2013: שנת ההנגאובר של האג

Dec 27 2013 פורסם מאת בקטגוריות אפריקה,משפט בינלאומי,סכסוכים

קשה לחשוב על דמויות רבות המזוהות יותר עם מערכות המשפט הבינלאומי מלואיז ארבור. היא היתה התובעת הכללית של בתי הדין המיוחדים שהוקמו בשנות ה-90 ליוגוסלביה ורואנדה ולאחר מכן שירתה כנציבת זכויות האדם של האו”ם בין 2004 ל-2008. לכן, כשבאוקטובר האחרון היא יצאה בביקורת חריפה על אותן מערכות, דבריה היוו עדות נוקבת למצב העגום אליו הן הגיעו השנה. בנאום שנשאה ארבור היא קראה לבחינה ביקורתית של העקרונות שהנחו את מאמצי הקהילה הבינלאומית מאז סוף המלחמה הקרה בתחום של יישוב סכסוכים, הגנה על זכויות אדם ומניעת פשעי מלחמה. עלינו להכיר בכך, היא אמרה, שהרעיונות והמוסדות שהיללנו השיגו הצלחות צנועות בלבד. רק כך נוכל לשפר אותם.

חלק מרכזי בנאום הוקדש לביקורת על מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, ובעיקר על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) שכשל, לדבריה, ביישום עיקרון היסוד של שלטון החוק – שוויון בפני החוק. המשבר בו שרויה המערכת “מאתגר את ההנחה העומדת בבסיס פרויקט הצדק הבינלאומי: שהטלת אחריות לפשעי מלחמה על מנהיגים צבאיים ופוליטיים תתרום לשלום, באמצעות הרתעת מעשים כאלה בעתיד ועידוד תהליכי פיוס לאומי”. בפוסט הזה אנסה לתאר איך הגיעו הרעיון של המשפט הפלילי הבינלאומי והמוסדות שהוקמו בשמו למשבר אמון כזה אפילו עם תומכיהם הגדולים.

החזון והתקווה

העיקרון של העמדה לדין של פושעי מלחמה היה מזוהה כמעט באופן מוחלט עם הנאצים ובני בריתם, עד שנפילת ברית המועצות פתחה פתח ליישום רחב יותר שלו. התקווה החדשה בישרה על קץ “עידן החסינות”, שבו מעשי זוועה והפרות סיטונאיות של זכויות אדם יכלו להתבצע שוב ושוב מבלי שאיש ייתן עליהם את הדין. מעתה, לכל טרגדיה יהיו נבלים, לכל פשע יהיו פושעים, עם פנים ושמות וצווי מעצר שירדפו אחריהם לכל פינה על הגלובוס. הצדק לא ייכנע שוב לפוליטיקה של אינטרסים, דעת קהל ויחסי כוחות. השלום והיציבות בעולם יושתתו על שלטון החוק.

למימוש החזון הזה נדרשו כלים חדשים. ב-1993 הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה (ICTY) ושנה מאוחר יותר הוקם בית דין דומה לרואנדה (ICTR). ב-1998 נוסחה אמנת רומא שייסדה את בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל מאז 2002 בהאג. בהמשך הוקמו בתי דין מיוחדים נוספים לסיירה לאון (2002), קמבודיה (2005) ולבנון (2009). בנוסף, במהלך שנות ה-90, שורה של מדינות מערביות פתחו את מערכות המשפט שלהן לתביעות נגד חשודים בפשעי מלחמה מכל העולם מתוקף העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית.

בתי הדין המיוחדים

אם היתה מידה של אופטימיות סביב הקמת המוסדות האלה, לא קל למצוא לה זכר היום. ל-ICTY היתה אמנם הצלחה לא מבוטלת בהעמדה לדין והרשעה של פושעי מלחמה, ביניהם גם בכירים, אולם הרושם פחות חיובי בכל הנוגע לתקוות שהמשפטים בהאג יתרמו לשלום ולפיוס בבלקן. דעת הקהל כלפי בית הדין בסרביה, בקרואטיה ובבוסניה נעה בעיקר בין כעס לאכזבה. במהלך 2013 בית הדין הוזכר בעיקר בהקשר של סקנדלים והתנהלות לא תקינה של שופטים, ביקורת פנימית חריפה, סדרה של זיכויים שנויים במחלוקת, וחילופי שופטים מפתיעים באמצע משפט. המוניטין של בית הדין המקביל ברואנדה אינו טוב יותר. קרלה דל פונטה, מי שהיתה התובעת הכללית של בית הדין, תיארה בזיכרונותיה כיצד הועברה מתפקידה ב-2003 בשל נחישותה לחקור ולהעמיד לדין גם את פשעי כוחות הטוטסי בראשותו של נשיא המדינה פול קגמה. בעיני לא מעט משקיפים, בית הדין לא הצליח לשבור את המחסומים בפני בחינה הוגנת של פשעי העבר או אפילו דיון עליהם שעדיין  מוגבל מאוד בתוך רואנדה ומחוצה לה.

מנהיג אפריקני שלא נהנה מחסינות כזאת הוא צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה לשעבר, שהתחיל באוקטובר האחרון לרצות את חמישים שנות המאסר שגזר עליו בית הדין המיוחד לסיירה לאון. טיילור הוא ראש המדינה לשעבר הראשון שמורשע בפשעי מלחמה מאז משפטי נירנברג. ההצלחה הזאת זיכתה את בית הדין בתשבחות ברחבי העולם, למרות תקרית מוזרה בזמן הקראת פסק הדין וביקורות על חומרת גזר הדין. אבל יש גם מי שמצביעים על כך שבסיירה לאון עצמה היחס כלפי ההליכים הפליליים הללו, שנערכו הרחק בהאג, נשאר בעיקר של חוסר עניין וניתוק. בינתיים בקמבודיה, בית הדין המיוחד ספג מכות קשות לאמינות שלו בכמה מהתיקים, והוא מתקשה בחודשים האחרונים לגייס את הכסף הנחוץ לו כדי להמשיך לפעול. בינואר הקרוב אמור להיפתח המשפט בבית דין המיוחד שהוקם בהאג כדי להעמיד לדין את החשודים ברצח ראש הממשלה חרירי בלבנון בפברואר 2005. אולי מוקדם עדיין לשפוט אם בית הדין יגשים את מטרתו “לתרום לשיקום שלטון החוק” במדינה, אבל אין כל ספק שמאז הקמתו הוא היווה מוקד למתח פוליטי גדול שהקשה מאוד על פעולתו התקינה. העובדה שכל חמשת הנאשמים לא הוסגרו לבית הדין ולכן ישפטו בהיעדרם היא רק אחת הראיות לכך.

בית הדין הפלילי הבינלאומי

המצב ב”ספינת האם” של המשפט הפלילי הבינלאומי אינו טוב בהרבה, ויש יותר מסיבה אחת לכך. הבסיסית ביותר היא ההכרה המוגבלת ממנה הוא נהנה בעולם. מספר המדינות שחתמו ואשררו את אמנת רומא עומד אמנם על 122, אבל לא כלולות בו ענקיות כמו סין, רוסיה, ארצות הברית, הודו, פקיסטן ואינדונזיה שלבדן חולשות על כמחצית מאוכלוסיית העולם. באסיה, במזרח התיכון, במזרח אפריקה ובצפונה – או בקיצור, באזורים בהם מתנהלים כיום כמעט כל המלחמות והסכסוכים  –  רק מדינות בודדות אשררו את האמנה. בית הדין יכול לחקור אירועים שהתרחשו במדינות האלה על ידי הפניה של מועצת הביטחון ששלוש מחברותיה, כאמור, לא חברות באמנה בעצמן.

לבית הדין לקחו עשר שנים, ותקציב של כמעט מיליארד דולר שמימן צוות של למעלה מ-700 עובדים כדי להגיע להרשעה הראשונה, של תומאס לובנגה מקונגו במרץ 2012. בדצמבר של אותה שנה הוקרא פסק הדין השני והאחרון עד כה שבו זיכה בית הדין את מת’יו אנגוג’ולו, גם הוא מקונגו, כך שהמאזן של משרד התובע עומד כעת על 50/50. לפי רוב הדיווחים שאני קראתי, פסקי הדין הללו לא הותירו רושם עז בקונגו ומידת החשדנות בקרב הציבור כלפי המניעים של בית הדין ככל הנראה נותרה גבוהה, כפי שהיא במדינות רבות באפריקה. העובדה שכל עשרים המקרים שעמדו בפני בית הדין מאז שהוקם היו של נאשמים אפריקנים הפכה אותו בעיני רבים ביבשת לסמל ליחס המפלה והצבוע של המערב כלפי אפריקה.

במקום להביא לנידוי ובידוד, כתבי אישום של ה-ICC הפכו מקור להון פוליטי. צו המעצר שהוציא בית הדין ב-2009 נגד נשיא סודאן עומר אל בשיר רק חיזק את מעמדו בארצו ובאיזור. באופן דומה, כתבי האישום נגד אוהורו קנייתה וויליאם רוטו לא מנעו מהם להיבחר לנשיא ולסגן נשיא קניה בבחירות שנערכו בתחילת 2013. מאז מובילים השניים קמפיין מדיני פאן-אפריקאי נגד בית הדין שהגיע לשיאו בכינוס מיוחד של האיחוד האפריקאי באוקטובר. משפטו של קנייתה ממשיך בינתיים להידחות, אבל נראה שלפחות במערכה על דעת הקהל כבר נפתח פער שלבית הדין יהיה קשה לסגור. ללא רפורמה עמוקה, כתב מבקר אחד, באפריקה ימשיכו לקרוא את ראשי התיבות המוכרים כ-International Colonial Court. הציפיות שמינוי תובעת כללית אפריקנית לבית הדין ב-2012 תשפר את המצב לא התממשו בינתיים.

בשורה התחתונה, למבחן התוצאה יש את המשקל הגדול ביותר. כישלונותיו של ה-ICC להרתיע נגד ביצוע פשעי מלחמה חמורים בסוריה ולאחרונה, כנראה, גם ברפובליקה המרכז אפריקאית (בעודה נמצאת תחת חקירה של בית הדין), תרמו לדימוי שלו כגוף חלש ולא רלוונטי.

סמכות השיפוט האוניברסלי

גם בתחום הפעלת סמכות שיפוט אוניברסלית כלפי פשעי מלחמה חלה בעשור האחרון נסיגה. בלגיה, שהיתה מהמובילות בתחום, צמצמה משמעותית את סמכות השיפוט האוניברסלי של בתי המשפט שלה כבר ב-2003, והגבלות דומות יושמו גם על ידי ספרד ב-2009 ובריטניה ב-2011. בגרמניה חסם התובע הפדרלי כמעט את כל העתירות שהוגשו על פשעי מלחמה מאז 2002, עד כדי כך שב-2008 האשים ארגון אמנסטי את המדינה שהיא הפכה למקלט עבור פושעי מלחמה זרים. בפועל, אם כן, המדינות שחוקקו לפני עשור או שניים חוקים שמאפשרים להן לשפוט חשודים בפשעי מלחמה ובהפרת זכויות אדם מכל מקום בעולם, מצאו מאז דרכים להכפיף את הסמכות הזאת לשיקולים פוליטיים ובכך למנוע את מימוש העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית באופן כמעט מוחלט. למגמה הזאת הצטרף השנה “פסק דין קיובל” של בית המשפט העליון האמריקאי.

סוף עידן החסינות

כנראה שאין מכשול גדול יותר בפני סיום עידן החסינות מאשר העובדה שבקרב רבות מאותן דמוקרטיות ליברליות שברוחן, בהשראתן, בהובלתן ובמימונם נבנתה מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי, חסינות ממשיכה להיות הנורמה השלטת. הדוגמאות לכך הן רבות. ה-ICTY לא חקר טענות להפרות של דיני הלחימה בהפצצות נאט”ו על סרביה ב-1999, והברית הצבאית שוב סירבה לחקור טענות דומות כלפי המבצע שלה בלוב ב-2011. גם הכוחות המערביים בעירק ובאפגניסטן נהנו מהגנה מפני תביעות זרות בעזרת הסכמים עם הממשלות המקומיות והחלטות של מועצת הביטחון של האו”ם.

אין זה מפתיע, אם כן, שבמקומות לא מעטים בעולם הלא-מערבי נוצר הרושם שהקהילה הבינלאומית נחלקת בין אלה שתפקידם לדרוש סטנדרטים גבוהים לאכיפת דיני לחימה –  שקיפות, חקירה עצמאית ומהירה, העמדה לדין וענישה מרתיעה – ואלה שאמורים לקיים את אותם סטנדרטים. הנה כמה סיפורים מהשנה האחרונה שיכולים לתרום לרושם הזה. צרפת מנעה לחלוטין מעיתונאים לסקר את ההתערבות הצבאית שלה במאלי. בגרמניה, קודם בדרגה הקצין שב-2009 הורה, על בסיס שיפוט מוטעה, על הפצצת מכליות באפגניסטן שבה נהרגו עשרות אזרחים (עובדה לה צבא גרמניה התכחש במשך חודשים). בריטניה עמדה השנה, ולא בפעם הראשונה, תחת ביקורת על כך שהיא נמנעת מלחקור כראוי טענות בדבר עינויים ומעשים פסולים אחרים שביצעו חייליה בעירק ובאפגניסטן (מה שלא מנע ממנה באותו הזמן להעמיד לדין קצין נפאלי על אותן עבירות מתוקף סמכות שיפוט אוניברסלית). במקביל, ממשיכה הממשלה של דיויד קמרון, מסיבות לא לגמרי ברורות, לעכב את פרסומם של שני דו”חות הצפויים לחשוף מידע רגיש על השתתפות הבריטים באותן מלחמות. החריג ב-2013 היתה הרשעתו של חייל בריטי שצולם מוציא להורג בצורה תיאטרלית לוחם טליבן פצוע. בכך עלה מספר החיילים הבריטים שהורשעו בפשעי מלחמה לשניים.

גם האו”ם ספג השנה ביקורת על “תרבות חסינות” כשעמד על סירובו לשאת באחריות על מגפת כולרה שהרגה למעלה מ-8,000 בני אדם בהאיטי ב-2010 ונגרמה, לפי הערכות שהאו”ם למיטב ידיעתי לא שלל, כתוצאה מרשלנות מצד גורמים בארגון. בהקשר של האו”ם, יש לציין את פסק הדין של בית המשפט העליון בהולנד שהורה בספטמבר האחרון למדינה לשלם פיצויים לקורבנות ההרג ההמוני בסרברניצה ב-1995. כמה אלפי אזרחים בוסנים-מוסלמים שמצאו מקלט במתחם מוגן של האו”ם נמסרו אז לידי מרצחיהם הבוסנים-סרבים על ידי החיילים ההולנדים שהיו מוצבים במקום. פסק הדין אמנם הוצג כהתפתחות חיובית בכך שהוא שבר את מסורת החסינות של כוחות שמירת שלום, אבל אפשר לראות בעובדה שהאחריות הוטלה על המדינה ולא על אדם כלשהו כדחיית העיקרון של אחריות פלילית אישית.

שלום ופיוס

במקביל לכל הקשיים האלה ביישום הפרויקט של המשפט הפלילי הבינלאומי, ואולי גם כתוצאה מהם, הלך וגבר הספק ביחס לכמה מההנחות התאורטיות שעמדו בבסיסו; בעיקר כלפי הציפייה שבכוחם של עקרונות המשפט הפלילי להוות את הפלטפורמה העיקרית, אם לא הבלעדית, לפתרון סכסוכים, להשכנת שלום ולקידום תהליכי פיוס. די להביט בתהליכי השלום והפיוס היותר מוצלחים של שני העשורים האחרונים בשביל להיווכח שברובם המכריע הצדק הפלילי נשאר בשוליים, אם לא לחלוטין מחוץ לתמונה.

בדרום אפריקה, כידוע, אומץ המודל של וועדות אמת ופיוס, וכך גם במקרה של מזרח טימור, שהנהגתה ויתרה על תביעות נגד פשעי מלחמה של כוחות אינדונזיים למען הסכם השלום. בצפון אירלנד, למרות שעברו 15 שנה מאז שנחתם הסכם השלום, נמשך עדיין הוויכוח  אם לפתוח בהליכים משפטיים שיחקרו את תקופת הסכסוך האלים. איאן פייזלי (הבן), שהיה מעורב בתהליך השלום בצפון אירלנד, כתב שאילו ה-ICC במתכונתו הנוכחית היה קיים אז, השגת השלום היתה קשה הרבה יותר. גם בתהליכי השלום שהתקדמו השנה בנפאלובקולומביה מסתמן שבסופו של דבר השימוש בהעמדות לדין של חשודים בביצוע פשעי מלחמה יהיה מצומצם או זניח ביחס להיקפי החנינות. בין ספרד למחתרת הבאסקית ETA עדיין לא נחתם הסכם שלום, אבל ההערכות הן שהוא יכלול חנינה גורפת לאסירים ולמבוקשים. הערכות דומות ניתנו לאחרונה ביחס ליוזמת השלום שמוביל ארדואן כלפי המחתרת הכורדית. בסופו של דבר, אם כן, המציאות לא נענתה לקביעתו של התובע הכללי של ה-ICC ב-2007, לואיס מורנו אוקמפו, ש”אסור שתהיינה פשרות פוליטיות על חוקיוּת ועל הטלת אחריות”.

ʘ•ʘ•ʘ•ʘ

כפי שלואיז ארבור הדגישה בנאומה, מטרתו של המבט הביקורתי על פרויקט המשפט הפלילי הבינלאומי איננה לטעון שלא היו לו הצלחות כלל או שצריך לקבור אותו אלא שהוא דרוש תיקון. אסור לזנוח את המאבק העולמי בחסינות, היא הבהירה, אבל “עלינו להיות אסטרטגיים יותר בכל הנוגע לשילוב בין עשיית צדק לפתרון סכסוכים אלימים”.

גם ברמה המקומית דרושה חשיבה אסטרטגית מחודשת. המאמץ לקידום זכויות אדם ומוסר לחימה בישראל הסתמך בשני העשורים האחרונים לא מעט על כוחו ומעמדו של המשפט הפלילי הבינלאומי. השאלה היום היא איך מתאימים את המסרים הציבוריים לעולם שבו אחריות פלילית אישית על הפרות של דיני לחימה רחוקה מלהיות בפועל הנורמה הבינלאומית (או המערבית), וכאשר מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי נאבקת על הלגיטימציה שלה.

הפוסט הזה פורסם גם באתר של עלמ”ה – העמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

3 תגובות

החד-צדדיות חוזרת? ראיון עם פרופ’ אשר ססר

May 14 2012 פורסם מאת בקטגוריות הסכסוך הישראלסטיני

כבר הרבה שנים שכל מי שמעורב בתהליך השלום – ישראלים, פלסטינים, וגורמים בינלאומיים – יודעים שמדובר בהצגה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק ב”כאילו” בדרך לשום מקום. זאת לא עוד אמירה של איש ימין או מכון מחקר שמרני, אלא תמצית דו”ח חדש שפירסם בשבוע שעבר International Crisis Group – אחד הארגונים המוערכים ביותר בכל הנוגע לניתוח סכסוכים בעולם, ותומך ותיק ועיקש בפתרון שתי המדינות.

עבור ICG מדובר בהצהרה דרמטית, אבל כמובן שמדובר בבשורה ישנה עבור רוב הישראלים והפלסטינים. הדו”ח מתייחס בעיקר למשבר הפוליטי והאידאולוגי שבו נתונה התנועה הלאומית הפלסטינית וקורא למנהיגיה, אם לפשט קצת את המסר, להיסגר על עצמם ולהחליט פעם אחת לאן הם רוצים להגיע ואיך הם חושבים לעשות את זה.

בינתיים בצד השני של המיתרס, אפשר לראות סימנים שהתמיכה בגישה חד-צדדית עושה קאם בק. ההיסטוריה הקצרה שלה מוכרת: הגוש הגדול בישראל, שאפשר להגדיר כמרכז-לאומי-חילוני (או: מל”ח הארץ) – שמעוניין לסיים את שליטתו על הפלסטינים ואין לו חיבה מיוחדת לשטחים –  העביר במהלך קצת יותר מעשור את תמיכתו מה”שלום” של רבין, דרך ה”הדדיות” של ביבי וה”היפרדות” של ברק, לנסיגות החד-צדדיות שהציעו ה”התנתקות” של שרון, וה”התכנסות” של אולמרט. אחרי נצחון חמאס בבחירות של 2006, חטיפת שליט, מלחמת לבנון השניה, והשתלטות החמאס על עזה שנה אחר כך, התקבעה האמונה שנסיגות חד-צדדיות הן מתכון לאסון. בתגובה, אולמרט חזר לעקרון המשא ומתן באנאפוליס, מל”ח הארץ איבדו תקווה ועניין בסוגיה הפלסטינית, והימין רקד כל הדרך אל הקלפי.

אבל למרות ההיעדרות שלו מהשיח הציבורי וממדיניות הממשלה מאז, הרעיון של נסיגה חד-צדדית לא סיים את תפקידו ההיסטורי. במכון ראות המשיכו באופן עקבי לפתח תפישה של “חד-צדדיות בונה” (Constructive Unilateralism), וגם ה”ספרון הכחול” של אלדד יניב ושמואל הספרי, שעל בסיסו הוקמה תנועת “השמאל הלאומי”, קרא לנסיגה חד צדדית מהגדה. ההתארגנות שמובילה היום את הרעיון בצורה הכי ממוקדת היא “עתיד כחול לבן“, בהנהגת גלעד שר, אורני פטרושקה ועמי איילון, שפרשו את משנתם במאמר בניו יורק טיימס בחודש שעבר.

לי נראה שמדובר בתהליך של התגבשות מחדש של עמדה מדינית בעלת חשיבות, רגע לפני שהיא חוזרת ותופשת אחיזה בתוך הפוליטיקה הישראלית, ואולי אפילו הופכת לדגל המדיני החדש-ישן של השמאל-מרכז. לכן החלטתי לפרסם כאן ראיון שערכתי לפני כשבועיים עם פרופסור אשר ססר – חוקר בכיר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. ססר (שאגב, מצוטט גם בדו”ח של ICG) פירסם בשנה שעברה ספר בשם Israel, Jordan and Palestine; The Two-State Imperative ובו הוא מציג טיעון מפורט ומנומק בזכות נסיגה ישראלית חד-צדדית. בלי כל קשר לדעתי על עמדתו של ססר, אני חושב שהספר הזה יכול לתרום להחייאת הוויכוח החיוור על המדיניות הנכונה לישראל כלפי הפלסטינים.

הטענה המרכזית של ססר היא שזו טעות לראות את הבחירה שמונחת לפנינו כבחירה בין שימור הסטטוס קוו לבין חתירה להסדר שיסיים את הסכסוך כך או אחרת. שתי האפשרויות האלה הן אשליות. אין מצב סטטי, ואין הסדר מדיני בר השגה. הבחירה היחידה שקיימת היא בין שתי דינמיקות – דינמיקה שמובילה למציאות של “מדינה אחת” ודינמיקה הפוכה שמובילה למציאות של “שתי מדינות”. בשתי המציאויות האלה הסכסוך ישאר לא פתור, אבל השניה היא היחידה שנסבלת מנקודת מבט יהודית-ישראלית. מה שקרוי בטעות “הסטטוס קוו” הוא למעשה דינמיקה של מדינה אחת, שאותה קורא ססר להפוך באמצעות נסיגה חד-צדדית מרוב הגדה. את השאר אני מביא כאן במילותיו שלו.

ראיון עם אשר ססר –  29/4/2012

י: תאר לי בבקשה את התזה המרכזית בספר.

א: התזה המרכזית היא שלטובת כל היורשות של פלסטין המנדטורית אין פתרון טוב יותר מזה של שתי מדינות. יש שלוש זהויות שהתקבעו ואי אפשר להתעלם מהן – ישראלית, פלסטינית וירדנית – אז מי שטוען שירדן זה פלסטין יכול לטעון אבל אין לזה אחיזה במציאות. כך גם הישראלים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינה פלסטינית והפלסטינים לא יוכלו לחשוב על הסדר מדיני ללא מדינת ישראל.

יכול להיות שזה רצוי אבל זה המצוי. לפי לדעתי פתרון של מדינה אחת הוא לא פתרון, זה תרופה גרועה יותר מהמחלה. אני מקדיש לזה פרק שלם בספר. מאוד קשה לראות מדוע אנחנו נהיה מוצלחים יותר מבלגיה, מצ’כוסלובקיה, מיוגוסלביה, מברית המועצות, מסודן, ומעוד מדינות רבות. יש איבה לא קטנה אחרי 130 שנות סכסוך. זה יכול להתקיים או בדומיננטיות כוחנית ישראלית יהודית או בדומיננטיות ערבית, ככה שאני לא רואה את הבעיות של מי זה פותר.

הבעיה היא שהשגת פתרון של שתי מדינות היא באמת קשה, ולדעתי שני הצדדים לא אמצו עמדות שיאפשרו זאת. לכל אחד מהם יש הבנה חודרנית לשטחו של האחר בהבנת הפתרון של שתי מדינות. ישראל עושה את זה באמצעות סידורי ביטחון בצד הפלסטיני והפלסטינים באמצעות זכות השיבה. הם לא רואים את הפתרון כחלוקה חדה ונקיה, כל אחד חופר בגזרתו של האחר באופן בלתי נסבל בעיני האחר.

בשורש כל הפרובלמטיקה היא ההבחנה שאני עושה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין סכסוכים ישראלים-ערבים אחרים. בתיאוריה, בין ישראל למדינות האחרות יש נקודה על המפה שלפיה אפשר להגדיר את הסופיוּת – ישראל יכולה לסגת לגבול של 1906 ולסיים את הסכסוך עם מצרים. בתיאוריה אפשר לעשות את זה גם עם סוריה. כמעט היינו שם. הבעיה עם הפלסטינים זה שאנחנו מנסים לפתור את הסכסוך על יסוד החלטה 242 שנועדה לפתור את הסכסוך בין מדינות ולא בין ישראל לפלסטינים. הפלסטינים בכלל לא מוזכרים בה. 242 נולדה כדי לפתור את הבעיות שנולדו ב-67′, והבעיה הפלסטינית לא נולדה ב- 67′ אלא ב- 48′.

ישראל הלכה לקמפ דייויד ב- 2000 במחשבה המוטעית שהיא תעשה טרייד אוף ותוותר בענייני 67′ והפלסטינים יוותרו על ענייני 48′ והפלסטינים אמרו לא. כתוצאה מזה ישראל מנסה לבנות קיר מגן בין תיק 67′ לתיק 48′, והקיר הזה נקרא “הכרה בישראל כמדינת העם היהודי”, זה כדי לסגור את תיק 48′ ולאלץ את הפלסטינים להכיר בכך שאת פתרון הבעיה של הפליטים הם ימצאו במדינה פלסטינית ולא בישראל. הנוסחא הזאת אומצה לראשונה על ידי ממשלת שרון אחרי כישלון קמפ דיוויד ועברה בירושה לכל הממשלות שבאו אחריה.

הפלסטינים לא יקבלו את זה ולא יכולים לדעתי לקבל את זה. הפלסטינים לא יכולים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כי הפלסטינים לא יכולים להכיר בכך שפלסטין שייכת ליהודים. זה היה יכול להיות נפלא אילו היו עושים כן, ואני יכול להבין את הדרישה הישראלית. אבל מנקודת ראות פלסטינית זוהי תביעה בלתי אפשרית. לכן אני מגיע למסקנה שפתרון של סיום הסכסוך איננו אפשרי ולכן צריך לחתור להשגת הסדר או מציאות של שתי מדינות ללא הגעה לסיום הסכסוך.

זה מחייב את ישראל לחשוב על נסיגה במונחים אחרים. זה אומר שטחים לא תמורת שלום. זה אומר שטחים תמורת פחות משלום. לא קל לשכנע את הציבור הישראלי לקבל את זה ואני חושב שהמנהיגות היתה צריכה להשקיע יותר ממה שהשקיעה בלהסביר לציבור את המגבלות. כי הנוסחא של 242, של “שטחים תמורת שלום”, לא עבדה ולא תעבוד בתיק הישראלי פלסטיני.

יש שתי אפשרויות – כמו בימין, להגיד שזאת נוסחא שפשטה את הרגל ולכן צריך לספח את השטחים או לשמר את הסטטוס קוו. אני טוען שזוהי תפיסה אובדנית בשביל ישראל ולכן המסקנה שלי היא שצריך לוותר על הרוב המכריע של השטחים למען – אני לא רוצה לקרוא זה פתרון כי זה לא פותר את כל הבעיות – קיום של שתי מדינות במצב של שביתת נשק פחות או יותר. אפשר להגיד שזה לא מספק ואני מניח שיהיו שיאמרו זאת. אבל זו לא השאלה הנכונה, השאלה היא שיפוט ההסדר הזה לעומת הסדרים ומצבים אחרים אפשריים ואם הוא עדיף או לא באופן רציונאלי. זאת השאלה היחידה.

עכשיו, במשא ומתן הפלסטינים בשלב זה הם בעמדה שאיננה מקבלת הסדר חלקי, לפחות לא במוצהר. אם כי אני חושב שביוזמה הפלסטינית החד-צדדית לקיום מדינה והליכה להכרה בינלאומית הם בעצם נסוגים מהעמדה העקרונית הזאת, והולכים למשהו שהוא כן הסדר חלקי. אז אם אי אפשר במשא ומתן להגיע להסדר והפלסטינים נוקטים ביוזמה חד צדדית משלהם, הטענה שלי היא שישראל חייבת להשלים את היוזמה הפלסטינית ביוזמה חד צדדית משלה –  לפנות את הרוב המכריע של השטחים בגדה המערבית, כל מה שנמצא ממזרח לגדר, לא באבחה אחת אלא בכמה שנים.

יש כל מיני פרטים שצריך למלא כאן אבל התפיסה העקרונית היא שיהיו כאן שני מהלכים חד צדדיים בתיאום בין שני הצדדים, בעזרתה של ארה”ב. ארה”ב לא תכפה על ישראל לקבל את עמדת הפלסטינים ולהיפך, אלא תתאם בין שני הצדדים ביצירת דינמיקה מחודשת של שתי מדינות, כי כרגע אנחנו בדינמיקה של מדינה אחת. בהיעדר מעשה אנחנו נגררים למציאות של מדינה אחת, שלדעתי זו הגרועה שבאפשרויות. לכן אני מתנגד לסטטוס קוו – כי המצב משתנה כל הזמן ולדעתי דווקא לא לטובת היהודים במדינת ישראל. לנוכח ההבנה שלי ששתי מדינות הוא סוג ההסדר הטוב ביותר מבין האפשרויות הקיימות ומאחר שאי אפשר להשיג אותו במשא ומתן, צריך ללכת לקראתו בדרך אחרת, באמצעות נקיטת יוזמה ישראלית. אם הפלסטינים פועלים לייסד מדינה ישראל לא צריכה להפריע. וזה בתמצית מה שהספר טוען.

י: היוזמה הישראלית החד צדדית שאתה מתאר מתייחסת לגדה. איפה עזה בכל הסיפור?

א: זה בעיקר לגבי הגדה כי מבחינתי ישראל נסוגה מעזה, מה שהיא צריכה לעשות בעזה לא לגמרי תלוי בה. בסופו של חשבון אי אפשר לכונן מדינה פלסטינית בשתי ישויות נפרדות. בטווח הרחוק המדינה הפלסטינית תצטרך לחבר בין עזה לגדה. איך מגיעים לשם – זאת באמת בעיה שבחלקה פוליטית ובחלקה טכנית. יש כל מיני רעיונות על איך מחברים בין הגדה לעזה, אני מניח שמשהו מזה סביר. היו מצבים יותר מסובכים בהיסטוריה שנפתרו.

יש כמובן גם מכשולים שלא תלויים בנו, כמו הפילוג בין פתח לחמאס. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משהו שהוא פחות מהסדר קבע, פחות מסיום הסכסוך במונחים היסטוריים, זה לא מפריע לחמאס כפי שהסדר קבע מפריע לו, ויכול להיות שהוא לא יתלהב מזה אבל יוכל לחיות איתו ולא יטרפד אותו.

המצב שהגענו אליו היום הוא שגם עם מדינות ערביות שאתן חתמנו הסכמים אנחנו במצב שדומה יותר לאי-לוחמה מאשר לשלום. זה מה שאני צופה שיהיה לנו גם עם המדינה הפלסטינית. יש בעיות בינינו לבין הפלסטינים שלא נוכל לפתור, ובמיוחד זה נוגע לבעיית הפליטים. יש ישראלים שמאמינים שזה רק עניין של מינוח כזה או אחר, לדעתי הם טועים. אני חרשתי את החומר הפלסטיני בעניין הזה, וזה קשה כפי שזה נראה. יכול להיות שבעיני אנשים מסויימים בצוות המשא ומתן זאת רק טקטיקה, אבל בכל הנוגע לציבור הפלסטיני, אני לא רואה מישהו שיצליח למכור לו ויתור על השיבה.

אני חושב שמדינה פלסטינית בגדה וברצועה הם לא משאת נפשו של העם הפלסטיני אבל הם יוכלו לחיות עם זה, אולי הרבה זמן. כנ”ל בצד הישראלי לגבי קווי 67′. אם מסתכלים על המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן, שפה הצד הישראלי הלך כברת דרך נוספת, בצד הטריטוריאלי ההבדלים הם לא כאלה גדולים. העיקרון של חלוקת ירושלים על פי מה שיהודי לישראל ומה שפלסטיני לפלסטין היה מקובל. גם בעניין האחוזים בגדה המערבית, הפערים לא היו בלתי אפשריים. אבל הטענה שההסדר הסופי ידוע ורק צריך לחתום עליו זוהי אמרת שווא.

מדינת ישראל לא תוכל לספק את המאוויים של העם הפלסטיני לעולם. השאלה איננה כיצד היא עושה זאת אלא איך מדינת ישראל והעם הפלסטיני יכולים לחיות בדו קיום פחות או יותר ולכן אני לא משתמש במילים הגדולות האלה של הסדר ושלום וסוף הסכסוך. אלה דברים יפים ורצויים, אבל הם לא צריכים להיות בלקסיקון המציאותי.

י: אז מה המדיניות שלדעתך על ישראל לנקוט כלפי הקשר בין עזה לגדה במסגרת אותה יוזמה חד-צדדית?

א: מדיניות ה”לוחמה הכלכלית” של הממשלה הקודמת היתה רעיון אווילי. עצם הרעיון שאפשר על ידי אקט כוחני כזה או אחר להנדס חברה אחרת הוא רעיון חסר יסוד. האמריקאים נכשלו בכל מקום בו הם ניסו את זה, וגם אנחנו לא נצליח להנדס את הפלסטינים לפי רצוננו. יש פה גם בהכרח צדדים מוסריים נפסדים כשאתה אפילו מנסה לעשות את זה. טוב שירדו מזה.

הדבר הראשון שאומרים לי כשאני מציג את העמדה שלי זה “תראה מה קרה בעזה”, ואומרים שטילים יבואו גם מהגדה אחרי נסיגה חד צדדית ממנה. זה מה שיגידו גם על ההצעה לשנות את מדיניות הבידול שיש היום בין עזה לגדה [איסור על תנועת סחורות והגבלה גורפת של תנועת אנשים מעזה לגדה – לפרטים]. אז צריך להסביר שיוטל פיקוח על המעבר כדי שלא יקרה מה שטוענים שעלול לקרות.

דוקא מי שרוצה לקדם מהלכים כאלה צריך למצוא מענה לשאלות הביטחוניות האמיתיות שעולות מהם ומטרידות ישראלים ובצדק. גם למתנחלים צריך למצוא תשובה, ולא לראות בהם אויב. צריך לשכנע אותם לעבור מרצונם החופשי. לכן, אני חושב שפוליטית, רק הליכוד יכול. השמאל לא במצב לממש את העמדה הזאת גם אם הוא יקבל אותה. הימין טועה בכך שהוא חושב שאפשר לבסס יציבות רק על בסיס הרתעה ואינטרסים הדדיים, מבלי לפנות התנחלויות ומאחזים. אבל אני מודאג יותר מהייאוש שאני שומע מהרבה אנשים מהשמאל שאומרים שהכל אבוד. זו גישה תבוסתנית.

י: יש היום שתי עמדות נפוצות ביחס לעזה. מצד אחד, אלה שאומרים שצריך לנתק את עזה לחלוטין מישראל ומהגדה, להתייחס אליה כמדינת אויב, ואפילו לנצל זאת כדי לספח את הגדה ולהעניק אזרחות מלאה לתושביה. מהצד השני, רבים מתומכי רעיון “שתי המדינות” מאמינים שחיבור בין שני האזורים הוא אמנם הכרחי, אבל יכול לחכות להסדר הקבע. מה דעתך?

א: אני לא מסכים עם שניהם. א’: החיכיון להסדר קבע הוא חיכיון לסוף העולם – זה לא יקרה. ו-ב’: אין מדינת עזה בנפרד. לעולם לא יתקבל על ידי שום פלסטיני או גורם עולמי, כולל הידידותיים לנו שעזה זה יחידה פוליטית נפרדת. לכן חיבור עזה והגדה המערבית, בכפוף רק לעניין הביטחוני, יהיה חלק בלתי נפרד מחידוש הדינמיקה של שתי מדינות, וההיחלצות מהדינמיקה הנוכחית של גלישה במידרון לכיוון של מדינה אחת – שגם היא הרי תכלול בסופו של דבר עזה, שלא יהיו אשליות לגבי זה.

הקריאה להתייחס לעזה כעוד מדינת אויב כל עוד חמאס שולט בה זה המשך של ה”לוחמה הכלכלית” in other words. זאת פשוט לא מדיניות נבונה. גם אם הייתי מקבל את הטענה שלוחמה כלכלית זו מדיניות מוסרית – היא לא משיגה את המטרה שאתה מבקש להשיג, אז תרד מזה.

העניין של יחסים בין חמאס לפתח זה גם חלק מהסיפור ופה אני לגמרי לא בטוח שזה בידינו. אני לא הייתי נופל מהכסא אם אנשי פתח היו אומרים לך שהם לא רוצים לקבל סחורות מעזה זה כי זה ייטיב עם חמאס ושלטונו בעזה. אנחנו הרי רוצים שכלכלתם תפרח וורואים בזה אינטרס ישראלי אבל אני לא בטוח שזה אינטרס פתחאווי. אבל אנחנו לא שומרי הסף של אבו מאזן ותפקידנו הוא לא להשליט את פתח על פלסטין או למנוע מחמאס לשלוט על פלסטין, ישלטו מי שישלטו ואנחנו צריכים להסתדר עם זה.

מה שלדעתי יושב מתחת לרעיון הבידול זה הרצון לדחוק את הרעיון של שתי מדינות. הבידול הוא חלק מהנצחת המצב של כלום, היעדר תנועה. יכול להיות שמכל מיני סיבות כאלה ואחרות שאנשים באמת מאמינים בעניין הביטחון. יש לנו אובססיה עם ביטחון שוטף. אבל מרוב אובססיה אנחנו מאבדים קשר עין לפעמים עם הביטחון היסודי, עם הרעיון הבסיסי של שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

6 תגובות