תחשוב שזה חוץ לארץ

מאת יוני אשפר

זהו הנוסח המלא של מאמר דיעה שהתפרסם בגרסה מקוצרת ב"הארץ" ב-9.6.2011.

פתיחת מעבר רפיח התקבלה בישראל בעיקר כהזדמנות להשלים את ההתנתקות מעזה, ולא כתרחיש אימים. שלמה אבינרי ("עזה היא חוץ לארץ", 30.5) ביטא עמדה זו היטב כשקרא לסגור את כל המעברים המחברים את הרצועה לישראל, ולהתייחס אליה מעתה כאל "חוץ לארץ" – מדינת אויב, כמו לבנון, שאין לישראל כל אחריות כלפיה.

בבסיס העמדה הזו עומדת ההכרה שלא באמת התנתקנו מעזה בספטמבר 2005. גם אחרי פינוי היישובים וכוחות הקרקע, ישראל ממשיכה לשלוט על עזה במידה רבה, ולכן היא גם נושאת באחריות ניכרת (גם אם לא בלעדית) לקיומם של חיים תקינים ופיתוח כלכלי עבור תושביה. הדרך להסרה מלאה של האחריות, לפי אותו הגיון, היא ויתור על כל מרכיבי השליטה, ולכן הצעתו של אבינרי נשמעת כל כך פשוטה ומושכת. אבל במחשבה נוספת, היא נדמית פחות כפתרון ויותר כהמשך ההסתבכות.

נניח שכדי "ללבנן" את עזה, ישראל באמת תוותר על השליטה במרחב הימי והאווירי שלה. נניח שהיא תוותר גם על שליטתה במעטפת המכס ובמרשם האוכלוסין, כך שהשלטון בעזה יוכל להעניק אזרחות כראות עיניו. נניח אפילו שמצרים תענה לאולטימטום שישראל, לפי הצעת אבינרי, תציב בפניה, ותסכים לפתוח את מעבר רפיח למעבר סחורות ולספק לרצועה את כל החשמל והדלקים שברצונה לקנות. האם אז נוכל לראות בה סוף-סוף מדינת אויב זרה? בהחלט, אבל יהיה זה תעתוע דמיון שרק אנחנו נהיה שותפים לו.

זאת משום שבמציאות, וגם בעיני שאר העולם, רצועת עזה והגדה המערבית הן חלק משלם אחד. למרות הנתק של השנים האחרונות, תושביהן קשורים באינספור קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים, ושותפים לזהות לאומית אחת. במשך עשורים פותחו בהן מוסדות משותפים - מערכת חינוך אחת, מערכת בריאות אחת, ובקרוב, לפחות באופן פורמלי, גם רשות שלטונית משותפת. ואם לא די באלה, ייתכן שתוך כמה חודשים תוכר האחדות עזה-גדה כמדינת פלסטין על ידי האסיפה הכללית של האו"ם ומוסדות בינלאומיים אחרים.

במציאות הזו, גם אם חיבורה של עזה לעולם יתאפשר באופן מלא על ידי מצרים, שאלת החיבור שלה לגדה תעמוד עדיין לפתחה של ישראל. אפשר לשער שילך ויהיה קשה לישראל להגן על מדיניותה הנוכחית, שמגבילה את כניסתם של תושבי עזה לגדה רק ל"מקרים הומניטריים חריגים". קרב הבלימה המיותר שניטש על מדיניות הסגר, ימשיך כקרב בלימה על מדיניות ההפרדה בין עזה לגדה – שתיתפש כניסיון לפצל, שוב, את העם הפלסטיני. בסופו של דבר ישראל תיאלץ לבטל את ההגבלות הגורפות, ולהסתפק בבדיקות פרטניות.

לכן עדיף לנו להקדים ולהכיר בעובדה שבכל מציאות עתידית שתיווצר – כתוצאה מהסכם או ממהלכים חד-צדדיים – חופש התנועה בין עזה לגדה יהיה מרכיב הכרחי. המשך ההגבלות עליו, או ניסיון להשתמש בו כקלף מיקוח יניבו לישראל לאין שיעור יותר נזק מתועלת. בנוסף, ישראלים רבים ינשמו לרווחה ביום שהצבא לא יונחה עוד, בשם ההגנה עליהם, למנוע מתושב חן יונס לסעוד את אביו החולה ברמאללה, מסוחר גלידה מעזה למכור ארטיקים בחברון, או מנערה מג'בליה ללמוד באוניברסיטת ביר זית, ללא כל הסבר, ללא כל סיבה.

בשינוי המדיניות (המינורי עד כה, יש לומר) של מצרים אכן טמונה הזדמנות אמיתית לשינוי פרדיגמה גם במדיניות הישראלית. הימין הוא זה שהנחיל בישראל בהצלחה את הקביעה ששגשוג כלכלי פלסטיני הוא אינטרס ישראלי גם במצב של ניהול הסכסוך ולא רק כפרס על סיומו. ברוח הזו, על הממשלה הנוכחית ליזום וליישם כבר עכשיו מנגנונים מדיניים ולוגיסטיים בשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים, שיסדירו תנועה חופשית של אנשים וסחורות בין עזה לגדה, תוך שמירה ראויה על הביטחון.

<< חזרה לרשימת המאמרים