2013: שנת ההנגאובר של האג

Dec 27 2013 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,משפט בינלאומי,סכסוכים

קשה לחשוב על דמויות רבות המזוהות יותר עם מערכות המשפט הבינלאומי מלואיז ארבור. היא היתה התובעת הכללית של בתי הדין המיוחדים שהוקמו בשנות ה-90 ליוגוסלביה ורואנדה ולאחר מכן שירתה כנציבת זכויות האדם של האו”ם בין 2004 ל-2008. לכן, כשבאוקטובר האחרון היא יצאה בביקורת חריפה על אותן מערכות, דבריה היוו עדות נוקבת למצב העגום אליו הן הגיעו השנה. בנאום שנשאה ארבור היא קראה לבחינה ביקורתית של העקרונות שהנחו את מאמצי הקהילה הבינלאומית מאז סוף המלחמה הקרה בתחום של יישוב סכסוכים, הגנה על זכויות אדם ומניעת פשעי מלחמה. עלינו להכיר בכך, היא אמרה, שהרעיונות והמוסדות שהיללנו השיגו הצלחות צנועות בלבד. רק כך נוכל לשפר אותם.

חלק מרכזי בנאום הוקדש לביקורת על מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, ובעיקר על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) שכשל, לדבריה, ביישום עיקרון היסוד של שלטון החוק – שוויון בפני החוק. המשבר בו שרויה המערכת “מאתגר את ההנחה העומדת בבסיס פרויקט הצדק הבינלאומי: שהטלת אחריות לפשעי מלחמה על מנהיגים צבאיים ופוליטיים תתרום לשלום, באמצעות הרתעת מעשים כאלה בעתיד ועידוד תהליכי פיוס לאומי”. בפוסט הזה אנסה לתאר איך הגיעו הרעיון של המשפט הפלילי הבינלאומי והמוסדות שהוקמו בשמו למשבר אמון כזה אפילו עם תומכיהם הגדולים.

החזון והתקווה

העיקרון של העמדה לדין של פושעי מלחמה היה מזוהה כמעט באופן מוחלט עם הנאצים ובני בריתם, עד שנפילת ברית המועצות פתחה פתח ליישום רחב יותר שלו. התקווה החדשה בישרה על קץ “עידן החסינות”, שבו מעשי זוועה והפרות סיטונאיות של זכויות אדם יכלו להתבצע שוב ושוב מבלי שאיש ייתן עליהם את הדין. מעתה, לכל טרגדיה יהיו נבלים, לכל פשע יהיו פושעים, עם פנים ושמות וצווי מעצר שירדפו אחריהם לכל פינה על הגלובוס. הצדק לא ייכנע שוב לפוליטיקה של אינטרסים, דעת קהל ויחסי כוחות. השלום והיציבות בעולם יושתתו על שלטון החוק.

למימוש החזון הזה נדרשו כלים חדשים. ב-1993 הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה (ICTY) ושנה מאוחר יותר הוקם בית דין דומה לרואנדה (ICTR). ב-1998 נוסחה אמנת רומא שייסדה את בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל מאז 2002 בהאג. בהמשך הוקמו בתי דין מיוחדים נוספים לסיירה לאון (2002), קמבודיה (2005) ולבנון (2009). בנוסף, במהלך שנות ה-90, שורה של מדינות מערביות פתחו את מערכות המשפט שלהן לתביעות נגד חשודים בפשעי מלחמה מכל העולם מתוקף העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית.

בתי הדין המיוחדים

אם היתה מידה של אופטימיות סביב הקמת המוסדות האלה, לא קל למצוא לה זכר היום. ל-ICTY היתה אמנם הצלחה לא מבוטלת בהעמדה לדין והרשעה של פושעי מלחמה, ביניהם גם בכירים, אולם הרושם פחות חיובי בכל הנוגע לתקוות שהמשפטים בהאג יתרמו לשלום ולפיוס בבלקן. דעת הקהל כלפי בית הדין בסרביה, בקרואטיה ובבוסניה נעה בעיקר בין כעס לאכזבה. במהלך 2013 בית הדין הוזכר בעיקר בהקשר של סקנדלים והתנהלות לא תקינה של שופטים, ביקורת פנימית חריפה, סדרה של זיכויים שנויים במחלוקת, וחילופי שופטים מפתיעים באמצע משפט. המוניטין של בית הדין המקביל ברואנדה אינו טוב יותר. קרלה דל פונטה, מי שהיתה התובעת הכללית של בית הדין, תיארה בזיכרונותיה כיצד הועברה מתפקידה ב-2003 בשל נחישותה לחקור ולהעמיד לדין גם את פשעי כוחות הטוטסי בראשותו של נשיא המדינה פול קגמה. בעיני לא מעט משקיפים, בית הדין לא הצליח לשבור את המחסומים בפני בחינה הוגנת של פשעי העבר או אפילו דיון עליהם שעדיין  מוגבל מאוד בתוך רואנדה ומחוצה לה.

מנהיג אפריקני שלא נהנה מחסינות כזאת הוא צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה לשעבר, שהתחיל באוקטובר האחרון לרצות את חמישים שנות המאסר שגזר עליו בית הדין המיוחד לסיירה לאון. טיילור הוא ראש המדינה לשעבר הראשון שמורשע בפשעי מלחמה מאז משפטי נירנברג. ההצלחה הזאת זיכתה את בית הדין בתשבחות ברחבי העולם, למרות תקרית מוזרה בזמן הקראת פסק הדין וביקורות על חומרת גזר הדין. אבל יש גם מי שמצביעים על כך שבסיירה לאון עצמה היחס כלפי ההליכים הפליליים הללו, שנערכו הרחק בהאג, נשאר בעיקר של חוסר עניין וניתוק. בינתיים בקמבודיה, בית הדין המיוחד ספג מכות קשות לאמינות שלו בכמה מהתיקים, והוא מתקשה בחודשים האחרונים לגייס את הכסף הנחוץ לו כדי להמשיך לפעול. בינואר הקרוב אמור להיפתח המשפט בבית דין המיוחד שהוקם בהאג כדי להעמיד לדין את החשודים ברצח ראש הממשלה חרירי בלבנון בפברואר 2005. אולי מוקדם עדיין לשפוט אם בית הדין יגשים את מטרתו “לתרום לשיקום שלטון החוק” במדינה, אבל אין כל ספק שמאז הקמתו הוא היווה מוקד למתח פוליטי גדול שהקשה מאוד על פעולתו התקינה. העובדה שכל חמשת הנאשמים לא הוסגרו לבית הדין ולכן ישפטו בהיעדרם היא רק אחת הראיות לכך.

בית הדין הפלילי הבינלאומי

המצב ב”ספינת האם” של המשפט הפלילי הבינלאומי אינו טוב בהרבה, ויש יותר מסיבה אחת לכך. הבסיסית ביותר היא ההכרה המוגבלת ממנה הוא נהנה בעולם. מספר המדינות שחתמו ואשררו את אמנת רומא עומד אמנם על 122, אבל לא כלולות בו ענקיות כמו סין, רוסיה, ארצות הברית, הודו, פקיסטן ואינדונזיה שלבדן חולשות על כמחצית מאוכלוסיית העולם. באסיה, במזרח התיכון, במזרח אפריקה ובצפונה – או בקיצור, באזורים בהם מתנהלים כיום כמעט כל המלחמות והסכסוכים  –  רק מדינות בודדות אשררו את האמנה. בית הדין יכול לחקור אירועים שהתרחשו במדינות האלה על ידי הפניה של מועצת הביטחון ששלוש מחברותיה, כאמור, לא חברות באמנה בעצמן.

לבית הדין לקחו עשר שנים, ותקציב של כמעט מיליארד דולר שמימן צוות של למעלה מ-700 עובדים כדי להגיע להרשעה הראשונה, של תומאס לובנגה מקונגו במרץ 2012. בדצמבר של אותה שנה הוקרא פסק הדין השני והאחרון עד כה שבו זיכה בית הדין את מת’יו אנגוג’ולו, גם הוא מקונגו, כך שהמאזן של משרד התובע עומד כעת על 50/50. לפי רוב הדיווחים שאני קראתי, פסקי הדין הללו לא הותירו רושם עז בקונגו ומידת החשדנות בקרב הציבור כלפי המניעים של בית הדין ככל הנראה נותרה גבוהה, כפי שהיא במדינות רבות באפריקה. העובדה שכל עשרים המקרים שעמדו בפני בית הדין מאז שהוקם היו של נאשמים אפריקנים הפכה אותו בעיני רבים ביבשת לסמל ליחס המפלה והצבוע של המערב כלפי אפריקה.

במקום להביא לנידוי ובידוד, כתבי אישום של ה-ICC הפכו מקור להון פוליטי. צו המעצר שהוציא בית הדין ב-2009 נגד נשיא סודאן עומר אל בשיר רק חיזק את מעמדו בארצו ובאיזור. באופן דומה, כתבי האישום נגד אוהורו קנייתה וויליאם רוטו לא מנעו מהם להיבחר לנשיא ולסגן נשיא קניה בבחירות שנערכו בתחילת 2013. מאז מובילים השניים קמפיין מדיני פאן-אפריקאי נגד בית הדין שהגיע לשיאו בכינוס מיוחד של האיחוד האפריקאי באוקטובר. משפטו של קנייתה ממשיך בינתיים להידחות, אבל נראה שלפחות במערכה על דעת הקהל כבר נפתח פער שלבית הדין יהיה קשה לסגור. ללא רפורמה עמוקה, כתב מבקר אחד, באפריקה ימשיכו לקרוא את ראשי התיבות המוכרים כ-International Colonial Court. הציפיות שמינוי תובעת כללית אפריקנית לבית הדין ב-2012 תשפר את המצב לא התממשו בינתיים.

בשורה התחתונה, למבחן התוצאה יש את המשקל הגדול ביותר. כישלונותיו של ה-ICC להרתיע נגד ביצוע פשעי מלחמה חמורים בסוריה ולאחרונה, כנראה, גם ברפובליקה המרכז אפריקאית (בעודה נמצאת תחת חקירה של בית הדין), תרמו לדימוי שלו כגוף חלש ולא רלוונטי.

סמכות השיפוט האוניברסלי

גם בתחום הפעלת סמכות שיפוט אוניברסלית כלפי פשעי מלחמה חלה בעשור האחרון נסיגה. בלגיה, שהיתה מהמובילות בתחום, צמצמה משמעותית את סמכות השיפוט האוניברסלי של בתי המשפט שלה כבר ב-2003, והגבלות דומות יושמו גם על ידי ספרד ב-2009 ובריטניה ב-2011. בגרמניה חסם התובע הפדרלי כמעט את כל העתירות שהוגשו על פשעי מלחמה מאז 2002, עד כדי כך שב-2008 האשים ארגון אמנסטי את המדינה שהיא הפכה למקלט עבור פושעי מלחמה זרים. בפועל, אם כן, המדינות שחוקקו לפני עשור או שניים חוקים שמאפשרים להן לשפוט חשודים בפשעי מלחמה ובהפרת זכויות אדם מכל מקום בעולם, מצאו מאז דרכים להכפיף את הסמכות הזאת לשיקולים פוליטיים ובכך למנוע את מימוש העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית באופן כמעט מוחלט. למגמה הזאת הצטרף השנה “פסק דין קיובל” של בית המשפט העליון האמריקאי.

סוף עידן החסינות

כנראה שאין מכשול גדול יותר בפני סיום עידן החסינות מאשר העובדה שבקרב רבות מאותן דמוקרטיות ליברליות שברוחן, בהשראתן, בהובלתן ובמימונם נבנתה מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, חסינות ממשיכה להיות הנורמה השלטת. הדוגמאות לכך הן רבות. ה-ICTY לא חקר טענות להפרות של דיני הלחימה בהפצצות נאט”ו על סרביה ב-1999, והברית הצבאית שוב סירבה לחקור טענות דומות כלפי המבצע שלה בלוב ב-2011. גם הכוחות המערביים בעירק ובאפגניסטן נהנו מהגנה מפני תביעות זרות בעזרת הסכמים עם הממשלות המקומיות והחלטות של מועצת הביטחון של האו”ם.

אין זה מפתיע, אם כן, שבמקומות לא מעטים בעולם הלא-מערבי נוצר הרושם שהקהילה הבינלאומית נחלקת בין אלה שתפקידם לדרוש סטנדרטים גבוהים לאכיפת דיני לחימה –  שקיפות, חקירה עצמאית ומהירה, העמדה לדין וענישה מרתיעה – ואלה שאמורים לקיים את אותם סטנדרטים. הנה כמה סיפורים מהשנה האחרונה שיכולים לתרום לרושם הזה. צרפת מנעה לחלוטין מעיתונאים לסקר את ההתערבות הצבאית שלה במאלי. בגרמניה, קודם בדרגה הקצין שב-2009 הורה, על בסיס שיפוט מוטעה, על הפצצת מכליות באפגניסטן שבה נהרגו עשרות אזרחים (עובדה לה צבא גרמניה התכחש במשך חודשים). בריטניה עמדה השנה, ולא בפעם הראשונה, תחת ביקורת על כך שהיא נמנעת מלחקור כראוי טענות בדבר עינויים ומעשים פסולים אחרים שביצעו חייליה בעירק ובאפגניסטן (מה שלא מנע ממנה באותו הזמן להעמיד לדין קצין נפאלי על אותן עבירות מתוקף סמכות שיפוט אוניברסלית). במקביל, ממשיכה הממשלה של דיויד קמרון, מסיבות לא לגמרי ברורות, לעכב את פרסומם של שני דו”חות הצפויים לחשוף מידע רגיש על השתתפות הבריטים באותן מלחמות. החריג ב-2013 היתה הרשעתו של חייל בריטי שצולם מוציא להורג בצורה תיאטרלית לוחם טליבן פצוע. בכך עלה מספר החיילים הבריטים שהורשעו בפשעי מלחמה לשניים.

גם האו”ם ספג השנה ביקורת על “תרבות חסינות” כשעמד על סירובו לשאת באחריות על מגפת כולרה שהרגה למעלה מ-8,000 בני אדם בהאיטי ב-2010 ונגרמה, לפי הערכות שהאו”ם למיטב ידיעתי לא שלל, כתוצאה מרשלנות מצד גורמים בארגון. בהקשר של האו”ם, יש לציין את פסק הדין של בית המשפט העליון בהולנד שהורה בספטמבר האחרון למדינה לשלם פיצויים לקורבנות ההרג ההמוני בסרברניצה ב-1995. כמה אלפי אזרחים בוסנים-מוסלמים שמצאו מקלט במתחם מוגן של האו”ם נמסרו אז לידי מרצחיהם הבוסנים-סרבים על ידי החיילים ההולנדים שהיו מוצבים במקום. פסק הדין אמנם הוצג כהתפתחות חיובית בכך שהוא שבר את מסורת החסינות של כוחות שמירת שלום, אבל אפשר לראות בעובדה שהאחריות הוטלה על המדינה ולא על אדם כלשהו כדחיית העיקרון של אחריות פלילית אישית.

שלום ופיוס

במקביל לכל הקשיים האלה ביישום הפרויקט של המשפט הפלילי הבינלאומי, ואולי גם כתוצאה מהם, הלך וגבר הספק ביחס לכמה מההנחות התאורטיות שעמדו בבסיסו; בעיקר כלפי הציפייה שבכוחם של עקרונות המשפט הפלילי להוות את הפלטפורמה העיקרית, אם לא הבלעדית, לפתרון סכסוכים, להשכנת שלום ולקידום תהליכי פיוס. די להביט בתהליכי השלום והפיוס היותר מוצלחים של שני העשורים האחרונים בשביל להיווכח שברובם המכריע הצדק הפלילי נשאר בשוליים, אם לא לחלוטין מחוץ לתמונה.

בדרום אפריקה, כידוע, אומץ המודל של וועדות אמת ופיוס, וכך גם במקרה של מזרח טימור, שהנהגתה ויתרה על תביעות נגד פשעי מלחמה של כוחות אינדונזיים למען הסכם השלום. בצפון אירלנד, למרות שעברו 15 שנה מאז שנחתם הסכם השלום, נמשך עדיין הוויכוח  אם לפתוח בהליכים משפטיים שיחקרו את תקופת הסכסוך האלים. איאן פייזלי (הבן), שהיה מעורב בתהליך השלום בצפון אירלנד, כתב שאילו ה-ICC במתכונתו הנוכחית היה קיים אז, השגת השלום היתה קשה הרבה יותר. גם בתהליכי השלום שהתקדמו השנה בנפאלובקולומביה מסתמן שבסופו של דבר השימוש בהעמדות לדין של חשודים בביצוע פשעי מלחמה יהיה מצומצם או זניח ביחס להיקפי החנינות. בין ספרד למחתרת הבאסקית ETA עדיין לא נחתם הסכם שלום, אבל ההערכות הן שהוא יכלול חנינה גורפת לאסירים ולמבוקשים. הערכות דומות ניתנו לאחרונה ביחס ליוזמת השלום שמוביל ארדואן כלפי המחתרת הכורדית. בסופו של דבר, אם כן, המציאות לא נענתה לקביעתו של התובע הכללי של ה-ICC ב-2007, לואיס מורנו אוקמפו, ש”אסור שתהיינה פשרות פוליטיות על חוקיוּת ועל הטלת אחריות”.

ʘ•ʘ•ʘ•ʘ

כפי שלואיז ארבור הדגישה בנאומה, מטרתו של המבט הביקורתי על פרויקט המשפט הפלילי הבינלאומי איננה לטעון שלא היו לו הצלחות כלל או שצריך לקבור אותו אלא שהוא דרוש תיקון. אסור לזנוח את המאבק העולמי בחסינות, היא הבהירה, אבל “עלינו להיות אסטרטגיים יותר בכל הנוגע לשילוב בין עשיית צדק לפתרון סכסוכים אלימים”.

גם ברמה המקומית דרושה חשיבה אסטרטגית מחודשת. המאמץ לקידום זכויות אדם ומוסר לחימה בישראל הסתמך בשני העשורים האחרונים לא מעט על כוחו ומעמדו של המשפט הפלילי הבינלאומי. השאלה היום היא איך מתאימים את המסרים הציבוריים לעולם שבו אחריות פלילית אישית על הפרות של דיני לחימה רחוקה מלהיות בפועל הנורמה הבינלאומית (או המערבית), וכאשר מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי נאבקת על הלגיטימציה שלה.

הפוסט הזה פורסם גם באתר של עלמ”ה – העמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

3 תגובות

אני ♥ KONY2012

Mar 12 2012 פורסם מאת בקטגוריות משהואיזם

דעתי על הקמפיין הויראלי שכולם מדברים עליו השתנתה מקצה לקצה בשבוע האחרון. עכשיו אני חושב שהוא אחד הדברים הכי טובים שקרו בשנים האחרונות לסכסוכים המדממים באפריקה ובשאר העולם. וזה לא שאני לא שותף לביקורת על הסרטון ששורף את הרשת. אם הייתי צריך לכתוב פרודיה סרקסטית על קמפיינים כאלה, לא הייתי יכול להמציא תרכיז כל כך קיצוני שלוקח כל מה שמגוחך ומזיק בהם ודוחס אותו לתוך חצי שעה. אבל, מה שהיה לא פחות ממדהים היא התגובה האדירה שקמה ברשת נגד הסרטון וחשפה במהירות שיא את כל מה שרע ובעייתי בו.

מול הקמפיין המהוקצע, הממומן היטב והמשובץ כוכבים, התארגן תוך ימים קמפיין נגדי, ספונטני, מבוזר ובינלאומי באמת. זה היה הקרב האולטימטיבי בין המסר הפשטני למסר המורכב, בין השחור-לבן לאפור, בין הסנטימנטלי לפוליטי, בין האקטיביסט האמריקאי לפעילים אפריקאים, בין אלה שלהוטים לעשות היסטוריה כאן ועכשיו לאלה שנותנים כבוד גם לזמן וגם להיסטוריה.

התוצאה של הקרב האינטרנטי על התודעה היא דיון שכמוהו עוד לא היה על התפקיד של קמפיינים מערביים הקוראים להתערבות צבאית בסכסוכים, כמו שלפחות פרשן אחד ציין (וגם המליץ על אוספים יעילים של קולות ביקורתיים מהמערב ומאפריקה). בשיקלול הכולל, אם כן, יותר מאשר הרשתות החברתיות הוכיחו את עצמם כמשרתות של קמפיינים כאלה – שגם בעבר לא התקשו למצוא במות להפצת מסרים – הן מחזקות את המבקרים שלהם. אלה שעד לא מזמן קולם היה נבלע בתוך המולת התקשורת, הסלבריטאות, והופעות הענק הפילנטרופיות שעטפה כל מיזם כזה.

כדי להמחיש את גודל השינוי (וגם כי כל מה שאפשר להגיד על KONY2012 כבר נכתב בימים האחרונים) אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקמפיין הדומה שסחף את העולם לפני כמה שנים – הקמפיין “להציל את דארפור”. גם אז התחולל פלא. תוך חודשים ספורים, כל העולם הכיר את השם דארפור וידע שמתרחש שם רצח עם נורא על ידי ממשלת סודן. קואליציה נמרצת של סלבריטאים, כותבי טורים ופעילים מערביים הצליחה להעלות את המלחמה בדארפור (שלא הייתה שונה מאוד במהותה או גדולה בחומרתה ממלחמות אפריקאיות נוספות בעשור הקודם) לראש סדר היום הבינלאומי, וכמו במקרה של KONY2012, הם עשו זאת על ידי רידוד המציאות המאוד מורכבת של הסכסוך לאגדה הוליוודית פשטנית. אבל אז לא היה טוויטר, ולא היה פייסבוק, ולא היתה את הבלוגוספרה שיש היום כדי לבלום את ההיפרבול.

אני לא נתקלתי בתיאור יותר טוב של הפער שנוצר בין דארפור המיתית לדארפור האמיתית מאשר הספר “Saving Darfur” של העיתונאי רוב קרילי. במשך חמש שנים, בין 2004 ל-2009, קרילי חי באפריקה וסיקר אותה עבור עיתונים בריטיים. בספר, שפורסם לפני שנתיים, הוא מתאר כיצד ככל שהוא פגש יותר את המציאות בחבל דארפור עצמו, וגם בסודן, בקניה, בצ’אד ובאוגנדה, כך הוא הגיע למסקנה שהסיפור המקובל בעולם, שהוא היה ממפיציו בתקשורת, מופרך. הוא גם הלך והתקרב לעמדה – שלדבריו רווחת בקרב אנשים שחיים באזור או מכירים אותו לעומק – שלפיה הקמפיין הבינלאומי להצלת דארפור גרם יותר נזק מתועלת למאמצים להביא להפסקת האלימות ולפיוס בחבל מוכה הסבל.

קשה לתמצת את התמונה של אפריקה באותן שנים שקרילי מצייר בספר, אבל למרבה המזל, היום, יום שלישי, ול-24 שעות בלבד, הוא מציע את גרסת הקינדל של הספר בחינם בבלוג שלו. הוא עושה את זה לרגל המהומה שקמה עכשיו סביב ג’וזף קוני, שמפגש סהרורי איתו מתואר בפרק 3. לטענתו, הוא אחד העיתונאים היחידים שפגשו את הטיפוס הרצחני והתמהוני הזה. בכל אופן, אני ממליץ לקרוא את הספר לכל מי שהנושא מעניין אותו, אבל לפני כן, אזהרה: במקרה אחד לפחות מישהו שהשאלתי לו את הספר בצירוף המלצה חמה מאס מהר מאוד בתיאורים של קרילי שותה תה, קרילי בורח ממטוסי אנטונוב מפציצים, קרילי תופס מונית בחארטום או מקפיץ טקילות עם כל האקספאטס בג’ובה. יש הרבה יותר מדי מכל אלה בספר, אבל יש בו לטעמי מספיק ראיונות מעניינים ורקע היסטורי ששווים את המאמץ. יש בו גם לא מעט ביקורת עצמית על התפקיד שהתקשורת הבינלאומית מילאה בכל הסיפור, ואת זה תמיד מעניין לקרוא.

ועכשיו, אחרי שהראיתי שבבלוג שלי מחלקים ספרים בחינם, אני בכל זאת אנסה לתמצת בקצרה את נקודת המבט שמתוארת בספר, לטובת מי שלא מתכוון לקרוא אותו. אגב, את הפוסט הזה אני כותב מהר כדי להספיק להעלות אותו לפני שקרילי פותח את הבסטה מחר בבוקר, לכן, אם מישהו מוצא כאן טעות בעובדות, אודה לו אם יתקן אותי.

הסיפור המקובל על דארפור הולך בערך ככה. בשנת 2003 התמרדו שלושה שבטים מחבל דארפור – בני הפור, הזגהוואה והמסליט – נגד השלטון המרכזי של סודן במחאה על המדיניות המפלה כלפיהם. בתגובה הממשלה, בראשות הנשיא עומר אל באשיר, שיסתה בתושבי הכפרים מיליציות חמושות אכזריות במיוחד העונות לשם ג’נג’וויד (“השדים הרכובים”) שיצאו למסעות הרג, חורבן ואונס. המספרים הראשונים שפורסמו דיברו על 400,000 הרוגים ולמעלה משני מיליון פליטים, שחלק גדול מהם התקבץ במחנות פליטים מעבר לגבול בצ’אד. מהרגע שהסיפור פרץ לתודעה המערבית, כנראה באמצעות מאמר של ניקולס קריסטוף בניו יורק טיימס ממרץ 2004, הוא התקבע בתוכה לא כמלחמת אזרחים או סכסוך בדלני אלא כטיהור אתני שביצעו “ערבים בהירי עור” כנגד “אפריקאים שחורים”, כחלק ממהלך מחושב ל”ערביזציה” של סודן. הייתה גם התייחסות רבה לתפקיד שמילא שינוי האקלים באזור על פרוץ הסכסוך.

מה שהיה בטוח מעל לכל ספק הוא שמדובר, סוף סוף, במלחמה אפריקאית שקל להבין. יש בה רשע טהור מצד אחד, וקורבנות מוחלטים מהצד השני, ואפילו יש בה נבל שאפשר להאמין שאם הוא ינוטרל, הסיוט הזה ייגמר. למרבה המזל, הנבל הזה גם אירח את אוסמה בין לאדן עשור לפני כן, והיה, לכל הדעות, אוטוקרט מהסוג הגרוע ביותר. כמו עכשיו עם קוני, גם אז הקמפיין הבינלאומי קרא ל”עולם” לעצור את באשיר באמצעים צבאיים ומשפטיים. אחד משיאיו היתה הופעה של ג’ורג’ קלוני בפני מועצת הביטחון (על אמת, לא בסרט) שבה הוא איים שאם לא ייפרסו כוחות על הקרקע מייד ימותו שניים וחצי מיליון איש. זו תהיה “הרואנדה שלכם, הקמבודיה שלכם, האושוויץ שלכם”, הוא הזהיר את השגרירים, לפני שהעביר אז זכות הדיבור לאלי ויזל שדיבר גם כן על החובה לעצור את רצח העם בכוח.

כשקרילי התחיל את עבודתו באפריקה ב-2004, גם הוא, כמו רובנו באותה תקופה, החזיק בגרסה הזאת של האירועים. אבל אז, הוא מתאר, הכל התחיל להתבלבל. הוא לא מטיל ספק בכך שמעשי אלימות נוראיים התרחשו שם, בעיקר בתקופת השיא של 2003-2004, אבל ההקשר שבתוכו הם קרו היה הרבה יותר מסובך. מקרוב, הצד “הערבי” נראה די אפריקאי, והצד של “האפריקאים” נראה ערבי למדי. גם השבטים ה”תוקפניים” ראו את עצמם כקורבנות של הסכסוך, ובקרב ה”קורבנות” אפשר היה למצוא לא מעט תוקפנות. המורדים, מסתבר, הם בעצם ערב רב של מיליציות חמושות, למעלה מעשרים בתקופה מסויימת, שלפעמים היו עסוקות להלחם זו בזו יותר מאשר בצבא או בג’נג’וויד. בשנת 2008, למשל, נהרגו יותר אנשים במלחמות בין קבוצות מורדים מאשר בינן לבין כוחות המזוהים עם המשטר. גם מטרות המאבק היו מגוונות. מנהיג אחד הפלגים הגדולים, התנועה לצדק ושוויון (JEM), שנהרג לפני שלושה חודשים, בכלל ראה במאבק כלי להשתלטות על סודן כולה וחיזוק היסודות האיסלמיסטים בשיטת הממשל שלה. הכוחות שלו כללו גם חיילים ילדים, בני אחת עשרה. לא בדיוק הדימוי של הגוד גייז בסיפור. מהצד השני, של “הרעים” אמנם היתה נוכחות חזקה לאידאולוגיה של “עליונות ערבית”, אבל המקור שלה, וגם של הנשק שהופעל בשימושה, לא היה עומר אל-באשיר אלא מועמר קדאפי – שבאותן שנים בדיוק ניהל ירח דבש מאוחר עם מנהיגי המערב. בנוסף, וועדה רשמית של האו”ם קבעה כבר ב-2005 שלא היתה מטרת השמדה מכוונת מאחורי ההתקפות בדארפור. גם ההערכות לגבי מספר ההרוגים ירדו משמעותית עם הזמן. אלה רק מעט מהדוגמאות שמובאות בספר.

על העיסה האפרורית הזאת אנחנו לא שמענו אז מפעילים של “להציל את דארפור”, וקרילי גם מתאר איך העורכים שלו בעיתונים השונים לא התעניינו בסיפור מסובך כל כך. הם רצו אנקדוטות או קטסטרופות אנושיות שישרתו את התפישה המקובלת, ולא יאתגרו אותה. הדמויות היחידות במחזה שמבינות עד כמה המצב מסובך הם עובדים בארגוני סיוע שחיים ופועלים בשטח במשך שנים. הבעיה היא שהם גזרו על עצמם שתיקה כדי לא לסבך עוד יותר את יחסיהם הרגישים גם ככה עם הרשויות.

תגידו, ביג דיל. ארגון שרוצה לעורר מודעות למצוקה אנושית חריפה מספק תמונה פשטנית של המציאות כדי לעשות כותרות ולמנוע מצב שבו ההרג נמשך והעולם שותק. האמת המורכבת, אם יש כזאת, יכולה לחכות להיסטוריונים, אבל קודם צריך לעצור את הדימום ומיד. זו טענה ראויה, אבל כנגדה קרילי מתאר בצורה די מוצלחת איך עבדה בדארפור המשוואה המוכרת שלפיה תמונה מעוותת ומוגזמת של המציאות מובילה להתערבויות שגויות שמחריפות את המצב במקום לסייע לו.

עיקר הביקורת מופנית להחלטה להגיש צו מעצר לבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד אל באשיר ב-2009. כתוצאה מכך, תהליך השלום העדין שהחל בדארפור נקטע, התמיכה הציבורית באל-באשיר זינקה ומדינות רבות באפריקה ובשאר העולם התייצבו לצדו והתחייבו לא להסגיר אותו להאג אם יבקר אצלן. כנראה שזה היה מהלך רע לדארפור ורע לרעיון של משפט פלילי בינלאומי. הוויכוח סביב השאלה האם מה שקרה בדארפור היה רצח עם או לא נמשך. קרילי חושב שמה שהוא ראה שם זה לא טבח, ובטח שלא רצח עם.

מיה פארו, הדמות המרכזית בקמפיין “להציל את דארפור” הודתה בראיון המובא בספר שמאמצי ההסברה שלה נכשלו במבחן התוצאה. מי שבוודאי מסכים אתה הוא אלכס דה ואל, אחד המומחים הידועים לאזור שגם חי בו תקופות ארוכות, שנחשב לאחד המבקרים החריפים של הקמפיין. זאת כחלק מביקורת יותר רחבה שלו על התבנית החוזרת שבה המדיניות של מדינות המערב כלפי סכסוכים באפריקה משבשת יוזמות מקומיות שמבוססות על הבנה טובה הרבה יותר שלהם.

וזה מחזיר אותי ל-KONY2012. הפעם, התיקון לנרטיב המעוות של התעמולה הופיע תוך שעות ברשת, בניגוד למקרים של דארפור, קוסובו ובוסניה, שבהם הספרים והמאמרים הביקורתיים הופיעו מאוחר מדי מכדי לשנות את הסיפור שהתקבע בתקשורת בשבועות ובחודשים הראשונים. בעצם אולי במה שראינו השבוע טמון הפתרון לקונפליקט הקבוע בין הרצון לספר סיפור פשוט כדי לעורר מודעות לבעיה, לבין הרצון לטפח הבנה מעמיקה שלה כדי לקדם פתרונות מתאימים.

כל מה שצריך בעידן הרשתות החברתיות זה קמפיין זר ומופרך שדורש פתרונות מפוקפקים. ככה, הוא מייצר גם מודעות גבוהה וגם ביקורת נוקבת. היום מיליוני אנשים יודעים שג’וזף קוני הוא איש רע, אבל מיליונים גם מבינים שלתפוס אותו לא בהכרח יפתור את הבעיה. רבים מהם נחשפו בשבוע האחרון ליותר קולות מאפריקה משהם שומעים בשנה, או שנים, או בכלל. סרטון שהציג את האפריקאים רק כקורבנות חסרי אונים או כרוצחי ילדים פרמטיביים, הזקוקים לאיש הלבן שיציל או יצלה אותם, הכין את הבמה למיצג כוח אדיר של אפריקאים רבים שקמו מיד ואמרו שמספיק, הימים האלה עברו.

KONY2012 מספק בעיניי עוד הוכחה לכך שהתפקיד של פעילים מקומיים באזורי סכסוך הוא לצאת בביקורת נוקבת נגד תועמלנים מחו”ל שמציגים תמונה פשטנית וחד ממדית של מציאות שאותה הם לא מכירים, וקוראים לפתרונות כפויים כאלה או אחרים לבעיות שאותן הם לא מבינים. למקומיים כדאי לנצל את הזרקור שהאקטיביסטים הזרים מפנים אליהם, אבל לא להפקיר בידיהם את תפקיד מספרי הסיפור וקובעי הפתרון. קצת צניעות לא תזיק להם שם.

11 תגובות