוות, המדינה החדשה, תחת הנהגתו של אפוורקי, המשיכה להתנהל ברוח ערכי המאבק, שדמוקרטיה לא היתה אחד מהם. תרמה לכך התמשכות המתיחות עם אתיופיה, שכללה גם תקריות אלימות לאורך הגבול הבלתי מוסכם ביניהן. אלה הביאו במאי 1998 את אריתראה לצאת למלחמה שנמשכה עד 2001 וגבתה את חייהם של כ-70,000 בני אדם. על השאלה “מי ניצח” אפשר להתווכח. קל יותר להסכים שאריתראה שילמה מחיר כבד יותר עבור המלחמה, ואיבדה את מעט הפיתוח הכלכלי שהצליחה להשיג עד אז.

במסגרת ההסכם שסיים את המלחמה, התחייבו שתי היריבות לכבד את מסקנותיה של וועדת בדיקה של האו”ם בנוגע לסכסוך הגבול ביניהן. הוועדה פסקה לטובת אריתראה, אך אתיופיה סירבה לקבל זאת, אולי ממניעים פוליטיים פנימיים. הקהילה הבינלאומית ממשיכה עד היום להשלים עם סירובה בשקט. בנוסף, ב- 2005 דחה (PDF) בית הדין הקבוע לבוררות בהאג את טענת אריתראה שב-1998 היא פעלה מתוך הגנה עצמית. הוא קבע שהיא הפרה את החוק הבינלאומי, והורה לה לשלם פיצויים לאתיופיה.

מהמלחמה ואילך, כל הנטיות האנטי-דמוקרטיות שכבר היו קיימות במשטרו של אפוורקי התחילו לבוא לידי ביטוי באופן חריף יותר. כל גורם שייצג את המערב או מוסדות בינלאומיים נתפס כסוכן עוין. כל גילוי של ביקורת או מחאה הושתק והועלם. תקשורת חופשית – נאסרה. האוניברסיטאות – סורסו. המסר היה ברור – אריתראה היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שלא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמה. עכשיו זה לא הזמן לדמוקרטיה. עכשיו כל העם צבא, וכולו מגויס למאבק.

כמקובל באזורים מוכי סכסוך, גם בקרן אפריקה נטוותה רשת מסועפת של יריבויות שבה כל מדינה תומכת במיליציות שנלחמות במדינות היריבות לה. זה המצב בין אריתראה לאתיופיה ולסודאן. אבל זירת המאבק העיקרית באזור היא ללא ספק סומאליה. ב-2006 אתיופיה פלשה אליה עם כוחות האיחוד האפריקאי ובגיבוי אמריקאי, כדי לדחוק את אנשי “איחוד בתי הדין האיסלאמיים” שהשתלטו על דרום המדינה.

אתיופיה ובנות בריתה מאשימות כבר שנים את אריתראה בכך שהיא מסייעת למיליציות האיסלאמיסטיות בסומאליה, והן גם יזמו את המהלך באו”ם שהביא ב-2009 להטלת סנקציות על אריתראה בשל אותן האשמות. אריתראה, חרף הכחשותיה הנמרצות ולמרות היותה מדינה בעלת זהות נוצרית מובהקת, הפכה לחברה במועדון המוקצה של מדינות תומכות הטרור של אל-קאעדה. הסנקציות הוחרפו בחודש דצמבר האחרון.

כך, שני עשורים אחרי שזכתה לעצמאות, הגיעה אריתראה למצב של שיתוק כלכלי ובידוד מדיני כמעט מוחלט. אמנם התגלו בה מרבצי זהב גדולים שצפויים להוות מקור הכנסה משמעותי, אבל לא נראה שזה מצליח לטעת תקוות לשינוי חיובי בקרב האזרחים. מאות אלפים מתוך ששת מליון אזרחי המדינה ברחו ממנה בשנים האחרונות, והיא תרמה את חלקה גם לז’אנר הותיק והמוכר של חברי נבחרות ספורט לאומיות שמסרבים לחזור הביתה מתחרויות בחו”ל.

עדויות של אריתראים שהצליחו לעזוב את המדינה הן הכלי העיקרי הזמין לארגונים בינלאומיים, חוקרים ועיתונאים כדי לתאר את המצב בפנים. התמונה שהם מציירים היא של מצוקה כלכלית חמורה, של היעדר זכויות בסיסיות, ובעיקר של תכנית גיוס החובה לצבא שתפחה והפכה למעין מנגנון עבדות בכפייה בשירות המדינה. רבים מתארים שבר הולך ומעמיק בין האזרחים לבין אפוורקי ומשטרו.

זו תמצית הטרגדיה הלאומית שאליה משתייכים המהגרים האריתראים שהגיעו בשנים האחרונות לישראל. את הדרמה ההיסטורית והפוליטית שלהם, כמה שלא נתאמץ, נתקשה להבין על כל הרבדים והמשמעויות שלה. אבל קשה שלא להתרשם שהסיפור על גיבור לאומי שהפך לרודן סמכותני לא בהכרח סותר את הסיפור על מדינה קטנה שלא זוכה ליחס הוגן מצד הקהילה הבינלאומית. למעשה, שני הסיפורים האלה הולכים יד ביד לעיתים קרובות. תחושת בידוד וחוסר צדק מצד “העולם” מספקים לא פעם את האקלים האידאלי לצמיחת משטרים דכאניים ומיליטנטיים, ואלה בתורם מהווים עילה נוחה להמשך הבידוד והיחס הבלתי הוגן.

לא קשה להבין למה מנקודת המבט של אריתראים עשוי להתקבל הרושם שהצדק וההגינות כלפיהם הוקרבו שוב ושוב בשם הרצון של ארצות הברית והמערב לשמור על אתיופיה כבעלת ברית אסטרטגית. זו הסיבה שהסכמים והחלטות או”ם שהיו אמורים להגן על אריתראה נזנחו ברגע האמת. זו הסיבה שאתיופיה לא זוכה לגינוי מצד נציבת זכויות האדם של האו”ם למרות שהיא מפרה כרונית של זכויות האדם, גם לדעת מחלקת המדינה האמריקאית. זו הסיבה שאתיופיה – שהדמוקרטיה בה מתדרדרת בשנים האחרונות והיא “מובילה” בעקביות על אריתראה במצעד השנתי של המדינות הכושלות –  מקבלת יותר ויותר כספי סיוע. ומדוע אף אחד לא מחה כשאתיופיה פלשה שוב לאותו אזור מריבה על הגבול עם אריתראה במרץ האחרון? כדברי ג’ון פוסטר דאלס ב-1952, האינטרס האתיופי ממשיך לשרת את אלה של ארה”ב, כמו גם את “הביטחון והשלום העולמי”, על חשבון עשיית צדק לאריתראה.

זה גם ההסבר, לטענת אריתראה, לכך שמועצת הביטחון הטילה עליה סנקציות תוך התבססות על האשמות שטפלה עליה אתיופיה, ושאפילו באו”ם טוענים שאינן מגובות בדי הוכחות. ללוחמת הנגד של אריתראה על דעת הקהל הבינלאומית גויס בין השאר גם מזכר אמריקאי פנימי מ-2007 שנחשף על ידי ויקיליקס ובו נאמר במפורש שהמעורבות של אריתראה בסומאליה היא “לא משמעותית” (מבלי להזכיר שמסמכי ויקיליקס כללו גם ספקות בנוגע ליציבותו הנפשית של אפוורקי). כל הדיווחים השליליים על אריתראה, אומרת העמדה הרשמית, הם חלק ממסע השמצה אתיופי שנועד להחליש את אריתראה כדי לקדם את מטרתו המוצהרת של זנאווי להפיל את משטרו של אפוורקי.

אפשר היה לחשוב שמדובר בתסביך רדיפה וקורבנות, אבל אריתראה לא לבד. יש באפריקה ביקורת הולכת וגוברת על כך שמוסדות בינלאומיים שאמונים על קידום מטרות אוניברסליות לכאורה פועלים באופן סלקטיבי שמוכתב על ידי מפת האינטרסים האסטרטגיים של ארה”ב והמערב. קשה להתעלם מהעובדה שבמציאות האפריקאית האפורה יש מנהיגים שמושחרים וכאלה שמולבנים ונהנים מחסינות, כמו מנהיגי אתיופיה, אוגנדה ורואנדה.

אפשר להזכיר דוגמא נוספת מהימים האחרונים- פרשת הגניזה, לכאורה בלחץ אמריקאי, של דו”ח של האו”ם שהצביע על מעורבות של רואנדה במרד שפרץ בקונגו במרץ האחרון (M23) ומאיים להצית סיבוב נוסף במלחמה האיומה והבלתי נגמרת ההיא. נשיא רואנדה, פול קגמה, גינה את ההדלפה, דחה את הטענות, והחזיר לאו”ם בהאשמה שכוחותיו מסייעים למיליציה של מבצעי רצח העם בשנות ה-90, שפועלת מאז בקונגו. טענות על מטריית הגנה אמריקאית לקגמה הועלו גם ב-2010. כמו בין אתיופיה לאריתראה, גם בעניין רואנדה וקונגו מתנהלת מלחמת תעמולה שלה שותפים גורמים באו”ם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, והמעצמות הגדולות. סיכוייו של המתבונן מרחוק להבין (או לכתוב פוסט על) מי עשה מה מבלי לעשות עוול לאמת או למי מהצדדים המעורבים הולכים לאיבוד בתוך סבך אינטרסים של שחקנים מקומיים וזרים, אנשי צבא ואנשי עסקים, פעילי סיוע ועורכי חדשות.

לא צריך להאמין לכל מה ששגריר אריתראה (או כל שגריר אחר) אומר על המדינה ששלחה אותו. אבל אפשר להקשיב לדבריו בתור תזכורת לכך ששיח זכויות האדם והמשפט הבינלאומי עדיין מעוצב, כפי שהיה תמיד, על ידי אינטרסים. במקרים שבהם התוצאה היא הפעלה עקבית וברורה של סטנדרטים כפולים, השיח הזה והמוסדות שמייצגים אותו עלולים להפוך לחלק מהבעיה.

9 תגובות

שינאה, שקרים וזכויות אדם

Mar 22 2012 פורסם מאת בקטגוריות ישראל

השורות האלה נכתבות בזמן שכוחות מיוחדים של משטרת צרפת עדיין מכתרים את ביתו של החשוד ברצח ליד שער בית הספר היהודי בטולוז. כבר ידוע שהחשוד משויך לאל קאעדה, לפחות אידאולוגית, ושהוא טען באזני השוטרים שדיברו אתו מבעד לדלת שרצח הילדים היהודים בא כנקמה על רצח ילדים פלסטינים על ידי ישראל. נתניהו כבר אמר הבוקר ש”יש להילחם בתעמולה יוצאת הדופן נגד ישראלים ויהודים חפים מפשע בכל מקום, שמובילה את האנשים האלה לבצע מעשים ברבריים כאלה”.

גם סלאם פיאד התקומם: “הגיע הזמן שהפושעים האלה יפסיקו לסחור בפעולות הטרור שלהם בשם פלסטין, או לטעון לניצחון למען זכויות ילדי הפלסטינים, אשר מבקשים בסך הכול לחיות חיים הגונים”. צריך לראות את התגובות של שני המנהיגים כקריאה ישראלית-פלסטינית מאוחדת שאומרת לכל העולם חלאס, מספיק. מאסנו כבר בכל הטפילים שנצמדים לסכסוך הכואב שקיים בינינו כדי להזין את הפנטזיות, הפחדים והאלימות שלהם.

השינאה שהצמידה אקדח לראשיהם של ילדים קטנים שלשום בטולוז היא לא תוצאה של הסכסוך הישראלי פלסטיני אלא של מערכי תעמולה עולמיים שקברו אותו מתחת לערימה של גרוטאות רטוריות, תאוריות חלודות ומראות שבורות. הארץ הקטנה הזאת הפכה לנקודה שדרכה, כך בדמיונם של בני זמננו, עוברים כל הקוים שמפלגים את האנושות. מערב מול מזרח, צפון מול דרום, הציויליזציה היודאו-נוצרית מול הציויליזציה האיסלאמית, קולוניאליסטים מול ילידים, מודרניות מול מסורתיות, אשמה לבנה מול זעם שחור, תיעוש קפיטליסטי מול קהילתיות כפרית. הכל במרכאות, והכל נדבק. אנחנו כמו המונה ליזה של הסכסוכים שכל אחד שמסתכל עליה בטוח שהיא מחייכת אליו ואומרת לו “בוא!”.

הערימה הזאת היא לא רק כר גידול לאלימות – כאן, שם, ובכל מקום –  אלא היא גם מקשה על כל התקדמות לקראת הסדר פוליטי. כל צד בסכסוך הפך לגלדיאטור שנלחם כשחצי מהעולם עומד מאחוריו ואומר לו לא לוותר, להיות חזק, ולהתנחם רק בכך שדמו מוקרב למען מערכה היסטורית גדולה על גורלה של אמת על-זמנית כזאת או אחרת. כל פשרה שלו תתפש ככניעה של מחנה עתיק, של תורה שלמה, של הסיכויים לצדק ולקץ ההיסטוריה.

נשמע מוגזם? בכייני? קונספירטיבי? בקרו בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובצפון אמריקה (עברו כבר כמה שנים מאז שאני הסתובבתי בכאלה, אבל ממה שאני שומע, המצב שם לא השתנה יותר מדי). כשאתם שם, התרשמו מהפוסטרים שתלויים על לוחות המודעות. תנו הצצה בפלאיירים שמונחים לייד הקיוסק, או בכניסה לפאב. כנסו לאיזה כנס, או פאנל “מומחים” על הסכסוך ותקשיבו כמה דקות למה שנאמר ולשאלות מהקהל. אני מנחש שאז יתברר שמה שנשמע מופרך לרובנו כאן, נראה אמיתי ורציני מאוד שם. אמנם, כל הסכסוכים בעולם שזוכים לטיפול סטודנטיאלי באותם קמפוסים עוברים ברוב המקרים השטחה והשחתה אידאולוגית כלשהי, אבל מעטים מהם מקבלים יחס אינטנסיבי כל כך כמו הישרא-לסטיני.

תמיד קל ומפתה להאשים את הקמפוסים, אבל התופעה רחוקה מלהיות מוגבלת להם. מידע מעוות ומסולף מציף את האינטרנט, את הרשתות החברתיות, ומגיע גם לכלי תקשורת ממוסדים. הוא מועבר בשיחות סלון בגרמניה, במפגשים בין-כנסייתיים בהולנד, בהפגנות בספרד. כתוצאה, יש היום  ברחבי העולם הרבה יותר אנשים שמחשיבים את עצמם שקולים ומעודכנים, ובאותו הזמן בטוחים שישראל היא מדינה שרוצחת ילדים באופן מכוון ושיטתי, שמרעיבה את תושבי עזה כבר חמש שנים, ואולי אפילו מבצעת בפלסטינים רצח עם איטי ומחושב.

כשההפרזה הקיצונית הזאת נפגשת עם אידאולוגיה קיצונית אצל אנשים כמו מוחמד מראח  (“שר הפנים הצרפתי אומר שהחשוד ייכנע הלילה”), ילדים קטנים עלולים להירצח בדם קר. אלה כבר לא סתם הפחדות של הימין שקל לבטל כפראנויה או כמהלך ציני שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. זה קרה בעבר, זה ממשיך לקרות, ובאמת הגיע הזמן לשים לזה סוף.

הבעיה היא שמי שמופקד על המלחמה בשקרים ובהגזמות האנטי-ישראליות הם כל מיני גופי הסברה ממשלתיים או ארגונים כאילו-לא-ממשלתיים מישראל, בשיתוף עם ערב רב של ארגונים זרים, חלקם בעלי אג’נדות מפוקפקות שהערצת ישראל (או שינאת מוסלמים) איכשהו משתלבת בהן. הקהל בחו”ל, זה שלא משויך אוטומטית לאחד הצדדים, מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין שתי גרסאות פשטניות של אותו סיפור – קורבנות טהורים שמתגוננים בגבורה בפני רוע פאשיסטי-דתי – כשרק חלוקת התפקידים בין הישראלים לפלסטינים הפוכה ביניהן.

כשאלה האפשרויות שעומדות לבחירה, וכשהשאלה “איפה אתה עומד בשאלה הפלסטינית?” הפכה לשאלה שמגדירה היום את ההשתייכות הערכית, הפוליטית, והחברתית של צעירים ברחבי העולם, רבים יותר מהם יבחרו להיעמד לצד החלשים ויאמצו את הסיפור שלכאורה, רק לכאורה, משרת אותם. ושוב, אם יש בזה נחמה למישהו, ככה זה עבד גם כלפי סכסוכים אחרים. (“כובו האורות סביב הבית בו הוא מתבצר”).

חלוקת העבודה הזאת – בין התעמולה לתעמולה-שכנגד – טומנת בחובה סכנה גדולה יותר לישראל מהשחרת-יתר ודה-לגיטימציה. במאבק ההסברתי הנחוץ נגד ביקורת זדונית ומוגזמת מבחוץ הולכת לאיבוד בהדרגה היכולת לזהות ביקורת מדויקת ועניינית מבית ולהכיר בחשיבות שלה. הגוף מפסיק להבחין בין עמית לטורף ומתחיל לתקוף את המערכת החיסונית שלו.

לכן, יש צורך בביקורת עקבית ומקצועית של שני שופרות התעמולה במאמץ למתן את הטון ולתקן את העובדות אצל שניהם בו זמנית. ככה תיבנה נקודת התצפית המאוזנת שחסרה כל כך, שממנה מי שמעוניין יוכל להבין יותר טוב את הסכסוך, וגם לחפש דרכים שיכולות אולי לסייע ביישוב שלו. המועמדים הטבעיים לקחת חלק במשימה הזאת הם ארגוני זכויות האדם הישראלים.

אני עובד בארגון כזה, ולא מזמן כתבתי באריכות על הסיבות שבגללן לדעתי ארגונים כמו שלנו לא אמורים להיות אובייקטיביים או לנסות להיראות ככאלה. אנחנו בשר מבשרה של הדמוקרטיה הישראלית, ותפקידנו, כמו בכל דמוקרטיה בריאה, הוא להבטיח שתהיה ביקורת ציבורית, שיפוטית ופרלמנטרית על פעולות הממשלה ושאר רשויות המדינה. בזה עלינו להישאר ממוקדים. אבל, כתבתי באותו פוסט גם שיש תחומים בהם אפשר וצריך לחרוג מהמנדט המוגבל הזה, ולדעתי אחד התחומים האלה הוא ביקורת על דיס-אינפורציה חריפה בחו”ל ביחס לפעולות ישראל. (“כוחות משטרה תפסו עמדות סביב הבית”).

הביקורת הזאת כבר מושמעת, ולעיתים די קרובות. אני מכיר לא מעט מקרים בהם אנחנו או ארגונים אחרים ביקרו עמדות מוטות או לא מדויקות של ארגונים זרים או מוסדות בינלאומיים. לפעמים זה נעשה בצורה דיסקרטית, ולפעמים באופן גלוי. הרבה מאלה שטוענים שארגוני ז”א מכפישים את ישראל יהיו ללא ספק מופתעים לדעת כמה פעמים המידע והפרשנות שלהם ממתנים ומאזנים את התמונה שמגיעה ממקורות אחרים.

מן הסתם, ארגוני ז”א לא יכולים להתחיל להגיב לכל בלוגר או תא סטודנטים שמפרסמים שטויות ברשת או באוניברסיטה. אבל כשמדובר במוסדות חשובים, בגופי תקשורת בולטים, בארגונים גדולים, או בדמויות בעלות השפעה, קולם צריך להישמע באופן פומבי ובהיר. המחשבה שדי אם נקפיד שהמידע שאנחנו מפיצים יהיה מדויק והוגן כדי לפעול נגד אי-הדיוקים וחוסר ההגינות שקיימים שם בחוץ היתה שגויה. זה לא מספיק.

הדמוניזציה של ישראל, והדה-הומניזציה של ישראלים בעולם הגיעו לממדים כאלה שהן מהוות סכנת חיים, לא רק עבור יהודים וישראלים בחו”ל, אלא גם עבור פלסטינים וישראלים שחיים כאן. מבחינתנו כארגונים, מדובר על תופעה שמקשה על מילוי תפקידנו בשמירה על זכויות אדם ובשירות השיטה הדמוקרטית (“החלה ההשתלטות על ביתו של החשוד”).

אם נצליח, ישראלים ופלסטינים, לפנות אפילו קצת מערימת הזבל שכל העולם שפך עלינו, ונדחה את התפקיד שהועידו לנו אחרים – להיות בשר התותחים בקו השוחות של כל המלחמות שמפלגות את האנושות – יש סיכוי הרבה יותר טוב שנוכל להגיע יום אחד גם לפשרה ולפיוס בינינו. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר שבה יקודש זיכרם של נרצחי טולוז.

4 תגובות